23/11/2017
סרטים חדשים בספרייה
חדשים בלו-ריי
חדשים מתרוגמים
הוצאות מחודשות
סרטים ישראלים חדשים
הסרטים המבוקשים
אלבומים חדשים LP/CD
  1. King Gizzard
  2. Robert Plant
  3. Richard Dawson
  4. Jeff Lynne's ELO
  5. דודו טסה
חדשים בג'אז באוזן
  1. James Blood Ulmer
  2. Joe Henderson
  3. Ambrose Akinmusire
  4. Blue Note All-Stars
  5. Kamasi Washington
  • שתפו בפייסבוק
  • שתפו בטוויטר

בו בזמן
מסעות בזמן ויקומים מקבילים, נושאים אהובים על יוצרי הקולנוע, עברו לאחרונה תפנית בעלילה: פחות פוליטיקה, יותר על המצב האנושי. שלוש דוגמאות מאלפות
למרות ההתפתחות הגדולה של הנושא בקולנוע של שני העשורים האחרונים, מסע בזמן הוא לא דבר חדש בסרטי מדע בדיוני, ואלה - סרטי מדע בדיוני - הם לא דבר חדש בכלל. למרות ההנחה הרווחת שלפני בחזרה לעתיד לא היו סרטים על הנושא, דווקא היו. הם פשוט לא היו טובים, נגישים, מצליחים, קסומים ומולחנים בשלמות כמוהו. אבל אין ספק שמאז בחזרה לעתיד הרבה מאוד סרטי מד"ב (וגם הרבה סרטים מז'אנרים אחרים לגמרי) מתעסקים בנושא החמקמק הזה, הטומן בחובו אינספור אפשרויות לפרשנות ודרכי חשיבה.
החבר הכי טוב של מסע בזמן, וזה שגם בדרך כלל משפיע על אווירת הסרט, הוא יקומים מקבילים. אפילו באותו "בחזרה לעתיד", קומדיית נעורים קדומה, שרק התחילה לגרד את קצה הקרחון, הדמות הראשית פוגשת את עצמה לשבריר שנייה (חשוב לזכור שבסרט נוער בשנות השמונים זה היה מדהים; אולי זמקיס הסתפק בשבריר שנייה כי פחד שאם הם ממש ידברו אחד עם השני, זה ידפוק לקהל את המוח לגמרי).
אבל מעניין להסתכל דווקא על הכיוון של דלתות מסתובבות או Run Lola Run, חיים בצל הסיוט או אפילו דוני דארקו: קומדיה רומנטית, מותחן פעולה, דרמת אימה, כולם ביחד -  מתקבל הרושם שהעניין הזה של עולמות מקבילים הוא מן הקונצים המועדפים על יוצרי סרטים. מאז שצ'רלי צ'פלין גילה את הקרקס, האפשרות לבלבל סיפור ולסדר אותו מחדש פתחה אופקים חדשים.
נראה שהמסקנה של יוצרי קולנוע בזמן האחרון היא שסרטים כאלה לא תמיד צריך לפתור. להבדיל מהרגשת הנוחות האינטלקטואלית שמקבל הצופה ברגע שכל החלקים בתיאוריה לכאורה בלתי אפשרית נופלים למקומם, או מעגל בזמן נסגר בשלמות חסרת חורים ("דוני דארקו" או
12 קופים), לפעמים דווקא הפתרון החסר הוא שיגרום לסרט להדהד בראש גם אחרי כמה ימים. דיוויד לינץ' בכביש אבוד ומולהולנד דרייב בוחר דווקא בהחלפת הדמויות (במקום להחליף את העולם סביבם) אולי בכוונה לעשות על הקהל את המניפולציה של חוסר ההתמצאות. למרות שלינץ' אף פעם לא היה סמל הקוהרנטיות, יותר ויותר תיאוריות קולנועיות על מסע בזמן ויקומים מקבילים בוחרות לא להסביר את עצמן עד הסוף. בסוף הסרט נשארת שאלה או סתירה פנימית, למורת רוחו/שמחתו של הצופה שהתעצבן מהקשקוש הזה/לא לגמרי הבין אבל נורא נהנה.
לגומעי הסרטים הכבדים, אשר מוצאים את עצמם בלתי מאותגרים אל מול מד"ב על טהרת האקשן והחייזרים עם הלייזרים, תרשו לי להמליץ על שלושה סרטים שסביר שלא ראיתם (אם ראיתם את שלושתם, אתם רואים יותר מדי סרטים ואתם צריכים לצאת קצת מהבית).
