20/07/2017
סרטים חדשים בספרייה
חדשים בלו-ריי
חדשים מתרוגמים
הוצאות מחודשות
סרטים ישראלים חדשים
הסרטים המבוקשים
אלבומים חדשים LP/CD
  1. The Great Machine
  2. Tatran
  3. Brokeback
  4. Roger Waters
  5. כנסיית השכל
חדשים בג'אז באוזן
  1. Alice Coltrane
  2. Avishai Cohen
  3. Aaron Parks
  4. Louis Sclavis
  5. Craig Taborn
  • שתפו בפייסבוק
  • שתפו בטוויטר

מבט מסוייג

הזכיה הטריה של רובן אוסטלונד בפרס דקל הזהב היא השיא של פלירטוט מתמשך בין במאי שוודי נועז ובין פסטיבל שמרן ומלא בעצמו. היא גם שיא בקריירה של במאי שרק הולך ומשתפר.

אבישי קרשין (29/05/17)
 
רובן אוסטלונד
רובן אוסטלונד מנצח את קאן

רובן אוסטלונד קטף את דקל הזהב. זו אולי לא נשמעת כמו ידיעה מרעישה במיוחד אבל הזכייה של 'The Square', סרטו החדש, נראית כמו סנונית שמבשרת על שינוי כיוון מהותי בפסטיבל קאן, אותו אירוע כמעט אריסטוקרטי שנערך מדי שנה על חופי הריביירה הצרפתית הוא אולי המייצג המובהק ביותר של חשיבות עצמית ויהירות אירופאית, ושל קהילה שנאחזת בציפורניה בהגדרה הקלאסית והמיושנת של המושג אמנות. בעולם של היום כל חוקר תרבות ממוצע יודע שאמנות אפשר למצוא בכל יצירה, כולל כאלה שנכנסות להגדרה של בידור טהור. אבל החברים בקאן נועלים את עצמם במבצר הארט-האוס ומעלים על המזבח שלהם כל סרט שעוסק בנושאים "חשובים" ועושה מאמצים עילאיים כדי לוודא שהצופה שלו לא יהנה.


אבל אז קרו שני דברים. הראשון הוא השינוי שעברה האקדמיה האמריקאית שהפסיקה לתת אוסקרים לסרטים גדולים מהחיים והתחילה להעניק אותם לסרטים קטנים יותר שמתמקדים בנושאים חשובים מבחינה פוליטית או חברתית (כמו עבדות או כמרים פדופילים). הדבר השני שקרה זה רובן אוסטלונד.


כח עליון
כח עליון

לפני כמה שנים השם אוסטלונד היה מוכר רק לבני משפחתו של רובן אבל אז הגיע 'כח עליון' והמם את המבקרים ואת הקהל של קאן (וגם אותנו) עם יצירה חריפה, נשכנית ועם עוצמות רגשיות של מפולת שלגים. הוא זכה בפרס המושבעים במסגרת 'מבט מסויים', החלק של הפסטיבל המוקדש לסרטים מיוחדים/נסיוניים/מקוריים במיוחד של השנה. כי בעולם של קאן הרצינות שולטת והומור, אפילו הומור שחור, נתפס כמשהו מקורי, שלא לומר זר.


אוסטלונד הוא עוף מוזר בשמי הקולנוע האיכותי המעונב. הוא כן עונה לדרישות הבסיסיות של הועדה - ביקורת חברתית ובחינה מעמיקה של נפש האדם, הוא כן במאי-יוצר בעל קול וסגנון ייחודיים אבל יש בסרטים שלו כמות לא מבוטלת של קומדיה צינית מיזנטרופית שלא היתה מביישת את לארי דייויד או ג'ורג' קארלין. מעל לכל, יש משהו מאוד נגיש בסרטים שלו, הם מתרחשים בגובה העיניים של הצופה, וזה כבר מציב אותם קרוב מאוד לטריטוריית הסרטים המסחריים.

