19/11/2017
סרטים חדשים בספרייה
חדשים בלו-ריי
חדשים מתרוגמים
הוצאות מחודשות
סרטים ישראלים חדשים
הסרטים המבוקשים
אלבומים חדשים LP/CD
  1. Primus
  2. Pearl Jam
  3. Kevin Morby
  4. Love Sculpture
  5. ג'נגו
חדשים בג'אז באוזן
  1. James Blood Ulmer
  2. Joe Henderson
  3. Ambrose Akinmusire
  4. Blue Note All-Stars
  5. Kamasi Washington
  • שתפו בפייסבוק
  • שתפו בטוויטר

אפוקליפסה אחר כך
ב-6 באוגוסט 1945 הטילו האמריקאים פצצת אטום על הירושימה. 60 שנה עברו ועדיין קשה לעכל את הזוועה, אבל כמה סרטים אמיצים התמודדו עם היום שאחרי

לפני שישים שנה בדיוק, ב-6 באוגוסט 1945, התרחש אחד האירועים ההיסטוריים המכוננים של המאה העשרים, ואולי של האנושות כולה: האמריקאים הטילו פצצת אטום על הירושימה. שמונים אלף איש נהרגו במקום, עשרות אלפים נוספים מתו בשבועות שאחרי. שלושה ימים אחר-כך הופצצה נגסאקי ועוד ארבעים אלף איש נהרגו (ועוד עשרות אלפים מתו בשבועות שאחרי כתוצאה מפציעות ומפגיעת הקרינה). ימים ספורים אחר-כך הודיעה ממשלת יפן על כניעתה.
על התוצאות הקשות של הפצצה דנו ועוד ידונו רבות. עולם הקולנוע עסק (ועוד יעסוק) בדיונים משלו. הפרנויה נוכח מירוץ החימוש הגרעיני, שהתחילה במלחמה הקרה, הפכה לנושא אהוד במיוחד על הוליווד, ששטפה את המסכים בסוכנים מיוחדים שמצילים את העולם מאיומה של הפצצה הגרעינית (בסגנון ג'יימס בונד). במקרים אחרים, בא לידי ביטוי האבסורד שבמלחמות הגרעיניות, והדוגמה המובהקת מכולם היא ד"ר סטריינג'לאב של קובריק.
פטריית העשן המפורסמת הפכה לשוט רגיל וצפוי בסרטים רבים, אבל מעטים הם אלה שהעזו לצלם את הפטרייה הזו מהקרקע, ומעטים עוד יותר הסרטים שנשארו באזור, ותיעדו את הימשכותה של הטרגדיה ברגעים שאחרי הפצצה, ובטווח הרחוק יותר - שנים אחריה. מבין אלה, מעטים עוד יותר הם הסרטים האמריקאים. טבעי וברור הוא, שזכרונם של הפוגעים יהיה קצר יותר וחלש יותר מזכרונם של הנפגעים. בשעה שחלקה של יפן וסירובה לסיים את המלחמה הוצגו בקולנוע האמריקאי, העדיף הקולנוע הזה להתעלם מהטרגדיה הנוראה שחוללה אמריקה למאות אלפי אנשים בהירושימה ונגאסאקי.
גם כשכבר יצא סרט אמריקאי על היום שאחרי, סרט הנושא שם זה מ-1983 בבימויו של ניקולאס מייר, היה זה סרט אפוקליפטי, שבו קורבן הפצצה הגרעינית היתה מדינת קנזס שבארה"ב והפוגעים היו הסובייטים כמובן. כחצי מהסרט עוסק בהכנות לאפשרות של פצצה (אך בולט חוסר האמונה שדבר כזה עלול לקרות), ואז מגיעה סצנת השיא של נפילת הפצצה. הפעם, לשם שינוי, הצילום הוא מהקרקע ובמשך מספר דקות של הסצנה, שהיא כמעט נטולת מילים, אנו עדים לצילומי זוועה ריאליסטיים לחלוטין. צילומי הכוויות, הגוויות והשפעותיה של הקרינה ממשיכים בחציו השני של הסרט, שבאופן שונה לחלוטין מחציו הראשון הוא נטול פוליטיקה. מבזקי החדשות נעלמו, אף אחד לא עוסק במי שלח ראשון את הפצצה הגרעינית ואין שום רמז לגבי המתרחש בשאר חלקי העולם. יחד עם זאת, בתוך צילומי הטרגדיה ונסיונות ההישרדות חסרי האונים, אנו רואים ברקע את המצבות לזכר "קורבנות החירות" של מלחמות העולם, ושומעים את הנשיא מצהיר כי "החירות לא הובסה". הקלישאות האלו מגוחכות במיוחד נוכח תמונות ההרס והזוועה. בסיום הסרט, כדי שבשום אופן לא נפספס את המסר, מופיעה הצהרה: "האירועים להם הייתם עדים בסרט, שבהחלט עלולים לקרות, הינם חמורים פחות מההרס הצפוי כתוצאה ממתקפה גרעינית על ארה"ב. אנו מלאי תקווה שהסרט ישפיע על אומות העולם, האזרחים ומנהיגיהם, שיעשו הכל על מנת למנוע אירועים שכאלה". זהו מסר שעל פניו נראה אוניברסלי, אך הוא עסוק באפשרות של התקפה על אמריקה, והופך מפוקפק במיוחד בהתעלמות מהעובדה שהיחידים שאי פעם השתמשו בפצצת האטום הם האמריקאים עצמם.
