25/11/2017
סרטים חדשים בספרייה
חדשים בלו-ריי
חדשים מתרוגמים
הוצאות מחודשות
סרטים ישראלים חדשים
הסרטים המבוקשים
אלבומים חדשים LP/CD
  1. King Gizzard
  2. Robert Plant
  3. Richard Dawson
  4. Jeff Lynne's ELO
  5. דודו טסה
חדשים בג'אז באוזן
  1. James Blood Ulmer
  2. Joe Henderson
  3. Ambrose Akinmusire
  4. Blue Note All-Stars
  5. Kamasi Washington
  • שתפו בפייסבוק
  • שתפו בטוויטר

מציצים

סרטים על פרנויות נעשו כבר בשנות החמישים. עם הבחישה המחודשת בפרשת ווטרגייט חוזרים הסרטים על פלישה לחיי הפרט ללב העניין. על כמה חדשים וותיקים

פרשת ווטרגייט הכניסה את אמריקה לעידן פסיכולוגי חדש. הממשל, שאמור להפיח רגשות של ביטחון וסמכותיות נבונה, הוכיח את חוסר אמינותו ואת העובדה שהוא רקוב, מושחת ובלתי אמין בעליל. הרעיון שעל מנת לנצח בבחירות השתמשו אנשיו של ניקסון, בידיעתו, באמצעים לא כשרים של חדירה לפרטיות והפרת כמה זכויות בסיסיות המעוגנות בכל דמוקרטיה בריאה, עורר רוח של פרנויה שבה כל אזרח הרגיש חשוף ומרומה. כשהתגלו העובדות הקרות לגבי מכשירי האזנה בחדרי החדרים של קמפיין המפלגה הדמוקרטית, נראה היה שמכשירים כאלה עלולים להתגלות בביתו של כל אדם, שאף אזרח אינו חסין מפני ההצצה הפולשנית הזו, שחייו הפרטיים של כל אחד ואחת נתונים במעקב. עידן הפרנויה תפס תאוצה, והפעם לא מדובר בחרדה אקוטית מפני מלחמה גרעינית ואויבים קומוניסטים. הפעם, לא האחר הוא המסוכן, אלא המוכר. הפעם הסכנה היא מבית.
מספר אבני דרך בקולנוע האמריקאי החדש עסקו בחרדה הזו, כמה מהן יצירות מופת של ממש. מלבד זוכה האוסקרים של אלן ג'יי פאקולה, כל אנשי הנשיא, שעסק באופן ישיר בחשיפת הפרשה המכוננת ההיא (ווטרגייט), הרי ששני הטיטאנים של הקולנוע החדש, פרנסיס פורד קופולה ומרטין סקורסזה, בחרו, כל אחד בדרכו, להציג את הלך הרוח הפרנואידי שפשה בקרב החברה האמריקאית. השיחה ונהג מונית מתארים את הידרדרותו של אדם לפסיכוזה פרנואידית, ובשניהם ההקשר הפוליטי בולט לעין.
נראה שהמחליף האולטימטיבי של דה נירו, מאמצע שנות השמונים ואילך הוא שון פן. ואם תורשה לי הערה אישית שגובלת בחילול הקודש, נראה שהוא עולה עליו בדקויות המשחק וביכולת לגעת בנימי הרגש של דמויותיו ובכך בנימי הרגש של הצופה. הסרט הראשון שהעלה אותו למחלקה המלכותית הוא הבז ואיש השלג, שבו הוא מגלם את דמותו של סוחר סמים אינפנטילי ובלתי זהיר שמסתבך בפרשת ריגול, פרשה שסוחפת אותו לביצה פרנואידית טובענית במיוחד. ההיסטריה של פן היא סימן היכר אצלו, כמו גם האלימות החבויה. אין זה פלא שהשנה הוא נבחר לגלם את דמותו של סמואל ביק, אדם שחי במציאות, אידיאליסט אבוד שאיבד אמון בארצו ובמערכות השלטון שלה, והחליט לעשות מעשה אחרון של ייאוש – להתנקש בחייו של הנשיא ריצ'רד ניקסון בסרט הכל בגלל ניקסון