Involuntary
Involuntary

הקריירה של אוסטלונד התחילה בקצה המסחרי, שלא לומר פרסומי  – סרטי סקי. אלו סרטים שצולמו באתרי סקי שונים בשוודיה והציגו את יופיו הטבעי של האתר ביחד עם מגוון פעלולים של גולשים מקצועניים. משם הוא עבר ישר ללימודי קולנוע באוניברסיטת גוטנבורג, שם פיתח את היכולות הרגשיות שלו ובתור פרוייקט גמר הגיש תיעודי אישי במיוחד בו הוא מאחד בין אביו ואמו אחרי 23 שנות גירושין.


ב-2004 הוא עשה את סרט הביכורים שלו, 'Gitarrmongot' (בקרוב על מדפינו), בו התחיל את הרומן שלו עם הנושא המורכב של רגשות מודחקים, אבל הפריצה שלו הגיעה ארבע שנים מאוחר יותר עם 'Involuntary'. טרגדיה קומית על מקומו של האדם בתוך חברה חונקת ולוחצת. ב-'Involuntary' אוסטלונד רוקח סדרה של סיפורים קצרים על צעירים חרמנים ו/או מרושעים שמנסים לדחוף את הגבולות של העולם השוודי הקר בו הם חיים. השילוב הזה, בין אנוכיות כמעט אלימה ובין עולם קר המרוצף חוקים כמעט שרירותיים, ביחד עם האריזה של ההומור הסקנדינבי הסרקסטי, יהפוך להיות טביעת האצבע המובהקת של אוסטלונד. 'Involuntary' גם היה המפגש הראשון שלו עם השופטים של "מבט מסוים", מפגש שהסתיים במועמדות בלבד.

Play
Play

שלוש שנים אחר כך, אוסטלונד מפגיז עם 'Play', סרט שלישי במספר וקונטרה הגונה למגיפת ההגינות הפוליטית שיצאה משליטה. הוא חוזר לעולם הפראי של גיל ההתבגרות עם פרשנות אישית לסיפור אמיתי (!) על ילדים ממוצא אפריקאי שמוצאים דרכים ערמומיות לגנוב כסף מחבריהם האירופאים לכיתה. מן הסתם היו כאלה שפרשו את הסרט כגזעני אבל בקאן כבר הכירו את הראש המעוות והמבריק של אוסטלונד והוא לקח הביתה פרס במסגרת "השבועיים של הבמאים" ביחד עם עוד כמה פרסים מסביב לעולם.


ב'כח עליון' אוסטלונד כבר הבשיל לחלוטין בתוך קולנוען אדיר והגיש לא רק את אחד הסרטים הטובים ביותר של 2014 אלא גם מראה חדה ומסנוורת של הפנים האמיתיות שלנו, של הצדדים הפחות פופולרים של האדם, אלה שהוא מנסה להסתיר אפילו מעצמו. לפי הדיווחים מקאן, 'The Square' עושה רושם של יצירה אפילו יותר גדולה. סאטירה אינטליגנטית שמחריבה, באופן די מתבקש, את עולם האמנות האליטיסטי.


בלי לראות את הסרט אנחנו יודעים שהוא לא מאיר באור חיובי את אותו פאשיזם יצירתי שמאפיין גם את מחליטי ההחלטות הקאניסטים ולמרות זאת זכה בדקל הזהב ובכבוד הגדול ביותר לו מייחל כל במאי רציני. מה שאומר אחד משני דברים: או שהאנשים שמרכיבים את פסטיבל קאן רכשו קצת הומור עצמי, או שהם לא הבינו שהסרט לועג גם להם. מה שזה לא יהיה, פסטיבל קאן בו רובן אוסטלונד מנצח שמות כמו אנדריי זביאגינצב, מיכאל הנקה, הונג סאנג סו ופרנסואה אוזון, הוא ללא ספק אירוע יוצא דופן בהיסטוריה של הקולנוע האירופאי הקלאסי.