20/11/2017
סרטים חדשים בספרייה
חדשים בלו-ריי
חדשים מתרוגמים
הוצאות מחודשות
סרטים ישראלים חדשים
הסרטים המבוקשים
אלבומים חדשים LP/CD
  1. Primus
  2. Pearl Jam
  3. Kevin Morby
  4. Love Sculpture
  5. ג'נגו
חדשים בג'אז באוזן
  1. James Blood Ulmer
  2. Joe Henderson
  3. Ambrose Akinmusire
  4. Blue Note All-Stars
  5. Kamasi Washington
  • שתפו בפייסבוק
  • שתפו בטוויטר

רובם רוצים את זה

מבקר ה-DVD של האוזן, מי שהשלים עכשיו יצירה של סרט קצר ושעשה ב'גלובס' כבשלו, הכניס למכשיר את סרטו החדש של ריצ'רד לינקלייטר ומצא שלא כולם רוצים את זה

מתן שירם (10/12/16)
 
כולם רוצים את זה
כולם רוצים את זה

ייתכן ובעוד עשור לערך, קולנוענים שגדלו אל תוך המאה הנוכחית יחושו מקופחים בהשוואה לקולנוענים שהתבגרו בשלהי המאה ה-20. לקולנוענים בני זמננו ישנה לכאורה הפריבילגיה להתרפק על עשור מכונן בעברם, מעצם היותו בעל אפיונים מובהקים: בתים משותפים נמוכי קומה, מכונת כתיבה, מכוניות ישנות, ריהוט סגנוני בעבודת יד (המוגדר כיום כוינטג'), תספורות שהיה בהן כדי להגדיר תקופה, אופנות לבוש ייחודיות לכל עשור ועשור. וכמובן המוזיקה, פסקול התקופה, שלא מגדירה רק את תקופת הזמן בה נוצרה, אלא גם את המקום, ולעתים גם את הלך הרוח המקומי.


בהשוואה למאה הקודמת נדמה כי בשנים שחלפו מאז תחילת האלף הנוכחי, הזמן, כמו המקום, איבד את ייחודו התרבותי לטובת האחדה גלובאלית. האחדה שהינה ברובה תולדה של מהפכת האינטרנט, שהפכה את תקופת החיים הנוכחית למזהירה מבחינה טכנולוגית, אך גם לנטולת גוון. אך אין סיבה שיירפו ידי הדור שלא ידע את טלפון החוגה - הפריבילגיה של ילדי המאה העשרים היא כמובן אשליה, היות וביטוי אמנותי של נוסטלגיה לעולם איננו עומד בפני עצמו. אם אין סיפור טוב, כל השאר הרבה פחות חשוב.


הבמאי המוכשר ריצ'רד לינקלייטר ("טריפ נעורים", "התבגרות", "רוק בבית הספר"), תמיד נמשך לנוסטלגיה במידה כזו או אחרת ובסרטו החדש "כולם רוצים את זה", הוא חוזר אי שם לראשית שנות ה-80 כדי לספר על הדינמיקה החברתית הנרקמת בין שחקני נבחרת פוטבול של קולג' אמריקאי.


אפשר להבין את הצורך הרגשי של לינקלייטר לספר על חוויות הקולג' שלו. להמסר אליהן ולשקוע בהן, קצת חבל לטעמי שבחר להציב במרכז העלילה את קלישאת נבחרת הפוטבול, על מכלול הסטריאוטיפים שמתנקזים אליה. זה שבקבוצת פוטבול בקולג' יש תחרות, יש אגו, יש אחווה גברית, ספורטאים שריריים וחלולים, ומסיבות עם הרבה אלכוהול וסטודנטיות צעירות, זה אנחנו כבר יודעים. ראינו את זה בעשרות סרטים וסדרות בשישים השנים האחרונות. אז למה למחזר? נו טוב. אולי בעצם אנו תמיד נהנים לשהות באזורי התיכון האמריקאים, בין אם מדובר בקולג' האנרכיסטי של "בית החיות", האינפנטיליות של "נקמת היורמים" או התיכון מעורר האמפתיה של "מועדון ארוחת הבוקר". אבל "כולם רוצים את זה" לא סיפק לי עניין לחזור לשם.