סרט אפוקליפטי אמריקאי נוסף הוא On the Beach של סטנלי קריימר, שנעשה בסוף שנות החמישים. זהו סרט עתיר כוכבים (גרגורי פק, אווה גרדנר, פרד אסטר ואנתוני פרקינס), שגם הוא מזהיר מפני הסכנה הגדולה שבחימוש הגרעיני לכדור הארץ כולו. העלילה מתרחשת ב-1964, כלומר בעתיד הקרוב, ויש בכך משום איום, שהתרחשויות כאלה אינן מדומיינות לחלוטין. הפעם, לא ברור כיצד נפתחה המלחמה (כנראה בעקבות לחיצת כפתור אחת מיותרת, לא ברור של איזה צד), שהשמידה את רוב חלקי כדור הארץ ועתידה להשמיד גם את אוסטרליה, שבינתיים שרדה. העובדה שהסרט לא תולה אשמה בסובייטים הביאה לכך שבמוסקבה קיבלו אותו בזרועות פתוחות, באופן חסר תקדים כמעט. גם כאן הבמאי מאכיל את צופיו בכפית כדי שיפנימו את המסר, ובמשפט המפתח בסרט אומר המדען: "המלחמה החלה למעשה כאשר בני האדם קיבלו את העיקרון האידיוטי לפיו ביכולתם להגן על עצמם עם נשק שבלתי אפשרי להשתמש בו בלי להתאבד".
שש שנים מאוחר יותר, ב-1965, יצא בבריטניה אחד הסרטים הקשים והמרתקים ביותר בנושא. הסרט The War Game הוזמן על ידי ה-BBC כסרט תיעודי על תוצאות מלחמה גרעינית אפשרית. הבמאי פיטר ווטקינס ניגש למלאכה לאחר תחקיר ארוך ומעמיק ויצר סרט בן 47 דקות, שהיה קשה כל כך, שה-BBC עצמו סירב לשדר אותו מחשש לפגיעה ברגשות הציבור. הוא עבר לקולנוע, זכה להצלחה מסחררת וקיבל אף את פרס האוסקר לסרט התיעודי הטוב ביותר, למרות שאינו לגמרי תיעודי. הסרט בנוי כסרט תיעודי, ללא שחקנים מקצועיים ועם קריינות, אך התמונות וההתרחשויות מבויימות לחלוטין. מטרתו של ווטקינס היא להפחיד כמה שיותר את הצופים, ולשם כך הוא אינו בוחל באמצעים. הקריין מציף את הצופים במספרים וב"עובדות" יבשות על השלכותיה של פצצה גרעינית על בריטניה, כשברקע תמונות מזעזעות ככל שניתן לדמיין. כל משך הסרט דואג הקריין להזכיר לנו שאלה לא סתם המצאות, אלא "השלכות אפשריות של מלחמה גרעינית". הסרט מפרט את כל ההשלכות האלה, מהשאלות המוסריות שבהכנות לפני נפילת הפצצה (למשל, חלוקה לקטגוריות עדיפות שונות בעת פינוי התושבים), דרך ההשלכות החברתיות והכלכליות, וכמובן הנפגעים הפיזיים והנפשיים. בין תמונות הזוועה מספיק הסרט גם לתקוף את יצר הנקמה האנושי, באמצעות שאלוני רחוב מבויימים בדבר הרצון לנקום. מסע ההפחדה מגיע לשיא כאשר לקראת סוף הסרט מזהיר הקריין: "בתוך 15 שנה, ל-12 מדינות נוספות יהיה נשק גרעיני. כיום סביר יותר מתמיד שמה שראיתם בסרט יתרחש עוד לפני 1980".
