17/11/2017
סרטים חדשים בספרייה
חדשים בלו-ריי
חדשים מתרוגמים
הוצאות מחודשות
סרטים ישראלים חדשים
הסרטים המבוקשים
אלבומים חדשים LP/CD
  1. Primus
  2. Pearl Jam
  3. Kevin Morby
  4. Love Sculpture
  5. ג'נגו
חדשים בג'אז באוזן
  1. James Blood Ulmer
  2. Joe Henderson
  3. Ambrose Akinmusire
  4. Blue Note All-Stars
  5. Kamasi Washington
  • שתפו בפייסבוק
  • שתפו בטוויטר

מאסטר פיס (אוף שיט)

סרטי הטראש שהתחילו כסרטי ז'אנר דלי תקציב, אשר ביקשו לכוון למחנה המשותף הרחב ביותר בעזרת עלילה רדודה, עירום נשי וערך הפקתי נמוך, תפסו עמדה אנרכיסטית והגדירו את אומנות הקולנוע באופן בוטה ומעורר מחלוקות: זעזועים ויזואליים קשים, משחק מוגזם ונקיטת עמדה יצירתית ובלתי קונבנציונאלית. הפוסט מודרניזם לבש צורה של פוסט טראומה. הקאלט נולד הרחק מחוץ לרחם. סתיו ברזילי צוללת אל ה'חרא'

סתיו ברזילי (09/02/16)
 
ליל המתים החיים
ליל המתים החיים

לכולנו יש גילטי פלז'רס, הנאות קטנות שאנחנו מוכנים להודות בהם רק בשילוב תחושת אשמה. בקולנוע אלה בדרך כלל סרטים מז'אנר הקומדיה הרומנטית או המחזמר מצד אחד, וסרטי סלאשרים עתירי דם וקרביים מנגד. זה קולנוע שאנחנו מכנים טראשי או נחות, שלא מתיישב עם הקאנון. לפעמים מתמזל מזלנו וההנאות המביכות שלנו זוכות למעמד של סרט פולחן. קשה לעמוד על המאפיינים של סרטים הזוכים להיקרא 'טראש', וקשה עוד יותר להבין מתי הם הופכים ל'טראש טוב', אם יצור כזה יכול להתקיים בכלל בעולם הדיכוטומי שלנו.

בשנות השישים והשבעים היה נפוצים סרטי האקספלויטיישן (Exploitation). סרטים שרכבו על פופולאריות ועל פלח אוכלוסיה 'מדובר', כדי למשוך קהל, וכמה שיותר ממנו. לפעמים באופן מעורר מחלוקת. לז'אנר היו מספר תתי-ז'אנר, חלקם זכו לכותרות משעשעות, כמו בלקספלויטיישן (Blaxploitation) - סרטים שבמרכזם עומדות דמויות שחורות המוצגות באופן סטריאוטיפי, למשל Foxy Brown (יש שישוו אותם למקבילה שלהם בארץ, סרטי הבורקס), או הסקספלויטיישן - סרטים שהעלילה שלהם היא תירוץ להציג עירום נשי חלקי או מלא, (סדרת עמנואל נגיד). בעשורים ההם, סרטי האקספלויטיישן צצו כפטריות אחרי המקלחת. הם הואשמו במסחריות, שטחיות, וולגאריות, העדר ערך אמנותי ובעלי תקציב נמוך וערך הפקתי נמוך בהתאם. אולם חלקם גרפו הון עתק לכיס היוצרים. דוגמא טובה לכך הוא סרט הזומבים ליל המתים החיים שנעשה בתקציב של 100,000 דולר והכניס למעלה מ-30,000,000 דולר. כעבור שנים נמצא הסרט בכמה וכמה רשימות '100 הסרטים הגדולים', כולל זו שפרסם המגזין רולינג סטון ב-2011. 'ליל המתים' לא היה היחיד שזכה לעדנה מחודשת. לא מעט מסרטי אקספלויטיישן רכשו מעמד פולחני עם השנים, וצברו לעצמם מעריצים רבים פתוחים ונאורים מספיק כדי להכיר בערכם האמנותי לצד זה הבידורי, או האנרכיסטי.



אם מדברים על טראש, אי אפשר שלא להזכיר את הבמאי שזכה לתואר המפוקפק, 'אפיפיור הטראש', ג'ון ווטרס. ווטרס, יליד בולטימור (מוקד ההתרחשות של כמה מסרטיו), עורר הדים רבים כשסרטו הרביעי באורך מלא (והשמיני בסך הכל) פינק פלמינגוס, יצא למסכים בשנת 1972. הסרט, בכיכובה של מלכת הדראג והשחקנית הקבועה של ווטרס, דיוייןשעוסק במשפחה של פושעים קטנים שגרה בקרוואן - מתיישב היטב עם סטריאוטיפ ה'ווייט טראש' האמריקאי ומכונה 'המשפחה המטונפת ביותר בעולם'. סרטו של ווטרס הושפע מז'אנר האקספלוייטשן, וכלל כמה סצנות זכורות של גילוי עריות, ואחת זכורה במיוחד, וקונטרוברסלית במיוחד, של אכילת צואה. הסרט קוטלג מיד כתרבות נמוכה, שלא לומר דוחה. הרי לכם 'טראש' טהור. מבחינת הנרטיב, (השילוב של סצנת מזעזעות באופן מכוון), מבחינת המבע הקולנועי (שימוש לא מבוקר בזום, מסגור גס של הפריים ותנועות מצלמה חדות), מבחינת המשחק המוגזם, השבירה המוחלטת של כללי האסתטיקה הקולנועית ובאמצעות העריכה הגסה, הכל נשזר לכדי יצירה מפוארת של אנרכיזים בועט בכוח מתחת לחגורה.

