25/11/2017
סרטים חדשים בספרייה
חדשים בלו-ריי
חדשים מתרוגמים
הוצאות מחודשות
סרטים ישראלים חדשים
הסרטים המבוקשים
אלבומים חדשים LP/CD
  1. King Gizzard
  2. Robert Plant
  3. Richard Dawson
  4. Jeff Lynne's ELO
  5. דודו טסה
חדשים בג'אז באוזן
  1. James Blood Ulmer
  2. Joe Henderson
  3. Ambrose Akinmusire
  4. Blue Note All-Stars
  5. Kamasi Washington
  • שתפו בפייסבוק
  • שתפו בטוויטר

יופיו המופלא של תחילתו של הנורא

בדומה לאמנות האיקבאנה (שזירה), כך מסדר הירושי טשיגאהרה את הקולנוע שלו: עם חשיבות זהה כמעט בין תסריט לבימוי ולסאונד, ומתוך הבנה שהכל הוא בר חלוף

הפנים המעוותות רודפות אותו. גם המוות הפתאומי של מכר אהוב רודף אותי. משהו בישר לו רעות, הוא קם בבוקר והלך לשדות. שם מצאו אותו מת. עדיין עדין, עדיין טוב. לא, זה לא אותו סוג של רדיפה. אלה הם רק פנים. דפורמציה פיזית. מה כל האימפולסיביות האפלה הזו? אבל כמו שזקנה אחת אמרה לי בתחנת האוטובוס: שאלוהים ישמור. רק שאלוהים ישמור. שאלתי: ממה? השיבה: מחס וחלילה. גיחכתי. ולאחר מכן חשבתי: אלה הם רק פנים? אני לא יודעת, לא בטוחה. הרי גם שינויים חיצוניים כמו לבוש ותספורת יכולים לשנות את האדם. הרי מספיק שתתנסח לה נוסחה של מקרה ועוד מקרה בחיינו כדי שיחול בנו שינוי פסיכי כזה או אחר. בעצם, נזכרתי. נזכרתי בנובלה הסוריאליסטית האחרונה, Kangaroo Notebook, שחיבר ב-1993 הסופר, המחזאי והצלם היפני קובו אבה טרם מותו. הוא הסביר: הבוקר הזה לא היה אמור להיות שונה משאר הבקרים, רק שבבוקר זה גיבורנו הבחין כי על רגליו נובטים ניצנים של צנונית.
מטמורפוזה וזהות היו ענייניו המרכזיים של אבה, עניינים שמצאו ביטוי הולם בשלושת סרטיו של הירושי טשיגאהרה שאבה חיבר להם תסריט, ואשר מצויים על מדפי האוזן השלישית: אשה בחולות, שזיכה את הבמאי בהכרה בינלאומית בעקבות זכייתו בפרס חבר השופטים בקאן
ב-1964; ועוד שניים מצוינים שהוציאה באחרונה חברת Masters of Cinema: האחד הוא 
Pitfall והאחר הוא Face of Another.
הפנים המעוותות, הדפורמציה הפיזית, האימפולסיביות האפלה, הם מנת חלקו של מר אוקויאמה, גיבור Face of Another. קדמו לו שני סרטים אחרים. Pitfall, סרטו הארוך הראשון של טשיגאהרה, מתרחש ביפן התעשייתית שלאחר המלחמה ומגולל סיפור עוקץ תפור היטב למידותיו של השחקן קוני טנקה (המוכר היטב מסרטי היאקוזה של קינג'י פוקאסאקו).
גיבור הסרט, כורה פחם, מבין כי אין ביכולתו לברוח או למרוד, לעמוד על שלו, או לבעוט בתחת של מעבידו, אלא אם הוא שייך לאיגוד. הצופים נשארים לפרש את החיים גם לאחר מותו, ונהנים מן הפרספקטיבה של הזמן החולף, מן היכולת לשאול מהו טיבו של האיגוד אם אין ביכולתנו להיות מאוגדים. שלושה כורי פחם ואישה כפרית מתים במהלך סיפור העלילה. הם שבים לסיפור לאחר מותם, מסתובבים בין החיים ללא אפקטים מיוחדים, וכביכול שואלים "למה דווקא אני?" למעשה, הם מציבים סימני שאלה גדולים יותר על מהות החיים.