דמותו של דה נירו ב"נהג מונית", טראוויס ביקל, שואבת מדמותו האמיתי של ביק, סוכן מכירות לא יוצלח של ריהוט משרדי, אדם שאשתו עזבה אותו בגלל התנהגותו האקסצנטרית, אזרח שמנסה להתגבר על מכשולים בירוקרטיים על מנת לקיים עצמו כלכלית במערכת קפיטליסטית מסואבת, אדם שאיבד הכל ונותר אך ורק עם האידיאלים המופרכים שלו וחוש צדק בלתי רציונאלי בעולם של אינטרסים. אפילו הפנתרים השחורים לא מבינים מאיפה הוא נחת עליהם כשהציע להצטרף לשורותיהם ולשנות את השם מפנתרים לזברות.
הרעיון שאנחנו נצפים, שמישהו מרגל אחרינו, עוקב אחרי כל צעד ושעל בחיינו הפרטיים, שיש איזו קונספירציה מסתורית לפגוע בנו, אינו רעיון חדש. גאוני קולנוע קלאסיים העזו לעסוק ברעיונות הללו הרבה לפני שהם הפכו לחומרים פופולריים משנות השבעים ועד ימינו. אלפרד היצ'קוק הביא כבר בשנות החמישים את מזימות בינלאומיות, את חלון אחורי ואת ורטיגו. במקביל לנורמן בייטס (אנתוני פרקינס) שהציץ על מריון קריין (ג'נט לי) דרך החור בקיר בפסיכו (ואחר כך רצח אותה), הציץ מארק לואיס על מספר נשים דרך עדשת המצלמה שלו בהמציצן של מייקל פאוול (ואחר כך רצח אותן).
ז'אנר האימה נוצר על מנת לתת ביטוי אסתטי, גראפי, ויזואלי למה שמתרחש בנפשנו כשאנחנו חרדים, פעמים רבות תוך שימוש במצבים פרנואידים קיצוניים או בעימות עם "האחר המודחק" שקיבל צורה אלגורית במפלצות, זומבים, ערפדים ושאר ישויות שלא מן העולם הזה. מחלת הנפש, הפסיכוזה הפכה להיות חביבה על יוצרי סרטי אימה, יותר ויותר ככל שנכנסו עמוק לתוך העידן הפוסטמודרני שהוא סכיזופרני במהותו. פולנסקי הגיש לנו בלי הרבה עדינות את רתיעה, את תינוקה של רוזמרי ואת הדייר – כולם עוסקים בהידרדרותו הנפשית של יחיד. קרוננברג ריתק אותנו עם תאומי המריבה וספיידר. ואי אפשר לעבור לסדר היום בלי להזכיר את מכלול עבודותיו של דיוויד לינץ', תוך שימת דגש על כביש אבוד האניגמטי ומלהולנד דרייב הנצחי.
בהקשר הזה אמליץ על שלושה סרטים חדשים נוספים שהגיעו לאוזן השלישית. הטוב מכולם הוא I Love Your Work של אדם גולדברג, שבמהותו אינו סרט אימה אבל בפירוש ניתן להגדירו כמותחן פסיכולוגי (שזה לא כל כך רחוק). ג'ובאני רוביסי מרשים מאוד בתפקיד סופר-סטאר הוליוודי שחי חיי זוהר בלוויית אשתו הכוכבת (קצת כמו טום וניקול), שהקריירה המתערערת שלו מתחילה להשפיע על הדרך שבה הוא בוחן את המציאות. הוא מפתח דלוזיה חמורה לגבי מעריץ אלמוני, שלטענתו עוקב אחריו. הסרט עושה שימוש בצילום מרתיע ובעריכה שורטת כדי להמחיש את עולמו הפנימי של פרנואיד שאט-אט הופך להיות עוד יותר מעורער מהאופן שהוא תופס את מושא הפרנויה שלו. בבלי משים הופך הנרדף לרודף, זה שמציצים לו ופולשים לפרטיותו לאחד שמציץ ופולש לפרטיותו של האחר.
