24/11/2017
סרטים חדשים בספרייה
חדשים בלו-ריי
חדשים מתרוגמים
הוצאות מחודשות
סרטים ישראלים חדשים
הסרטים המבוקשים
אלבומים חדשים LP/CD
  1. King Gizzard
  2. Robert Plant
  3. Richard Dawson
  4. Jeff Lynne's ELO
  5. דודו טסה
חדשים בג'אז באוזן
  1. James Blood Ulmer
  2. Joe Henderson
  3. Ambrose Akinmusire
  4. Blue Note All-Stars
  5. Kamasi Washington
  • שתפו בפייסבוק
  • שתפו בטוויטר

כי רק אותם סופה נודדת סחפה

שנים של הבטחות וחלומות להכשרת קרקעות. התיישבות והפרחת הנגב היו כפסע מלהכיר בתושבים הבדואים כחקלאים לגיטימיים הזכאים לקביעות באדמותיהם, אבל מדינת ישראל העדיפה להתעלם מהמציאות המעורבבת ובחרה לעקור נטוע. 'חדל לנדוד כמו החולות' זו שורה טובה לרומנטיקה יהודית. הבדואים בישראל אינם חלק מהשיר. הבמאי מושון סלמונה מגיש טקסט מיוחד לאתר האוזן, כרקע לסרט שביים. שקופים - גרסת המציאות

מושון סלמונה (23/06/15)
 
Lou
מושון סלמונה על הסט של שקופים

אום אל חיראן הוא יישוב בנגב הצפוני בואכם דרום הר חברון. מן הסתם לא שמעתם עליו עד לקריאת שורות אלו. תושביו הועברו למקום בשנת 1956 כאשר הממשל הצבאי פקד עליהם לפנות את אדמותיהם באופן זמני.
ה'זמני' הזה התמשך והתארך, התגלגל והתפזר ומבלי ששמו לב הפך לשישים שנה זמניות. בטח זמניות.

יש להניח שהזמני היה ממשיך לו בשלווה אלמלא החליטו מוסדות המדינה על הקמת עשרה ישובים חדשים בנגב, ביניהם חמישה במרחב שבין תל שוקת לערד. למי שלא מכיר, המרחב האמור ריק לפי המפה אבל בשטח הוא צפוף בישובים כדוגמת אום אל חיראן. תושבים בדואים שהועברו למקום בשנות החמישים והשישים כחלק ממדיניות ריכוז האוכלוסיה הבדואית באזור הסייג׳. הסיפור שתשמעו מהתושבים באום אל חיראן זהה כמעט לחלוטין לסיפורם של מרבית הכפרים הלא מוכרים בנגב.
והסיפור הזה נשמע בכל כפר אותו ביקרתי במהלך מסעות התחקיר, סשן הליהוק או סיורי הלוקיישנים שערכתי.


בא קצין גבוה בממשל הצבאי וביקש יפה/ הסביר/ הבטיח/ פקד/ איים ש"רק הצבא יגמור תרגיל גדול/תקנות החרום יתבטלו ואתם תוכלו לחזור לאדמות שלכם. כן כן, אותם אדמות שהשטר הזה שאתם אוחזים בו, שניתן לכם עוד בזמן השלטון העות׳ומני ושהמנדט הבריטי אישש ואישר, בדיוק אותן אדמות. תאמינו לנו. חוץ מזה, מה אכפת לכם? אתם נוודים לא?" אז זהו, שלא. מרבית הבדואים בנגב היו נוודים למחצה. שזה אומר נדידה לפי עונות השנה ותמיד בתוך המרחב השבטי.  בקיץ - מרעה, בחורף - גידולי בעל. תשאל כל בדואי איפה נגמרות אדמותיו ומתחילות אדמות השכן והוא יידע לזהות את האבן המסוימת, את חריץ הנחל החרוט ואת הגבעה שמעבר לה אין לו זכויות. וככה זה עבד במשך שנים.
עד שבא השלטון הצבאי.

ומאז? מאז הם לא מוכרים. מאז הם כפרים לא מוכרים.
כאשר החלה המדיניות של יישוב בעיירות, כמחצית מהאוכלוסיה הבדואית בחרו להאמין להבטחות המדינה הצעירה. הם באמת האמינו שהעיירות יהיו תמונת מראה של עיירות הפיתוח שבראו מולם. האמינו, קיוו ולא הבינו למה הכניסו את עצמם.
אלה שבחרו להישאר בכפרים עשו זאת מטעמים של אורח חיים. הם ראו את המושבים שקמו מסביבם וחשבו לעצמם, הרי גם אנחנו חקלאים, אז מדוע שלא יוכלו להמשיך ולעבד את אדמותיהם?
Lou
שנים של חיים ללא חשמל ומים זורמים. מתוך הסרט שקופים

התשובה לשאלה הנוקבת, התמימה, התגלתה להם במשך שנים של קיום בשוליים. שנים של חיים ללא חשמל ומים זורמים, ללא שירותי בריאות וחינוך הולמים, הזנחה מגמתית שדנה דורות לקיום שקוף בלב הנגב. שקופים.

וכך, קהילה שלא היה לה דבר כנגד המדינה שקמה לה מסביבם, קהילה שמעולם לא השתעשעה במושגים כמו לאום, אזרחות, הפרחת השממה, והייתה מוכנה לקבל את השלטון המתחלף מסביבה ובלבד שאורח חייהם ימשיך להתקיים, קהילה שאימצה את השלטון החדש, האמינה לו, שילמה מיסים, שירתה בצבא ועוד כהנה מטלות שלנו, הרוב היהודי, נדמות הכרחיות כדי לקבל ולא רק לתת. קהילה זו נדחתה וממשיכה להידחות על ידי מדיניות יום יומית שמפלה ומזניחה אותה, שמתעלמת ומשפילה, שהורסת ומרחיקה ורומסת.

את אום אל חיראן הולכים להרוס בשבועות הקרובים. גרעין ציוני תורני כבר ממתין להגשים עצמו על חורבותיה.


* הכותב הוא במאי הסרט שקופים שראה אור בימים אלו, בהוצאת האוזן השלישית