24/11/2017
סרטים חדשים בספרייה
חדשים בלו-ריי
חדשים מתרוגמים
הוצאות מחודשות
סרטים ישראלים חדשים
הסרטים המבוקשים
אלבומים חדשים LP/CD
  1. King Gizzard
  2. Robert Plant
  3. Richard Dawson
  4. Jeff Lynne's ELO
  5. דודו טסה
חדשים בג'אז באוזן
  1. James Blood Ulmer
  2. Joe Henderson
  3. Ambrose Akinmusire
  4. Blue Note All-Stars
  5. Kamasi Washington
  • שתפו בפייסבוק
  • שתפו בטוויטר

"הרגע ששמענו את א"ק מאששת בחקירות את כל מה שא"ח סיפר עליה, היה רגע עוצר נשימה"

ראיון מיוחד של יוצרי הסדרה 'צל של אמת' לאתר האוזן השלישית בעקבות הסנסציה שחוללו בשוק התעשייה, המשפט והחברה וערב השקת הסדרה במהדורת DVD כפולה שיצאה עכשיו

יותם קניספל (27/06/16)
 
צל של אמת
מימין: פינס, תימור וגנדלמן

נראה שהדוקו-רצח חוזר ואף דופק בדלתות מחוזותינו. אם עוד לא נתקלתם בתופעה "צל של אמת", של היוצרים יותם גנדלמן (31), מיקה תימור (30) וארי פינס (28) - אתם יכולים לעשות זאת עכשיו באמצעות מארז הדיוידי הכפול שיצא בימים אלו ע"י האוזן השלישית ויושק ביום ד' הקרוב בחנות האוזן. בדירתו של גנדלמן, על ספה וחבילת עוגיות, מספרים השלושה על הדרך הארוכה שעשו עד להשלמת הסדרה, על הסדרות והסרטים שהשפיעו על יצירתם ועל הזעזוע שחוללו בישראל.

בתור סדרה שלא מבקשת לקבוע באופן גורף מי רצח את ראדה אלא להציף סימני שאלה, היה שלב בעשייה שחששתם שזה לא יהיה מספיק?

גנדלמן: ההיפך, הפחד היה שהצופים יבינו שאנחנו בהכרח מפנים אצבע מאשימה וגורפת. יצירה מעצם טבעה היא נרטיבית, ואנשים רגילים שהסוף הוא "האמירה" שלך. תמיד היה חשש שנותיר את הצופים עם חצי תאוותם בידם, וברור שאנשים מסופקים יותר כשמוגש בפניהם סוף סגור, והיו גם כאלו שראו ככה את הסדרה - אבל המטרה מראש הייתה להציף סימני שאלה.
פינס: מההתחלה אמרנו שאם נצליח למצוא את הפתרון אז נפלא, אבל ידענו שאנחנו לא הולכים להיסחף אחרי נרטיב מסוים אלא להטיל ספק באופן שיטתי. כשכן הגענו לסיפור של א"ח, שהוא באמת סיפור שונה כי יש בו הרבה חשדות קונקרטיים שמעולם לא נבדקו, רצינו להציף אותם, אבל גם אז השארנו מקום לספק. זו הסיבה שפרק 4 נגמר בהקלטה של א"ח שמכחישה הכל.

בכל הזדמנות שבה הצופה מאמין שהסדרה הולכת להציב בפניו פתרון, מגיעה עדות שסותרת את קודמתה. הצופה הוא השופט. באיזה שלב הוחלט שזה יהיה הנתיב (המסוכן, יש לומר) בו תיסעו?

גנדלמן: בהתחלה. במקור בכלל רצינו לעסוק באיך אפשר להכריע מהי אמת או לא בתוך מקרה של תיק פלילי שאין בו ראיות פורנזיות חד משמעיות שמצביעות על הרוצח. מלכתחילה המחשבה הייתה ליצור יצירה שמייצרת שלושה נרטיבים סותרים.

מה התניע את הסדרה?