Paranoia 1.0 הוא יצירה אקספרסיוניסטית שעושה שימוש בחללים קלסטרופוביים וסופר מעוצבים (שימו לב לטקסטורות של הקירות, לתאורה וכו') כדי לתאר את עולמו של פרנואיד, המגולם על ידי ג'רמי סיסטו המצוין (גם דמותו בעמוק באדמה, בילי, לוקה במחלת נפש. שם הוא מאני-דפרסיבי). בעולם פוטוריסטי בלתי מזוהה מתחיל מתכנת מחשבים להכניס לעצמו לראש שמעסיקיו עושים בו שימוש למטרות ניסוי דמוני. מכאן מתחיל הסיוט הקפקאי שלו שבו נפגוש כמה מדיירי הבניין הנוספים, ביניהם אישה אפלה בדמותה של דברה קארה אונגר (אח! כמה אהבנו את הצינה שנשבה ממנה בקראש), ומדען מטורף שבונה רובוטים בגילומו של אודו קיר. המוטיב הבסיסי בדבר ארגוני-על מניפולטיביים ושליטה ממסדית בלתי נראית עוברת כחוט השני גם בסרט הזה, מה שעשוי לרתק את כל מי שאהב את הקלאסיקות הספרויות שגם עובדו לסרטים, המשפט, 1984, את ברזיל ואיך אפשר בלי יצירת הפרנויה האולטימטיבית של שנות התשעים – תיקים באפילה.
Hipnos, סרטו של דיוויד קארראס, הוא סרט אימה לכל דבר, על כל המאפיינים הז'אנריים, אחד מיני רבים שנעשים בספרד בשנים האחרונות (מה שהופך אותה למעצמה של ממש בתחום, במקביל ליפן ודרום קוריאה). כאן מעמיד הבמאי במרכז עולם החרדה את הממסד הפסיכיאטרי, לתוכו נכנסת פסיכיאטרית צעירה שמגלה כמה אמיתות מצמררות מאוד לגבי אופי העבודה במוסד מאוד אקסקלוסיבי לבריאות הנפש. הרעיון שרופאים באופן כללי ופסיכיאטרים בפרט עושים שימוש בידע המקצועי שלהם כדי לשלוט בגופנו ובמוחנו (למטרות שנעות בין היבריס מקצועי לבצע כסף), הוא רעיון עתיק יומין שאת מקורותיו ניתן למצוא כבר בסיפור הגותי של המאה ה-19, ובקולנוע – כבר מראשיתו ביצירה המכוננת של האקספרסיוניזם הגרמני – בסרט הקבינט של ד"ר קאליגרי. הרופאה הצעירה מגלה אט-אט, שהרופאים במקום עבודתה החדש משתמשים בהיפנוזה שמובילה כמה פאציינטים, בזה אחר זה, להתאבד. הסרט ראוי הן מבחינת הנרטיב המפתיע והן מבחינת הצורה המשויפת שנותן הבמאי לסרטו, ברמת עיצוב החללים ועבודת המצלמה. הסרט הזה גם יקפיץ אתכם מדי פעם, ראו הוזהרתם.

ערן קידר (12/06/05)

פרשת מעקבים מכוננת
תחושה חברתית פרנואידית
פסיכוזה עם הקשר פוליטי
אידיאלים מופרכים וחוש צדק מוזר
הצצה שרצח בעקבותיה
הידרדרותו הנפשית של היחיד
דלוזיה כלפי מעריץ אלמוני
מתכנת חש ככלי בידי מעסיקיו
חרדה בתוך הממסד הפסיכיאטרי