Possible Worlds משנת 2000, סרטו של רובר לפאז', הוא פנינת מד"ב קנדית (דוברת אנגלית), שכיף גדול לכל מי שעדיין לא ראה אותה. מדובר במדע בדיוני מובהק ואמיתי, שמזכיר ספר טוב של אסימוב (יש סיבה שאנשים  מוצאים את עצמם מרותקים לספרים שכאלה, למרות שרובוטים מעוצבים נוטפי אנימציית מחשב לא קופצים להם מהדף). שני בלשים בזמן לא מוגדר, אבל גם לא עתידני, מוצאים גופה בלי מוח, ומתחילים לעבוד על הקייס. במקביל (משונה איך למילה הזו יש פתאום משמעות אחרת), בקו עלילה שונה, אנחנו עדים לאיש, לכאורה אותו אדם שנמצא ללא מוח, ברגעים שונים של מה שנראה בתחילה כחייו, אך הולך ומתרחק מן ההנחה הזאת ככל שהסרט מתקדם. האווירה היא מאוד "קובריקית" מצד אחד, מין איטיות נצחית, קרה, סטרילית ומהפנטת, דומה אולי למה ששפילברג ניסה לעשות בשליש השלישי של אינטליגנציה מלאכותית. כמות התיאוריות, הרעיונות והאינפורמציה שמספקות הדמויות היא כה גדולה, שלחיצה קלה שבקלות על דוושת העלילה הייתה גורמת לדיסאוריינטציה מוחלטת. מצד שני, מאוד קשה להתעלם דווקא מה"דיוויד לינצ'יות" שלו - עוד ועוד משוכות בדרך להבנת הסיפור עד הסוף. מי ששונא יגיד "אוי ואבוי" ומי שמעריץ יגיד "איזה חקיין", אבל אי אפשר להתעלם מכך שזה עובד, עד כדי ציטוט ה"בקתה המפחידה" הכה אופיינית לסרטיו של לינץ'. “Possible Worlds" הוא מסוג הסרטים, שגם אם אתם בטוחים לגמרי שהבנתם, תרצו לשאול עוד אנשים מה בדיוק קרה שם. אם תראו אותו ואת חיים בהקיץ אחד אחרי השני, לא תרצו לחשוב תקופה ממושכת. לראות במצב ערני, ואז מובטח תענוג גדול. טילדה סווינטון בשלל תפקידים (או שמא זה תפקיד אחד?...).
The I inside מ-2003, של רולנד סוסו ריכטר, או בשמו העברי שתי דקות (סחטיקי למתרגם), הוא קופרודוקציה אמריקאית/בריטית, ורואים. סיימון (ראיין פיליפה, שמוכיח את עצמו שוב כשחקן מאוד רב-גוני), מתעורר בבית חולים קפקאי משהו, כשהוא לא זוכר את השנתיים האחרונות בחייו. נראה שהוא עבר תאונת דרכים, אם כי לא ברור מתי. הדגש  בסרט הוא על המתח, כמובן לא מתח/אקשן א-לה רמבו, אבל גם לא מתח "שקול" נוסח שבעה חטאים. נראה שקשה מאוד להראות תושייה וקור רוח בזמן שהזמן עצמו עושה עליך תרגילים. יש לומר ש"שתי דקות" הוא בראש ובראשונה סרט מלחיץ. גם שאתה חושב שאתה מבין מתי אתה ומתי סיימון, ואפילו שסיימון מבין, אי אפשר להירגע. אני אישית איבדתי בתשעים הדקות של הסרט קילו שש מאות.
The Jacket או "החליפה" של ג'ון מייבורי מ-2005, הוא כבר כמעט "אימה פרופר". אולי במקרה, אולי כהשפעה/השראה של חיים בצל הסיוט המצוין של אדריאן לין, ג'ק סטארקס (אדריאן ברודי הזכור לטובה בתור היהודי הנצחי) הוא בוגר מלחמת המפרץ שמתאשפז בבית משוגעים לאחר שהואשם ברצח שלא ברור אם ביצע, וקיבל גזר דין של "לא אשם עקב אי שפיות". גם כאן האווירה היא לא קלה. תומס בקר, אחד המדענים (כריס כריסטופרסון בהופעה מקפיאת דם), מנפח את ג'ק בסמים ניסיוניים, קושר אותו בחליפת משוגעים א-לה הודיני, ודוחף אותו למגירה של גוויות (מישהו אמר מצבים משתנים?). המגירה עוד תתגלה ככשל גדול בתכנית של בקר לשקם את מצבו הנפשי המעורער של ג'ק, המוצא את עצמו בעתיד הרחוק בכל פעם שהוא מושם במגירה. בניגוד לשני הסרטים הקודמים, הסרט הזה כן נסגר הרמטית. בלי לנסות ולהגיד מה יותר טוב, או פחות טוב, פה בסופו של דבר אין שאלה לגבי מה קרה. הקאסט האיכותי כולל את קירה נייטלי, ג'ניפר ג'ייסון לי, בראד רנפרו וקלי לינץ'. לא קל, אבל אחלה סרט.     
עד לא מזמן הנושא הבדיוני החם היה דווקא הקונספירציה או ה"אשליה הגדולה" דוגמת מטריקס, 1984, המופע של טרומן, קיוב, החיים בשידור חי, ועיר אפלה, מה שהוביל בדרך כלל, אם בצורה ישירה או עקיפה מאוד, למוסר השכל פוליטי/סוציולוגי על העולם הדיקטטורי במסווה דמוקרטי/מנוכר שאנו חיים בו היום. אולי מאז מייקל מור ושאר הדוקומנטריסטים החברתיים של הזמן האחרון, אין בזה צורך; התאגיד
(The Corporation) הוא הרבה יותר הזוי ממה ש“מטריקס” יכול להיות, ו-Outfoxed מראה עולם פי אלף ריאקציונרי מ-“1984“. עכשיו אפשר לחזור ולהתרכז במדע בדיוני חסר אמירה פוליטית או סוציולוגית, ולעשות פשוט סיפורים מעניינים, פילוסופיים, על המצב הקיומי. מה שבטוח שמסע בזמן על גרורותיו הוכיח שהוא לא נושא זמני, ונראה שלנצח ירוץ הקולנוע בעקבות הזמן האבוד.

גיא שמי (08/08/05)
בחזרה לעתיד. הראשון שפגש את עצמו
רוצי לולה בעולמות מקבילים
החלפת דמויות במלהולנד דרייב
Possible Worlds. לנוח אחר-כך
מאבדים משקל
החיים במגירה של גוויות
קונספירציית האשליה הגדולה
המציאות (אאוטפוקס)...
...עולה על כל מד“ב (עיר אפלה)