פינס: כשהוגש הערעור הראשון של זדורוב בעליון, צורף מסמך סניגורי עם 20 נימוקי ערעור. זה הדליק לנו נורה. כי לכל הפחות זה משהו שעוד לא סופר בהקשר של הפרשה הזו.


ומה התחנות בהן עברתם ברמת התחקיר עד שהבנתם שיש לכם משהו ביד?

גנדלמן: הצעד הראשון הוא קודם כל לקרוא. עוד לפני שדיברנו עם אנשים. קראנו פסקי דין, הכרעות, כתבות, קבוצות פייסבוק. האנשים הראשונים שנפגשנו איתם היו אלו שקל להיפגש איתם. כמובן אילנה ושמואל ראדה ז"ל - כי קודם כל רצינו לקבל את ברכתם. אחריהם נופר ולי (החברות של ראדה ז"ל), ומשם התובעת, הפרקליטות, הסניגורים.
פינס: חשוב לציין גם את התחקירנית המעולה שלנו, נועה אלפיה, שהתחילה איתנו בשנה הראשונה, ובעיקר עשתה סדר. היא עזרה עם האיסוף הראשוני, הסידור, הבירור, החלוקה לנרטיבים. הדבר ששמענו הכי הרבה בהתחלה כשניסינו לגייס תקציב זה "יש כבר סרטים על פרשת תאיר ראדה, למה צריך עוד אחד?"

אבל כתבות. לא סרטים.

פינס: בדיוק. זו הייתה גם התפיסה שלנו. ואנשים לא מבינים פה לגמרי את ההבדל.

מפתיע לגלות שהסדרה לא הייתה סדרה בכלל עד שלושה חודשים לפני עלייתה.
במקור, השלישייה עבדה על "צל של אמת" כסרט בן 90 דק'. אולם בדצמבר 2015, כשנפגשו עם ערוץ 8 להקרנת ראף-קאט, אנשי הערוץ כ"כ אהבו את מה שראו עד שביקשו להרחיב את הסרט לסדרה. מה ששיגר את היוצרים לשלושה חודשי מרתון מופרכים, לקראת העלייה לשידור במרץ 2016. גנדלמן מעלה את הסבירה ש"הג'ינקס" סיפקה רוח גבית עבור אנשי הערוץ, שהבינו שהדוקו-רצח חוזר.
תימור: דצמבר עד מרץ היה טירוף מוחלט. הכל התנהל במקביל. את השחזורים צילמנו בסוף ינואר. הם היו הדבר האחרון בהחלט שצילמנו. ערכנו את הסדרה עד עשר שעות לפני שהיא עלתה.

מקורות השראה?

פינס: התחלנו מלדבר על הסרטים שאנחנו אוהבים מהז'אנר. דיברנו המון על Paradise Lost, והסדרה גרם המדרגות.
תימור: The Imposter יצא בדיוק כשהתחלנו, וזה היה סרט שמאד השפיע. וכמובן סיפורים שאנחנו מספרים של שרה פולי, שגם שם יש כל הזמן את הרעיון של מרואיין שמציג סיפור ומרואיין אחריו שלחלוטין מפריך אותו.
גנדלמן: גם ארול מוריס שימש כמגדלור. למשל הקו הכחול הדק המתבקש.
פינס: ו-Into the Abyss של וורנר הרצוג, אבל בניגוד אליו לקחנו בחירה אמנותית שאנחנו לא משמיעים את קולנו לאורך כל הסדרה חוץ מהשאלה האחרונה שאנחנו מפנים ל-א"ח ושואלים איך אנחנו יכולים לדעת שהוא לא המציא את הכל. ראינו את זה כסדרה על storytelling, וחלק מהרעיון הוא לא באמת לקחת צד.
גנדלמן: למרות שאם לאחד מאיתנו היה את הקול של וורנר הרצוג אולי הבחירה הייתה אחרת.

צל של אמת


זוכרים את הרגע שהבנתם שעליתם פה על משהו חדש שאף אחד אחר לא?