לזכותו של טשיגאהרה יש לציין את סצנת הרדיפה, בה רודף אדם בחליפה לבנה (נציג השחיתות) את הגיבור תוך ליווי מוזיקלי לא צפוי, המערב בין מתח להומור. הסצנה כולה מצולמת בשוט ממושך ובעומק שדה רחב, כלומר שהגיבור הנרדף בקדמת הפריים והרודף בעל החליפה הלבנה הנמצא מאחור (במרחק זהה מן העדשה לאורך כל השוט), מפוקסים באותה המידה. סצנה זו מחזקת את הטענה כי אין צורך של ממש באפקטים אקסטרווגנטיים כדי להעביר תחושות מסוימות, למשל של מתח (וראו כדוגמה את Wages of Fear המותח והמעולה של אנרי ז'ורז' קלוזו).
סרטו הארוך השני של טשיגאהרה, "אשה בחולות", מתרחש בשממה חולית אינסופית ומתמקד באנטומולוג (חוקר חרקים) הנלכד בביתה החולי של אישה ערירית. להפתעתו, מתגלה לו כי המלכודת כפולה. לא רק שעליו לוותר על תוכניותיו לצאת משם; אם ברצונו לשרוד עליו לגרוף מדי לילה את החול המצטבר. בסופו של הסיוט המתמשך מבין האנטומולוג, כמו הצופים, כי למסע המפרך הייתה מטרה.
כמו ב-Pitfall גם כאן הופכים מקורות הסאונד, החול במקרה זה, למוזיקה העיקרית של הסרט. גישה דומה מאוד הובעה באוניבבה של קאנטו שינדו, בו שימש צליל הסוסוקי (הערבה היפנית) למוזיקה עצמה. "אוניבבה" הופץ במקביל ל"אשה בחולות", ובשניהם יש תחושה שהגבול בין אמצעי למטרה נותר מטושטש במידת מה. כך, ברגע מתיש של גירוף מייאש, שואל האנטומולוג את האישה: "זה לא ממלא אותך בריקנות? את גורפת כדי להתקיים, או מתקיימת כדי לגרוף?" כך גם ב"אוניבבה", שבו לא ברור אם שתי הנשים חיות כדי להרוג סמוראים מותשים על מנת שתוכלנה לאכול, או אוכלות על מנת שתוכלנה להרוג סמוראים מותשים. ובעצם, מאחורי הכל, השאלה האמיתית היא האם על מנת להגיע אל הנשגב יש הכרח לעבור בדרכו של הנורא?
סרטו הארוך השלישי של טשיגאהרה, Face of Another, מתרחש בעיר הגדולה ומספר את קורותיו של מר אוקויאמה (נקדאי טטסויה, כוכב חראקירי ו-Human Condition של מסאקי קוביאשי),  שאיבד את פניו בתאונת עבודה ובשל כך הוא מטופל אצל פסיכיאטר. הפסיכיאטר, שכל תפקידו למלא את הפרצות שבמוח האנושי, עושה זאת על ידי השתלת פנים מלאכותיות של אחר על פניו המעוותות של אוקויאמה. המסכה שהופכת לאדם עצמו (כמו ב"אוניבבה" בה עוטה האישה על פניה מסכה של שד והופכת לשד) היא השאלה הפילוסופית הגדולה שבה עוסק הפסיכיאטר, והיא זו שמעוררת את פחדו ואת סקרנותו. הפסיכיאטר, כמייצג הליבידו של מר אוקויאמה, מורה לו להירגע, לצחוק, לשרוק, ולא להתנגד למסכה אלא לקבלה. המצלמה מסתובבת ב-90 מעלות על צידה ונראה כאילו הפסיכיאטר גוהר מעל מר אוקויאמה השוכב תחתיו. אכן, מעתה יישלט אוקויאמה על ידי מאווייו הפנימיים והסקרנות תגיע לסופה. את האסיסטנטית של הרופא מגלמת קישידה קיוקו ("אשה בחולות"), ומעבידו של מר אוקויאמה הוא אוקאדה אייג'י ("אשה בחולות", הירושימה אהובתי).
