21/11/2017
סרטים חדשים בספרייה
חדשים בלו-ריי
חדשים מתרוגמים
הוצאות מחודשות
סרטים ישראלים חדשים
הסרטים המבוקשים
אלבומים חדשים LP/CD
  1. Primus
  2. Pearl Jam
  3. Kevin Morby
  4. Love Sculpture
  5. ג'נגו
חדשים בג'אז באוזן
  1. James Blood Ulmer
  2. Joe Henderson
  3. Ambrose Akinmusire
  4. Blue Note All-Stars
  5. Kamasi Washington
  • שתפו בפייסבוק
  • שתפו בטוויטר

ניו אייג'

הו סיאו סיין משנה כיוון יצירתי ובוחר לטשטש עוד את הגבול בין בידור ובין קולנוע גבוה עם יצירה של פעם ביובל. המתנקשת שלו לא דומה לאף מתנקש שקדם לה

אבישי קרשין (21/02/16)
 
המתנקשת

בעידן שלנו כבר אין משמעות לז'אנרים קולנועיים. הקולנוע של היום מוזג ז'אנרים וסגנונות אחד לתוך השני ויוצר קוקטיילים קולנועיים שלא ניתן לשייך לקבוצה אחת ספציפית. הקיר היחיד שעוד איכשהו נותר עומד הוא זה שעובר בין בידור לאמנות וגם הוא מתחיל להיסדק. 2015 שהסתיימה לא מכבר שברה לא מעט חלונות בקיר הזה. מקס הזועם הפתיע את מבקרי העולם עם סרט פעולה שקשה מאוד שלא להתייחס אליו כיצירת אמנות, ספקטר הוא כנראה הג'יימס בונד הכי איטי ואווירתי משני התריסרים שקדמו לו וסיקאריו הגיש מתח לאנשים חושבים. מעל כל אלה עומדת המתנקשת, סרטו היפהפה של הו סיאו סיין, זוכה פרס הבימוי בפסטיבל קאן האחרון. המתנקשת חיה בעולם משלה. זהו סרט אלים מדי מכדי להיות יצירת ארט-האוס, איטי מדי ושקט מדי מכדי להלהיב חובבי אומנויות לחימה, הוא מנטרל את אלמנט הבידור מסצנות הפעולה וחוטף אותן אל עולם האמנות.

הו, האוטר הטיוואני הותיק, לא זר לקולנוע מדיטטיבי ומוקפד, כפי שהבהיר לנו עם סרטים כמו הפסיפס התקופתי פרחי שנחאי והדיוקן העירוני העדין Cafe Lumiere. אבל העולם רץ קדימה ומאז סרטו האחרון של הו, מסע הבלון האדום, עברו שש שנים של תמורות רציניות על החברה הסינית ועל הקולנוע שהיא צורכת, מה שאומר סרטים בקנה מידה הרבה יותר גדול. עבור הו, שרגיל לעשות סרטים קטנים כפנינה, מדובר בשינוי מהותי, אלא שקולנוען בסדר הגודל שלו לא מתבלבל משינוי שכזה.
 

המתנקשת נשען על מסורת ארוכת שנים של ספרות ושל קולנוע הוושה (Wuxia), סיפורי הרפתקאות וגבורה של גיבורי אומנויות לחימה ברחבי סין הקדם-מודרנית, תקופה של יריבויות עקובות מדם בין משפחות אצולה שונות. בקולנוע אנחנו רגילים לסרטי וושה צבעוניים, מבדרים ורצופי אקשן מכל סוג אפשרי שהגיעו לשיא בשנות השבעים עם הקולנוע של צמד המלכים הבלתי מעורער של הז'אנר צ'אנג צ'ה וקינג הו, וזכו לתחיה מחודשת בתחילת שנות האלפיים עם נמר, דרקון, גיבור ומחול הפגיונות (שלושתם, כמו המתנקשת, בוימו על ידי במאים שבאו מקולנוע דרמטי בוגר). הו לא מפנה עורף למורשת העשירה שקיבל, הוא בוחר להשתמש בה כקרש קפיצה ולעלות ביחד איתה מדרגה יצירתית. המתנקשת הוא לא רק סרטו הטוב ביותר של הו, הוא בקלות יכול, אם הוא רוצה, להתברג בצמרת סרטי הוושה הטובים בכל הזמנים*, כל עוד מאפשרים לו את המרחבים להם הוא זקוק כדי לנשום. כי הדגש של הו אינו על סיפור או דמויות אלא על מצב הרוח (תרתי משמע).