ריצ'רד לינקלייטר
ריצ'רד לינקלייטר

מה שעוד תמוה בעיניי, כיצד במאי יצירתי כמו לינקלייטר, המבקש להתרפק על נוסטלגיה ולשחזר את תקופת נעוריו, לא מוצא שום סיפור מקורי לספר? ואפילו לא מספק ולו בדל של ביקורת חברתית, או ביקורת עצמית, או איזושהי אבחנה מעניינת במבט לאחור, תובנה חדשה, התפכחות. זו הרי הזדמנות נפלאה לומר משהו על התקופה בראייה לאחור (למשל: עליית הקפיטליזם באמריקה, מוזיקת הפופ, הגזענות והפשע). ההזדמנות הזו פוספסה, וכתוצאה מכך ירד לטמיון הערך התקופתי. לצורך העניין, אילו הדמויות היו מתלבשות כפי שכיום מתלבשים, מסתפרות כפי שכיום מסתפרים והיה נוסף לכל אחת מהן אייפון 5, מחשב נייד ושברולט חדשה, סביר להניח שהעלילה הייתה נשארת פחות או יותר אותו דבר.


אילו הייתי בנעליו של לינקלייטר, הייתי מתרחק ככל האפשר מהעיסוק הנדוש בקבוצת הפוטבול, ובמקום, מספר סיפור שלמיטב זיכרוני טרם סופר- נניח, על קבוצת סטודנטים לקולנוע שמוצאת עצמה בהתמודדות יצרית על הכרה, בולטות, ויצירת רושם, מול סגל של מרצים שחלקם מעוררים השראה, אך חלקם נדמים כפקידים ממשלתיים המדקלמים תאוריות המעודדות בינוניות קולנועית, כמו למשל 'תאוריית האוטר'. מה רע? האם היצרים והאגו בחוג לקולנוע נופלים בעוצמתם מאלו אשר מאפיינים קבוצת פוטבול? אני בספק.


יש שיטענו, ובצדק מסוים, כי אין זו מחובתו של הבמאי לספק לצופיו מנות גדושות של חומר למחשבה, וכי זכותו של במאי ליצור סרט שהוא במוצהר נטול אמירה. זכותו לספר את הסיפור שהוא רוצה לספר בדיוק כפי שהוא מעוניין לספר אותו, גם אם מדובר בבידור טהור (בכל זאת, בל נשכח: אנחנו בעסקי הבידור). מצד שני, אפשר (ורצוי) לבוא ולטעון: כל זה נכון ויפה, אבל איזה ציפיות בדיוק יש לבמאי מהקהל? מצד שלישי הטקסט כתוב תחת כובעו של מבקר הקולנוע שזכותו לקבל יצירה מקורית ומעוררת מחשבה.


"כולם רוצים את זה" מספק יותר מאשר טעימה מכישרונו של הבמאי. לינקלייטר הוא עילוי בהדרכת שחקנים, ובסרט יש לא מעט שחקנים בתפקידי משנה מאתגרים, וכולם משחקים מעולה. גם העיצוב האמנותי מדויק ביחס לתקופה, הפסקול הוא מעדן מוזיקלי משובח ויש שפע של הומור לכל אורך הסרט. אך יחד עם זאת, הסרט לוקה בחוסר מקוריות, ובעלילה שאת עיקר התנופה שלה מקבלת רק במהלך המערכה השלישית של הסרט. או אז מתהווה סיפור אהבה עדין ויפה בין הגיבור, ג'ייק (בלייק ג'נר) לבין סטודנטית אינטליגנטית ויפה (זואי דויטש). סיפור שהותיר טעם של עוד.



(צוות האוזן מוסיף: יפה שהכותב, חרף הביקורת שזיהנו מבעד למילים, נמנע בהצלחה מקלישאת הלינק ל-לינקלייטר, אז אנו עושים זאת במקומו. הנה כאן)