 


נער שוליים
נער שוליים

סצנות מזעזעות אפשר למצוא גם בסרטים שהאקדמיה אוהבת לאהוב. סאלו - 120 ימים של סדום של פאזוליני מכיל בין השאר גם סצנת כרסום צואה מבחילה לפחות כמו זאת של ווטרס. חלק מסרטיהם של חבורת 'דוגמה 95' נעשו באסתטיקה שמזכירה את זו של ווטרס, ומשחק מוגזם בסרט שהמבקרים ירצו לשבח יקבל את הכינוי 'ברכטיאני'. בכל אופן, גם אם Pink Flamingos זכה בצדק להיקרא 'טראש', הוא הפך, שנים אחרי יציאתו, לסרט פולחן. בזכותו ובזכות יצירות אחרות, כמו מחזות הזמר נער שוליים וספריירימייק שלו נעשה כעבור 20 שנה, כשג'ון טרבולטה נכנס לנעליה הגדולות של דיוויין), זכה ווטרס לשאת בגאווה את אותו כינוי מפוקפק. הסרטים שלו מצוטטים, מוערכים וחלקם נחשבים ליצירות מופת.

מוסד נוסף שראוי שיוזכר כאן הוא אולפני טרומה. האולפנים, שנוסדו בניו יורק בשנת 1974, עומדים מאחורי הפקתם של עשרות סרטים, כולם דלי תקציב, רבים מהם סרטי אימה גוריים במיוחד, עם עלילות המצויות על הגבול שבין חריג למפוקפק, כמו למשל גולשים נאצים חייב למות, המספר על סבתא שיוצאת לנקום את מות נכדה בידי גולשים נאצים, או עופטרגייסט: ליל התרנגולות המתות, קומדיית אימה על מסעדת מזון מהיר שקמה על חורבות בית קברות אינדיאני, וגם טרומיאו וג'ולייט, עיבוד מודרני לסיפור הקלאסי של שייקספיר, הממוקם מחדש בין מכוני הקעקועים ומועדוני הרוק בניו יורק של שנות התשעים. גם הוא, כראוי לתוצר של אולפני טרומה, עקוב מדם. אגב, לא רק בכותרת הסרט השתילו היוצרים את שם האולפנים האיקוני. סדרת סרטי Toxic Avenger מתרחשת בעיירה 'טרומוויל', עוד דוגמה להומור ולמודעות העצמית המאפיינים את סרטי טרומה. בזכות המודעות הזו, ובזכות השנינות והביקורת הנוקבת שבטקסט ובסאבטקסט של רבים מסרטיהם, נחשבת היצירה שלהם לאנרכיסטית וחתרנית הממריאה בחינניות וקריצה מעל סו קולד - התרבות הנמוכה.

גם שנות התשעים והאלפיים הצליחו לייצר לא מעט סרטי טראש שרכשו מעמד פולחני. קלולס הבלתי נשכח, שהיה עיבוד מאוד חופשי לאמה של ג'יין אוסטין, היה כל כך פופולרי שהחזיר לאופנה בארצות הברית את סלנג נערות הוואלי, ילדות רעות בכיכובה של לינדזי לוהן, על נערה שגדלה באפריקה ומגיעה לתיכון אמריקאי כדי לגלות שהוא דורש לא פחות מיומנויות הישרדותית, הוא אחד הסרטים המצוטטים ביותר מהעשור הראשון של המאה ה-21. גם ארסנל הקומדיות הרומנטיות בכיכובן של ג'וליה רוברטס, סנדרה בולוק או מג ריאן יכול לעורר לכל הפחות צביטה נוסטלגית בלבבות רבים.

החוט המקשר בין הסרטים המוזכרים לא נסתר מן העין. הסרטים הללו ידועים כ'צ'יק פליקס', או בשפת הקודש, סרטי בנות. השאלה מדוע הם זקוקים למעמד פולחני כדי לצלוח את מחסום הגילטי פלז'רס דומה לשאלת הביצה והתרנגולת. במילים אחרות, זו השאלה האם העולם הקולנועי מרחיק מן הקאנון תוכן שמתויג כ'נשי' כדי לשמר הגמוניה גברית, או שמא, סרטים שמכוונים לקהל יעד נשי עושים שימוש בשפה רדודה יותר באופן סטריאוטיפי, כדי לפנות לקהל הזה. אין תשובה חד משמעית לשאלה הזו, ועדיין, התואר צ'יק פליק עלול להרחיק לא מעט חובבי קולנוע אניני טעם מסרטים שמתויגים ככאלה.
דיויין וג'ון ווטרס
דיויין וג'ון ווטרס

המושג טראש נקשר בהרבה מטענים שליליים ולפעמים משמש כמילה נרדפת לקאמפ, לערך הפקתי נמוך, לרדידות, לסירוב ליישור קוים עם האסתטיקה המקובלת. אין אצלו קו ז'אנרי אחד שקולנוע המתיישר לפיו יהיה זכאי להיקרא טראש. לפעמים הוא מגיע בדמות קומדיה מטורפת, לפעמים מצטייר כמלודרמה סוחטת דמעות, לעיתים כמחזמר קליל או סרט אימה גורי ולפעמים הוא מקדים את זמנו והופך למבריק.. יש והוא נזכר לדיראון עולם כיצירה מטופשת. יש סרטי פולחן מעוררי השתאות, יש כאלה שאנשים נהנים לצחוק על חשבונם... כדי להיחשף לכל אלה, ראוי שחובבי קולנוע ישכחו מהדיכוטומיה המיושנת והשבעה של תרבות גבוהה ונמוכה. טראש אחרי הכל, לא רק שהוא לא מילה גסה, כשהוא במיטבו הוא נושק לפילוסופיה עתירת מחשבה (ודלת תקציב).