פינס: הפוליגרף של א"ח. צילמנו את הראיון איתו, והבדיקה צולמה אחרי. עד אותו רגע עדיין פקפקנו בסיפור שלו. פחדנו מהסיכוי הגדול שהוא ייצא שקרן. אבל אז זה גם היה יוצא סיפור מעניין.
גנדלמן: גם. היו שתי אופציות. כי אז זה יכול היה להיות סיפור נקמה מדהים, על אדם שהולך כ"כ רחוק כדי לנקום באקסית שלו על פרידה, שזו אגב עדיין אופציה. אבל מבחינתי הרגע ששמענו את א"ק מאששת בחקירות את כל מה שא"ח סיפר עליה, היה רגע עוצר-נשימה שהבנתי שיש לנו משהו חדש ואחר ביד.

צילמתם בגרין-סקרין באולפנים את הראיונות. לא בלוקיישנים. לא חשבתם שזה יצור תחושה מלאכותית?

פינס: רצינו את זה. יש איזו מוסכמה בסרטי דוקו בארץ לצלם בלוקיישן, אפשר לעשות מזה דברים מאד יפים, אבל רצינו משהו ניטרלי, אינטימי יותר עם המרואיינים.
גנדלמן: יותר מזה, לא רצינו שהרקע יגנוב את תשומת הלב מהמרואיין. שזה מורכב כי לרוב הנטייה הטבעית כבמאי היא לחפש לוקיישן יפה, אבל האתגר היה ליצור מספיק עניין ב-talking heads. הראיון שהכי קשה היה לצלם נכון היה של א"ח. ליצור לו סילואטה היה מורכב. אתה צריך להגיע למצב משפטי שבו הוא יהיה לא מזוהה בהתאם לחוקי צו איסור הפרסום. היינו צריכים למשוח לו את השיער לאחור עם ג'ל למשל. המצלמה השנייה שצילמנו איתה, הצדית, הייתה אמורה לחשוף את הסט כדי להזכיר לצופים שהם רואים סרט, שצולם באולפן. זה חלק מכל העניין של הטלת הספק באמינות הסיפורים.

ואם נחזור להשפעות, איך "הג'ינקס", מעבר לפתיחת הדלת מצד ערוץ 8 תרמה ליצירה שלכם? כי יש הרבה נקודות השקה.

גנדלמן: בהחלט, אבל הם יותר התענגו על הרצח. אנחנו לא רצינו בכלל לגעת ברצח עצמו, והג'ינקס גרם לנו להבין את זה.
פינס: יש ב"ג'ינקס" מעין ניסיון להפוך את הרצח לבידור. הרגשנו שלשחזר את הרצח כמוהם יהיה לא אתי.
גנדלמן: הראינו את הגופה של תאיר פעם אחת בלבד, והיא מוחשכת כמעט לחלוטין. זה גם מתוך כבוד למשפחה כמובן, ומצד שני הייתה כאן שאלה. אנשים לא קולטים כמה הרצח הזה היה ברוטאלי.

צל של אמת


יש לכם סיוטים מהתמונות מהזירה עצמה?

גנדלמן: בהתחלה זה השפיע מאד קשה. אבל כשעוברות שנה-שנתיים מתרגלים.
תימור: אני עד היום חולמת עליה. ראינו הכל. זה אלים ברמות שהשכל הישר לא תופס.
גנדלמן: אבל זה מעניין בהקשר של להבין מי יכול היה לבצע כזה רצח. כי הרי רומן (זדורוב) הוא תיאורטית שפוי, אין לו מקרי אלימות בעבר וגם לא מאז. וזה היה הזוי בשבילנו לחשוב שבן אדם כמוהו יכול היה לבצע התעללות כזאת בגופה.
פינס: כל הזמן חיפשנו את האיזון בין להראות מספיק כדי שאנשים יבינו איזה סוג של רצח זה היה, לבין לא להראות יותר מדי כדי לשמור על כבוד המשפחה ולא להבריח את הצופים. זו אחת מהשאלות המוסריות שאתה נתקל בהן במהלך עבודה על סדרה כזאת. ובכלל, בעבודה הדוקומנטרית אתה כל הזמן נתקל בשאלות מוסריות כי אתה מתעסק ישירות בחיים של אנשים, וכל בחירה שלך הרת גורל עבורם.

