25/11/2017
סרטים חדשים בספרייה
חדשים בלו-ריי
חדשים מתרוגמים
הוצאות מחודשות
סרטים ישראלים חדשים
הסרטים המבוקשים
אלבומים חדשים LP/CD
  1. King Gizzard
  2. Robert Plant
  3. Richard Dawson
  4. Jeff Lynne's ELO
  5. דודו טסה
חדשים בג'אז באוזן
  1. James Blood Ulmer
  2. Joe Henderson
  3. Ambrose Akinmusire
  4. Blue Note All-Stars
  5. Kamasi Washington
  • שתפו בפייסבוק
  • שתפו בטוויטר

היכל של מראות

בזה אחר זה יצאו השנה שני סרטים על אותה אישה שאף אחד לא הכיר, כריסטין צ'אבאק, כל אחד מהם מצויין בדרכו, ביחד הם מרכיבים דאבל-פיצ'ר שאין כדוגמתו.

אבישי קרשין (10/03/17)
 

פעם בכמה שנים הקולנוע מגיש לנו צמדים. שני סרטים שיוצאים לאקרנים בפער לא מאוד גדול האחד מהשני ומדברים על אותו נושא. ב-1998/9 אלה היו 'המופע של טרומן' ו'החיים בשידור חי' שהגיבו להולדת תכניות הריאליטי, ב-2005/6 קיבלנו את 'טרומן קפוטה' ו'ידוע לשמצה' ובין 2013 ו-2015 יצאו לאקרנים שתי ביוגרפיות על אבי מהפכת הסמארטפון סטיב ג'ובס שנפטר שנים ספורות קודם לכן. השנה הוצגו באותו פסטיבל סנדאנס שני סרטים, דומים אבל מאוד שונים, על מגישת חדשות כמעט אלמונית משנות השבעים בשם כריסטין צ'אבאק. כמעט אלמונית, אלמלא אנקדוטה מזעזעת אחת שהכניסה אותה לספרי ההיסטוריה של הטלוויזיה.


כריסטין צ'אבאק
כריסטין צ'אבאק

קשה לפטור את הצמדים האלה כצירוף מקרים או כריגול תעשייתי, לרוב מדובר בתגובה קולנועית למציאות, כמו אסון התאומים שהוליד שורה של סרטים. אבל במקרה של 'Christine' ו-'Kate Plays Christine', התשובה חמקמקה יותר, בעיקר בהתחשב בעובדה שהסיפור האמיתי של כריסטין התרחש לפני יותר מארבעים שנה. צ'אבאק היתה אישיות טלוויזיונית משנית לחלוטין בערוץ אקטואליה בסרסוטה, עיירת חוף קטנה בפלורידה. היא לקחה את עבודתה ברצינות תהומית וראתה בה שליחות ציבורית, בעוד קברניטי הערוץ העדיפו רייטינג – כלומר לתת לקהל את מה שהוא רוצה – כלומר סיפורי זוועה וחדשות צהובות. התסכול של כריסטין מהמציאות הזו, מתודלק בבעיות אישיות למכביר, הביא אותה לבצע מעשה של ייאוש טוטאלי.


עד כאן העובדות. בגלל שיש כל כך מעט מהן המרחב לפרשנויות פתוח, מה שאומר שקולנוען איכותי יכול להשתמש בקומץ הזה ולהרחיב אותו ליצירה המנותקת מהמציאות. זה מה שעשה אנטוניו קמפוס, שהוכיח יכולות מרשימות בבניית דמות מורכבת ב-'Simon Killer'. עם 'Christine' הוא עולה מדרגה, בזכות תסריט יפה שכתב המפיק קרייג שילוויץ' ('נהר קפוא', 'Dark Horse') ובמיוחד בזכות שחקנית אדירה בשם רבקה הול, שכבר הפגינה יכולות משחק משובחות כשחקנית משנה, בדרך כלל בתפקיד האישה שלצד הגבר ('פרוסט/ניקסון', 'המתנה'). זה לחלוטין הסרט שלה. הול מרכיבה ברגישות ונחישות דמות מורכבת של אישה מורכבת, שכמו כל קרחון ממוצע, מסתירה הרבה יותר מאשר חושפת. כריסטין של הול היא אישה שלא מוצאת את מקומה בעולם אבל לא מפסיקה לנסות, אישה שמתעקשת לנסות לחייך גם כשבפנים כואב ושבור.