הסיפור הוא סיפור וושה קלאסי המתרחש בסין אי שם במאה השמינית, תקופה של שינויים פוליטיים וחברתיים. ייניאנג (השחקנית היפהפיה קו שי, שכבר שיתפה פעולה עם הו מספר פעמים) היא מתנקשת יעילה בצורה מפחידה שחונכה מילדותה כדי להיות כלי הנשק האולטימטיבי, היא עובדת בשירותה של הנזירה שחטפה אותה, נשלחת לטפל באדונים מושחתים וכאלה שלא מתיישרים עם רצונות השלטון. אבל לייניאנג יש בעיית מוסר, כלומר יש לה מוסר, מה שהופך אותה לפחות קטלנית מהרצוי. לשם כך הנזירה שולחת אותה למשימה שאמורה לנקות ממנה כל רמז לרחמים: להתנקש בבן דודה, שיועד בילדותם להיות בעלה. אבל המשימה מציגה עצמה כמורכבת עבור ייניאנג שמבלה את רוב הזמן בצללי ביתו של בן דודה, ספק ממתינה לרגע המושלם להכות, ספק לומדת מהי אנושיות מבני הבית שאינם מודעים לנוכחותה.

המתנקשת

הו לא מתעניין בסיפור המלודרמטי ואפילו דמותה של ייניאנג, על פניו הגיבורה של הסרט, כמעט ואינה נראית, היא מבליחה ברגעי מפתח לשבריר שניה כדי להפריח את נשיקת המוות שלה. נשיקה ממנה איש אינו יכול להתחמק. הו, ביחד עם הצלם המופלא שלו מארק לי פינג בין (מצב רוח לאהבה) מפגין שליטה אדירה בכל פרט בקומפוזיציות ההיפר-מוקפדות ומבהיר שההשראה העיקרית לסרט דווקא באה מציורים סינים עתיקים ולא מסרטים להמונים.

כל שוט כאן הוא יצירת מופת בזכות עצמו והו נותן לכל אחד מהם זמן מסך מספיק כדי לאפשר לצופה לספוג אותו במלואו. השחקנים העיקריים הם לא בני האדם אלא האווירה והאוויר, שמבדר וילונות, מרקיד להבות אש ברחבי הפריים, משחק עם ענפי העצים ומצייר גלים במים זורמים. זה סרט שרוחש כבוד אדיר לטבע. אמא אדמה היא הבמה האדירה ולעיתים עוצרת הנשימה עליה מתנהלות הדמויות וגם הפסקול מקדיש את רוב תשומת ליבו לרחשי הרקע, בעיקר ציוצי ציפורים ושריקות צרצרים שתמיד נשמעים ברקע (בהתאם לשעה ביום). כמעט שאין מוזיקה בסרט הזה וגם הדיאלוגים המועטים יחסית מגדילים את הפער בין בני האדם לסביבתם.


המתנקשת

קל מאוד לצלול עמוק אל תוך אווירת גן הזן החלומית הזאת, אלא שהו לא נותן לצופה שלו לשבת בשקט ומדי פעם נותן לו סטירת לחי מצלצלת בצורת סצנה אלימה, כל אחת מהן מצולמת וערוכה בצורה אחרת מזו שקדמה לה. הן מופיעות לרגע קטן ומיד נעלמות, שומטות את הקרקע מתחת לרגליים ומיד מחזירות אותה שוב. הבליצקריג של סצנות הפעולה שמפוזרות לאורך הסרט לא מאפשר לצופה לשבת בשקט ולשקוע במחשבות. תמצמצו לרגע ואולי תפספסו את האקשן. הסרט מייצר דריכות שאינה אופיינית ליצירה קולנועית שקטה ובאופן דומה ליחס בין האדם והטבע שמציגים התמונה והפסקול, הופך את האלימות לפרט כביכול שולי אבל מאוד מהותי.

זאת הגדולה של המתנקשת. הקרבות כאן הם כלי קולנועי ולא הדבק שמחזיק את הסרט ביחד . כמו העריכה, הפסקול או התפאורה, האקשן הוא אמצעי להעברת תחושות ורעיונות מופשטים. בידיים של הו, במאי עם העדפה ברורה למופשט על פני הגשמי, הסרט הופך לחוויה שעד כה לא היו לה מקבילים בקולנוע, לשגריר של רוחניות מסוג חדש ובעיקר לנקודת מפנה כמעט היסטורית ברומן האסור בין הבידור והאמנות.




*שי לקורא: חמשת סרטי הוושה הטובים בכל הזמנים
1. The Water Margin
2. Come Drink With Me
3. The Heroic Ones
4. Touch Of Zen
5. Dragon Inn