אילו עוד שאלות מוסריות צפו?

תימור: הייתה התלבטות גדולה ברמת האחריות שיש לנו כלפי א"ק. גם ההחלטה בסופו של דבר להשתמש בהקלטה שלה בסוף הסדרה היתה פתרון שהייתה התלבטות גדולה לגביו. הצענו לה להתראיין, היא בחרה שלא, ואני חושבת שפתרנו את זה יפה בהתחשב בנסיבות, אבל להגיד שאני שלמה מוסרית עם הפרק ב-100% לא יהיה נכון.
גנדלמן: ההחלטה לספר את הסיפור עם א"ק עמדה תמיד בטווח האפור, כי היינו יכולים לפגוע במישהי שלא בצדק. אבל זו החלטה שאנחנו עומדים מאחוריה.
פינס: ובואו לא ניתמם. בסוף יש פה סיפור על מי שנחקרה בחשד לרצח של תאיר, ניסתה לרצוח מישהו בזמן שהייתה במעצר בית, החקירה נסגרה בלי סיבה נראית לעין, זה סיפור מטורף שמעולם לא סופר. עבורי גם מהמקום של עיתונאי וגם כקולנוען, זה סיפור שחשוב לספר. כמובן עם הזהירות הנדרשת, ומבלי לצאת בהאשמות שאנחנו לא יכולים לעמוד מאחוריהן. לא הצבענו עליה ואמרנו "היא הרוצחת". רק הצבנו אופציה שהתקשורת והציבור לא התמודדו איתה בצורה מספקת.

צל של אמת


איך הגעתם ל-א"ח?

גנדלמן: אחרי שנתקלנו בפסקה שקשורה אליו ול-א"ק בנימוקי הערעור של זדורוב, ראינו שהיה צו איסור פרסום על הפרשה, וצו איסור פרסום על צו איסור הפרסום. זה מעלה הרבה סימני שאלה וזה מדרבן. אתה מבין שיש שם משהו. איתרנו אותו דרך העורך דין שלו, ואז התחילה מסכת של ארבעה חודשי שכנועים. זה הגיע לרמה שהתפצלנו - ארי היה אחראי לארגן את כל יתר המרואיינים, ורק א"ח היה תחת אחריותי. בהתחלה הוא היה מפוחד לגמרי, בסוג של פוסט טראומה מכל המעצר והחקירות. הבהרנו לו גם דרך עורך הדין שלו שאנחנו האנשים הנכונים לספר להם את הסיפור מהזוית שלו. הדבר המעניין היה שאחרי פגישה או שתיים, שהיו עדינות מבחינת כמות המידע שהוא נתן לנו - בפגישה השלישית הוא נתן לנו הארדיסק עם כל החומרים - מיילים, הודעות טלפון, שיחות פייסבוק, כל הדיאלוג שהיה בינו לבין א"ק שהיה במהלך תשע השנים שהיו ביחד. האמת שלראות כמה הם רעים אחת כלפי השני אחרי האהבה הגדולה שהייתה להם היה מטלטל מבחינתי יותר מהתמונות מזירת הרצח.

תוכלו לספק טיפים להפשרה של מרואיינים והנגשה שלהם לקראת הראיון?

גנדלמן: לא לוותר, להיות נורא נעימים ומבינים, להבהיר להם שאתה קולנוען ולא עיתונאי. יש הבדל גדול. הדבר המרגיע שהם צריכים לשמוע זה שלא משנה מה הם יאמרו, הפרויקט הולך להיגמר עוד שנתיים שלוש. יש זמן להתחרט.
תימור: חשוב גם לומר שלא הוצאנו אף אחד מהקשרו. זה מה שמפחיד מרואיינים בד"כ. כל מרואיין קיבל את הבמה המלאה לספר את הסיפור שלו. לא היו שאלות מתקילות, דחיקות לפינה, ושום רצון לגרום למרואיינים להרגיש לא בנוח.
גנדלמן: זו הייתה החלטה מאד מודעת. ואגב, התווכחנו עליה הרבה. אבל כשהחלטנו לגביה היינו עקביים.