בתחילת דרכו ביים טשיגאהרה מספר סרטים דוקומנטריים, ביניהם סרט על Sogetsu School שאביו היה מייסדו והיה אחד מבתי הספר המובילים בתחום האיקבאנה, שיטת סידור פרחים יפנית המשלבת חומרים מן הטבע. אי אפשר לשכוח את העובדה כי טשיגאהרה הוא לפני הכל אמן – צייר, פסל ומאסטר באיקבאנה. בדומה לאמנות השזירה המסורתית, כך מעצב טשיגאהרה את הקולנוע שלו מבחינת המבע הקולנועי. בקולנוע שלו, המסר הוא כי הכל בר חלוף ועל כן ממד הזמן הוא חלק מן היצירה. היחסים המדויקים בין הקול והתמונה, גודל השוט, משך השוט, צורתו, הסאונד, השחקנים והלוקיישן, הם בסופו של דבר משתנים חיוניים לתהודה ה"רוחנית" הנוצרת אצל הצופה ולחוויה האסתטית האופטימלית.
ארבעה מתוך שמונת הסרטים באורך מלא שיצר טשיגאהרה מבוססים על ספריו של אבה, ואת כולם הלחין טורו טקמיטסו. טקמיטסו, מלחין אקספרימנטלי ודמות מקורית ומשפיעה בזרם המודרני, כתב מוזיקה לכמאה סרטים, ביניהם יצירות של אקירה קורוסאווה (ראן, דודס קאדן), מסאקי קוביאשי ("חראקירי", Kwaidan) ומסאהירו שינודה
(Double Suicide). בתהליך העבודה על הסרט נהג טקמיטסו לצפות ב"ראשס" ורק אז לבחור את האלמנטים השונים המתאימים לסרטים. הוא האמין כי אין על המוזיקה להסביר את הסרט או ללוות אותו, ועל כן יצר עולם שהתנהל במקביל לאימאג'ים אך עדיין ממוזג עימו, עולם בו הרעש משולב עם המוזיקה המולחנת. אפשר לומר כי המוזיקה של טקמיטסו דומיננטית בסרטיו של טשיגאהרה כמו התסריט והבימוי עצמם. דוגמה בולטת לדומיננטיות זו אפשר למצוא בדיאלוגים שבין מר אוקיאמה ומרת אוקיאמה (קיו מצ'ידו, ראשומון), המספקים מתח רב בחציו הראשון של הסרט משום שטקמיטסו טרח לפסקם בחבטות מוזיקליות של תוף יפני ובכך להדגיש את העוצמה שבשקט, העוצמה שבמשחק, העוצמה של התחושות והעוצמה של הסצנה בכלל.
אפשרי שלסרטים אלה נטייה לעורר מחשבות על המלכודות שמניח לפנינו מבוך החיים, ולתהות על ההבנה כי אין מדובר במסע הקשור לאינטלקט או לאינטואיציה; זהו בור בלתי נראה ובלתי צפוי. וכל מה שנשאר לעשות זה לצעוק את הצעקה האחרונה הדומה לזו של האישה-שדה  ב"אוניבבה": I am a human being, ולהבין שוב כי הבוקר הזה לא היה אמור להיות שונה משאר הבקרים. אבל בדיוק בשל כך קרה הנורא מכל.

שירלי נדב (25/08/05)

הירושי טשיגאהרה. מטמורפוזה וזהות
סצנת רדיפה מרשימה
לגרוף כדי לחיות, לחיות כדי לגרוף
צליל טבעי כמוזיקה עצמה
המסכה הופכת לאדם
איקבאנה. שילוב פרחים וחומרים טבעיים
טורו טקמיטסו. מלחין אקספרימנטלי
לחן של טקמיטסו