17/11/2017
סרטים חדשים בספרייה
חדשים בלו-ריי
חדשים מתרוגמים
הוצאות מחודשות
סרטים ישראלים חדשים
הסרטים המבוקשים
אלבומים חדשים LP/CD
  1. Primus
  2. Pearl Jam
  3. Kevin Morby
  4. Love Sculpture
  5. ג'נגו
חדשים בג'אז באוזן
  1. James Blood Ulmer
  2. Joe Henderson
  3. Ambrose Akinmusire
  4. Blue Note All-Stars
  5. Kamasi Washington
  • שתפו בפייסבוק
  • שתפו בטוויטר

דיוקן האמן כאיש חצוי

התיעודי המצויין "מייפלת'ורפ: הביטו בתמונות" מצליח במקומות שתיעודיים רבים נכשלו בו, גם בזכות הגיבור יוצא הדופן שלו וגם בזכות הבמאים שיודעים לספר סיפור

מתן שירם (20/10/16)
 
מייפלתורפ: הביטו בתמונות
מייפלתורפ: הביטו בתמונות

על הנייר, סרט תיעודי ביוגרפי אודות אישיות מפורסמת שהלכה לעולמה הנו מתכון בטוח להצלחה. גם אם אותה אישיות לא הייתה דמות נערצת על ידי כלל הצופים, קשה לעמוד בפני סרט שכזה, אם בשל סקרנות אנושית בסיסית ואם בשל הרצון לעמוד על 'סוד הקסם' או 'סוד ההצלחה'. הסיבה העיקרית לכך שמתכון שכזה מתגלה פעמים רבות כמפוקפק, היא היעדרו של הכלל הבא: סרט תיעודי ביוגרפי אמור להישען על שני סטנדרטים עיתונאיים בסיסיים - לשקף תמונה אמינה של הסובייקט, ולהביא בפני הצופים מידע חדש. מכיוון שקולנוענים דוקומנטריים לרוב לא פועלים על פי סטנדרטים אלה, פעמים רבות התחושה במהלך הצפייה היא של תקווה נכזבת.


דרך טובה להימנע מאכזבה היא לבדוק מי חתום על הסרט. אם בקרדיטים מופיעים גם שמותיהם של בני משפחתו של גיבור או גיבורת הסרט, אין לצפות ליצירה שהינה יותר מאשר כתבה מוזמנת או סרט תדמית. למשפחה, שהיא לרוב בעלת הזכויות והחומרים הארכיונים, יש אינטרס אחד: האדרת המת (בין היוצאים מהכלל: "Cobain: Montage of Heck" של הבמאי ברט מורגן, בהפקת קורטני לאב, אלמנתו של קורט קוביין, אשר ככל הנראה נועד לשמש כתשובת נגד לסרט התיעודי העצמאי "Soaked In Bleach" של השוטר לשעבר טום גרנט, המאשים את לאב בהזמנת רציחתו של בעלה ובזיוף התאבדותו). גם בימאים גדולים עלולים ליפול למלכודת סרט התדמית, אף שמבחינתם האינטרס שלהם חופף לאינטרס של המשפחה שהזמינה את העבודה – הם הרי ניגשו למלאכה מתוך הערצת הדמות, לא מתוך חתירה לאובייקטיביות.


רנדי ברבאטו ופנטון ביילי
רנדי ברבאטו ופנטון ביילי

מרטין סקורסזה, למשל (אל תהרגו אותי, אבל לדעתי כישרונו כבימאי תיעודי עולה על כישרונו כבמאי סרטים עלילתיים) ביים את "חי בעולם חומרני", סרט תיעודי מושקע ויסודי מאוד, אודות גיטריסט הביטלס ג'ורג' האריסון. הסרט הוא אמנם מתנה נהדרת עבור המעריצים של האריסון, אבל לא מעבר לכך. לא רק שהסרט לא מחדש דבר כמעט, סקורסזה אף נמנע ביודעין מעיסוק בצדדים אפלים יותר באישיותו של האריסון שעשויים להאיר באור אחר את תדמיתו (גניבת מלודיות, בגידותיו הרבות באשתו).


חרף הדעה המוקדמת הזו, ניגשתי לצפות ב"מייפלתורפ: הביטו בתמונות"- סרטם התיעודי של פנטון ביילי ורנדי ברבאטו המוכשרים (בתוך גרון עמוק, מפלצת המסיבות) אודות אמן הצילום האקסצנטרי רוברט מייפלתורפ. מעבר להיעדר הציפייה, לא הייתה בי כל סקרנות באשר לדרכו האמנותית, כי באופן אישי, האמנות של מייפלתורפ מעולם לא נגעה ללבי (גם בעבודותיו היפות ביותר - צילומי הפרחים – לא היה משהו שגרם לעיניי להתעכב עליהן יתר על המידה). כגודל אי הציפיות כך גדולה הייתה ההתלהבות שלי מהסרט. אני לא זוכר מתי נהניתי כל כך מסרט דוקומנטרי. ביילי וברבאטו מנסים – ומצליחים באופן מעורר התפעלות – לפצח את דמותו המסתורית והמורכבת של מייפלתורפ, שמת ממחלת האיידס ב-1989, בגיל 42 (הסרט נוצר לרגל 70 שנה להולדתו).


כשהם נעים בין ימי ילדותו המאוחרת לימי שיא הצלחתו (שנות ה-80 הפרועות בניו יורק האפלה אך צבעונית), משרטטים הבמאים את דמותו יוצאת הדופן של אמן, שאף שהיה אינדיבידואל מושלם, לא עשה כל הפרדה בין חייו האישיים לבין חייו המקצועיים. יותר מזה: עבורו הכל היה שווה להקריב עבור התהילה: את הגוף, חתיכות מהנפש, את הפרטיות. מייפלתורפ השכיל להתרועע עם האנשים הנכונים, ולימים עמד במרכזה של הסצנה הבוהמיינית של ניו יורק. הוא צילם את האנשים הקרובים אליו ואת עצמו ללא גבולות וללא צנזורה – בעיקר איברי מין זכריים, בתנוחות קשות לצפייה. ככל שעבודותיו היו שנויות במחלוקת, כך גדלה הפופולאריות שלו. במקביל, גדלה המוטיבציה שלו להטביע חותם, להוסיף צבע ייחודי לעיר ניו יורק, לתרבות הפופ, ולאמנות הצילום.


האם הבוטות וההחצנה המינית הן חלק מהבולטות שמייפלתורפ ביקש לעצמו? האם אומנותו הייתה בסיס לפורקן של אובססיה מינית, ליצריו המיניים שלא ידעו שובע? האם המטרה הייתה בכלל ערכית - קידום ההומוסקסואליות בתקופה בה עוד נחשבה לבושה ולחטא? התחושה האישית שלי לאחר צפייה בסרט היא שמייפלתורפ נקט בטקטיקה מחושבת היטב של השתחררות. הדבר ניכר בראיונות חושפניים שערכו במאי הסרט עם קרוביו, חברים, מאהבים לשעבר, בני משפחה, שמדברים בחופשיות על הכל. מה שמוסיף לסרט, לצד הכנות המרשימה, גם מימד הומוריסטי.