מאחר וזו סדרה שעוסקת בספקות, אילו ספקות היו לכם בזמן עשייתה?

תימור: כשקיבלנו את פסק הדין של זדורוב בעליון, היינו כבר יחסית בשלב מתקדם. קראתי הכל ואמרתי אוקיי, יש סיכוי גדול שזדורוב עשה את זה. זה עורר לי ספק.
גנדלמן: אצלי הספקות היו עם א"ח. היחסים היו קרובים ואינטנסיביים. זו הייתה רכבת הרים שכוללת חיבור עם בן אדם שאתה יכול לדבר איתו, והוא אפילו דומה לך - ומצד שני כל מפגש שני לא להאמין לו. כל רגע אתה חושב שאולי אתה נותן יד לפרויקט נקמה גדול שלו באקסית. חששתי שנהפוך להיות כלי בתוך המשחק שלו עם א"ק. ואם אנחנו הכלי, איך אנחנו יוצאים משם? ומעבר לזה, היה ספק מעורב בחרדה במחשבה שנהפוך לפוגעניים כלפי כל אדם שהיה מעורב איתנו.
פינס: בגלל שהיה לנו חשוב כל הזמן להטיל ספק, חששתי שנגיע למצב שלא נוכל להיאחז בכלום יותר. ועבורי, השיחה של רומן עם המדובב היה רגע של ספק, שאולי הוא כן עשה את זה - זה הדבר היחיד שעד היום קשה לי להתמודד איתו.

צל של אמת


מההנחה שלא ידעתם שזה יהפוך לשיחת היום, מה היה הרגע שבו הבנתם שיצרתם משהו שעורר דיון סוער?

תימור: ממש לא ידענו וזו הייתה הפתעה. נסעתי באוטו ועיתונאי התקשר לבקש תגובה לאמירה של שי ניצן (פרקליט המדינה, י.ק.) שהסדרה היא "סכנה ממשית לדמוקרטיה הישראלית". כמעט עשיתי תאונה ואמרתי אוקיי, משהו פה קורה. זה היה הרגע המכונן.
גנדלמן: הסדרה יצאה בשבת בערב, ובבוקר של ראשון לקחו אותי לראיון בתוכנית של אורלי וגיא. הם פנו אליי באולפן ואמרו לי "אז מה, זו הסדרה הכי מצליחה בארץ אי פעם הא? בד"כ אנחנו מקבלים 20 שאלות בפייסבוק של התוכנית, אבל הפעם קיבלנו בערך עשרת אלפים". ואני אומר לעצמי - מה? זה מדהים כי זה הצליח תוך יום. לא ציפינו לזה. גם הדברים שמצליחים בארץ, לוקח להם זמן בד"כ. וגם חשבנו שבמקרה הכי חמור, אם זה ייתפס ייקח לזה זמן.
פינס: אני בעיקר זוכר את האפקט של הפלאפון שלא מפסיק לצלצל במשך שבוע.

מה לגבי ויתורים כואבים שהיו לכם?

גנדלמן: פחות ויתור, אבל הדבר שלא השגנו והכי רצינו היה ראיון עם יורם אזולאי, החוקר שראיין את רומן בחדרי חקירה. הדוברות של המשטרה לא אפשרה לו להתראיין. חוץ ממנו, כל החוקרים הם לשעבר אז הם יכלו להתראיין. אבל לא נתנו לנו לראיין אף אחד שעדיין במשטרה, והוא היה הראיון היחיד שנורא רצינו ולא השגנו.
תימור: ואם כבר קשיים, הדבר היחיד שקשה לי איתו זה שהרבה אנשים חושבים שבסוף הסדרה הבענו עמדה נחרצת לגבי מי הרוצח. למרות שאני גם לא יודעת אם בדיעבד היינו יכולים לטפל אחרת בסוף אם היה לנו יותר זמן.