Christine
Christine

להול לא היה הרבה חומר להתבסס עליו, היה לה את התסריט של שילוויץ', פרי של תחקיר בן שנים, והיה לה קטע וידאו של דקות ספורות בו צ'אבאק האמיתית עורכת ראיון לתכנית הבוקר שהנחתה, ברובו רק מקשיבה ומהנהנת. להול זה הספיק כדי לתת לאינטואיציה לעשות את שלה, לזהות את הכריסטין הפנימית שבה ולבנות עליה. לדברי הול, יש בוידאו הקצר הזה מספיק חומר כדי ליצור רושם ראשוני, ובדרך כלל הרושם הראשוני שמשאיר אדם הוא חזק וברור. לא ניתן לדעת עד כמה הפרשנות שלה לדמות קרובה למקור אבל זה לא חשוב, מה שחשוב הוא שבשילוב בין שתי הנשים, זו של העבר וזו של ההווה, נולדה דמות שמעבר לסיפור חיים מעניין, משקפת תחושה שקיימת בכל אחד מאיתנו, תחושה שאין דרך לתאר במילים אלא רק בהצגה.


'Kate Plays Christine' משלים את ההצגה הזאת כמו כפפה ליד. סרטו התיעודי של רוברט גרין הוא תמונת המראה של הסרט הקודם, בעצמו תמונת מראה. את גרין מעניין אקט המשחק, היכולת לעטות על הגוף והנפש גוף ונפש של אדם אחר. הוא עשה את זה ב-'Actress' שם עקב אחרי שחקנית שמנסה לשלב בין קריירה וחיים פרטיים. כאן הוא הולך עוד צעד קדימה מבחינת עומק פילוסופי וחוויה רגשית, הוא שוכר שחקנית חצי אלמונית בשם קייט-לין שיל, שעד כה שיחקה בעיקר בתפקידי משנה בסרטים עצמאיים, ומטביע אותה בתוך דמותה של צ'אבאק. זה מתחיל בפאות זולות ומיטות שיזוף וממשיך אל המסע הרגשי האינטנסיבי שעוברת שיל. היעד הוא פענוח של הדמות האניגמאטית.


Kate Plays Christine
Kate Plays Christine

שיל היא לא שחקנית ברמות של רבקה הול אבל היא דמות מעניינת בפני עצמה. בפתיחת הסרט היא מודה בפתיחות מרשימה שקריירת המשחק שלה גורמת לה להנאה אבל גם לסבל, דחף בלתי נשלט לקבל את הכרת הקהל. גרין רותם את הדחף הזה לטובת היצירה שלו. השינוי בו הוא מעביר את השחקנית שלו גובל לרגעים בהתעללות נפשית ומנטלית, התעללות שככל הנראה משאירה סימנים עמוקים על נפשה של השחקנית הצעירה. ככל הנראה, כי בסרט הזה הגבול בין קולנוע עלילתי ותיעודי מטושטש יותר מאי פעם, כולל שיחזורים דרמטיים שנראים כמו סרט סטודנטים, ראיונות עם אנשים שרירותיים שאמנם מאוד מעניינים אבל לא מוסיפים כלום לפתרון התעלומה הקרויה כריסטין ומעל לכל, שיל עצמה, שלא עוזרת לנו להבין מתי היא עצמה, מתי היא משחקת ומתי היא משחקת גרוע.


מהבחינה הזאת, סרטו של גרין עוצמתי הרבה יותר מזה של קמפוס. הוא אמנם פחות מתעניין בסיפור של כריסטין צ'אבאק כסיפור וגם האמת לא מעניינת אותו. הוא מצליח להעביר תחושה חריפה של אובדן החיבור למציאות, ושל פער אדיר בין המסכה שאנחנו עוטים ובין האדם שמתחתיה. ואולי זה גם ההסבר לתזמון המופלא של שני הסרטים האלה, בעולם של חדשות מזוייפות ורשתות חברתיות, סיפור קטן על מגישת חדשות מלפני ארבעים שנה, שלא יכלה לחיות יותר עם המסכה, רלוונטי היום הרבה יותר מאשר כשהתרחש באמת.