22/11/2017
סרטים חדשים בספרייה
חדשים בלו-ריי
חדשים מתרוגמים
הוצאות מחודשות
סרטים ישראלים חדשים
הסרטים המבוקשים
אלבומים חדשים LP/CD
  1. Primus
  2. Pearl Jam
  3. Kevin Morby
  4. Love Sculpture
  5. ג'נגו
חדשים בג'אז באוזן
  1. James Blood Ulmer
  2. Joe Henderson
  3. Ambrose Akinmusire
  4. Blue Note All-Stars
  5. Kamasi Washington
  • שתפו בפייסבוק
  • שתפו בטוויטר

החדר הירקרק

ג'רמי סולנייר הוא היוצר הכי חם כרגע על הפלנטה. במרכז סרטו החדש – Green Room - להקת פאנק מוצאת עצמה מופיעה במועדון של ניאו נאצים ונאלצת להילחם על חייה

נועם סטולרמן (12/08/16)
 
ג'רמי סולנייר
ג'רמי סולנייר

כבר למעלה מעשור שהוליווד משקיעה את כל כולה בשתי גזרות עיקריות: הראשונה היא עולם הקומיקס, שנדמה שלבדו מחזיק את כל האולפנים הגדולים, תדמיתית וכלכלית, והשנייה היא סקציית הרימייקים. אותם עיבודים חדשים לפרנצ'ייזים ולסרטי דגל אמריקאיים ישנים. אבל לאלו שעדיין לא איבדו את אמונם בקולנוע האמריקאי, הקולנוע העצמאי ביבשת (בערך) עדיין מצליח לספק יצירות נפלאות של כמה במאים שקשה מאוד להתעלם מהם. כל כך קשה עד שזה רק עניין של זמן לפני שהם נחטפים ע"י האולפנים הגדולים כדי לביים עוד "פארק היורה 13" או "זכרון גורלי ביותר". לפני עשרים שנה היו אלו דארן ארונופסקי, פול גרינגראס, דאג לימן ובריאן סינגר שהפכו למפלצות קולנוע הוליוודיות, ואילו לאחרונה אלו קולין טרוורו (מ-"Safety Not Guaranteed" הנהדר ל-"עולם היורה" המיותר), מארק ווב (מ-"500 ימים עם סאמר" לשני חלקי "ספיידרמן המופלא" המייגעים) ורופרט ווייאט הבריטי (מ-"The Escapist" המצויין ל"כוכב הקופים: המרד" האובר רייטד) שהספיק להם פיצ'ר אחד מצליח בשביל לעשות את הקפיצה הגדולה.

מן העבר השני, לא חסרים במאים שבוחרים להישאר בשוליים (באופן יחסי כמובן) ומצליחים להישאר קול ייחודי בקולנוע האמריקאי. פול תומס אנדרסון, אלכסנדר פיין, הרמוני קורין, צ'ארלי קאופמן וקלי רייכרדט הם רק חלק מהדוגמאות העכשוויות של במאים שמצליחים לשמר קריירה שאינה תלויה בתעשייה ההוליוודית ועדיין זוכים לאהדת הקהל והמבקרים יחד. כזה בדיוק עתיד להיות ג'רמי סולנייר.


Green Room
Green Room

את סולנייר אי אפשר לתאר כבמאי שהפך בין לילה לסנסציה קולנועית. ראשית, כי הוא עדיין לא בדיוק סנסציה קולנועית, לפחות לא כזו ששמה השתרבב לכל מגזין חשוב או אוזניהם של חובבי קולנוע. ושנית, כי לקח לו עשר שנים ושלושה סרטים בשביל להגיע למעמד שלו כרגע – במאי שכדאי, או בעצם, חובה לשים לב אליו, בין אם אתם בקטע של סרטי ז'אנר או לא.


הפריצה של סולנייר אירעה לפני כשלוש שנים, כשסרטו השני, "Blue Ruin", הוקרן בפסטיבל קאן. זה היה טוויסט רציני בעלילה ותחייה מחודשת עבור סולנייר, שייעד את הסרט שלו לפסטיבל סאנדאנס מוקדם יותר באותה שנה אך נדחה ע"י הפסטיבל. סולנייר היה משוכנע שהסרט כבר לא יוקרן בשום מקום ושאולי אפילו יאלץ לגנוז אותו, אבל אז הגיע הטלפון הכל כך מוצדק מהריביירה. "Blue Ruin" עשה את שלו: הוא הוקרן באין ספור פסטיבלים מסביב לעולם, זכה לאהדת המבקרים ולהפצה מצומצמת בלא מעט מדינות. וכשמדובר בסרט פשע אלים ביותר, עם מעט מאוד חמלה ואווירה מצמררת, מדובר בהישג. כעת, סולנייר חוזר עם "Green Room", יצירה דוקרת מאוד. כזו שמחזירה אותו לסרטו הראשון, "Murder Party", שהיה מהתלת אימה משוגעת, אפילו סאטירית, על טבעו האלים של האדם. במרכז העלילה של "Green Room", להקת פאנק מוצאת עצמה מופיעה במועדון של ניאו נאצים ונאלצת להילחם על חיה מול חבורת גלוחי ראש מסוכנים, לאחר שהייתה עדה לרצח.


סולנייר ניחן ביכולות בימוי מופלאות, בעיקר בכל הנוגע לאלימות גרפית. העובדה שהתחיל את הקריירה בכלל כצלם (ואפילו היה צלם ראשי בסרטו הקודם), הופכת אותו לבמאי מצלמה כמעט מושלם. אבל סולנייר הוא לא סתם טכנוקרט, אלא גם במאי שיודע ליצור אווירה קריפית, דכאונית-קיומית, מתוך הסיטואציות החולניות שאליהן מגיעות הדמויות שלו. זה עבד ב-"Blue Ruin" המדכדך וזה עובד גם כאן, בסרט הרבה יותר קצבי והרבה יותר תובעני, לפחות מבחינת ספירת הגופות. סולנייר הוא גם במאי שחקנים לא רע ולראשונה הוא נהנה מקאסט מצויין ומוכר יותר, בראשם אנטון ילצין שנהרג לא מזמן בתאונה מוזרה, אבל מותיר מאחריו קריירה קצרה ויפה, אימוג'ן פוטס הבריטית החביבה, ופטריק סטיוארט קשישא, שבניגוד להופעה המוגזמת של ג'ון גודמן ב"דרך קלוברפילד 10" (עוד סרט ז'אנר מבעבע מהעת האחרונה), נותן כאן הופעה צנועה ומדויקת יותר.


ההבדל היחיד בין סולנייר לשאר הבמאים הייחודיים שהוזכרו קודם ושנשארו בתחומי הקולנוע העצמאי האמריקאי, הוא שמדובר בבמאי ז'אנר מובהק. אנדרסון, פיין, קאופמן, רייכהרדט – כולם במאי דרמות. ריאליסטיות, סוריאליסטיות, תקופתיות, קיומיות, פסיכולוגיות, קומיות, אבל דרמות. ובעוד שסרטיו של סולנייר מכילים לא מעט דרמה, שניים מתוך שלושה מסרטיו הם סרטי אימה. והאחרון שבהם בוודאי עשוי לקרוץ גם לצופים שאינם מחשיבים את עצמם כמעריצים של הז'אנר. זו צפייה לא הכי קלה, אבל אם אתם אמיצים מספיק בשביל לחוות מצבי לחץ משתקים, תחושת אין מוצא ופחד אמיתי מהמוות הקשה ביותר שאתם יכולים לדמיין לעצמכם - "גרין רום" הוא מתנה. כזו שמוכיחה שאפשר לייצר סרטי ז'אנר מקוריים (פחות או יותר) שהם לא רימייק לסרטי אייטיז ולא מתהדרים בדמויות בחליפות מתכת וגלימות. כעת נותר רק לראות לאיזה כיוון תתפתח הקריירה של סולנייר המוכשר כשד.