סרטים בריטיים נוספים הצטרפו לאמריקאיםבתיאור מצב אפוקליפטי של עולם אחרי פצצה גרעינית, בלי להתייחס להתרחשויות האמיתיות ביפן. הסרט Threads של מייק ג'קסון מ-1985 מגולל בשיטתיות את האירועים שהביאו לנפילת פצצה גרעינית על שפילד שבאנגליה, ואת השנים שאחריה. גם בסרט זה מרכיבים רבים של סרט דוקומנטרי, כקריינות וכתוביות שתפקידן להביא את ה"עובדות" היבשות. גם כאן מנסה הסרט להבין כמה שיותר את ההשלכות השונות של הפצצה על האדם ועל החברה, החל מנסיונות ההישרדות האישיים בטווח הקצר והארוך, וכלה בהתפוררות קורי החברה כולה, שעל שמם קרוי הסרט.
הסרט כשהרוח נושבת של ג'ימי מורקמי מ-1987 הוא תרומתה של האנימציה הבריטית לנושא (ואולי הסרט הידוע ביותר המתאר את העולם אחרי פצצה). בניגוד לאחרים, זהו סרט אישי הרבה יותר, שכולו מתרחש בביתם של זוג זקנים, ג'ים והילדה, שהם גם הדמויות היחידות בסרט. מדובר בזוג תמים וחינני, שלמרות שעברו הרבה בחיים, התנהגותם ושיחותיהם בזמן מצב החירום פאתטיים למדי. האבסורד שבדיאלוגים משיק לאבסורד שבמלחמות, ובמלחמות הגרעין בפרט. הפלאשבקים של בני הזוג ממלחמת העולם השנייה מובילים להתרפקות נוסטלגית שהילדה מנסחת במשפט "אלה היו ימים"... כל מה שהשתנה הוא שהגרמנים והרוסים התחלפו בתפקיד הרעים, וגם בני הזוג מתבלבלים ("אני כל הזמן שוכח שעכשיו אלה הרוסים ולא הגרמנים"). חינניותם של בני הזוג לא נעלמת גם כשמצבם הולך ומחמיר, ובלי ידיעתם הם הולכים וגוססים כתוצאה מקרינה שספגו. וכך מסתיים הסרט הנפלא, ההומוריסטי והאבסורדי הזה - בפסימיות גדולה ובעצב רב.
הסרט המערבי בהא הידיעה, שמתייחס במישרין להירושימה, מקורו בצרפת. זהו סרטו המפורסם (והראשון) של אלן רנה, הירושימה אהובתי, מ-1959. הסרט מספר על רומן בין יפני וצרפתייה הנפגשים בהירושימה שאחרי הפצצה. בסצנה הראשונה חוזרת הבחורה הצרפתייה (עמנואל ריבה) אל המוזיאונים והתערוכות הרבות בהן ביקרה, וטוענת כי היא כבר ראתה הכל על הפצצה. הגבר היפני חוזר ואומר לה ש"את עדיין אינך יודעת דבר". טיבו של הזיכרון הקולקטיבי, משמעותו של הזיכרון ומקומה של השיכחה הם עיקר עיסוקו של הסרט, שהצליח מאוד במערב (זכה בפרס בפסטיבל קאן והיה מועמד לאוסקר).
הקולנוע היפני שופע התייחסויות לימים שאחרי הפצצה, אבל רובם לא הגיעו בכלל להקרנות במערב. אין זה מקרה שאחד מאלה שחצו את הגבולות הוא סרטו של הבמאי היפני המוערך ביותר במערב אקירה קורוסאווה. רפסודיה באוגוסט מתרחש 45 שנה לאחר הפצצת הירושימה אך הזיכרון היפני חי וכואב. הסרט מבטא כעס רב על העולם בכלל ועל האמריקאים בפרט, שבמקרה הטוב שכחו ובמקרה הרע כלל לא התייחסו לטרגדיה הגדולה. הסבתא מתקשה לסלוח, ומעבירה את הטינה והכעס גם לנכדיה. בהמשך הסרט מפתיע קורסאווה, מבקש סליחה בשם האמריקאים (באמצעות הדוד האמריקאי בגילומו של ריצ'ארד גיר) וגם סולח בעצמו.
סרט שדן באופן ישיר יותר ביום שאחרי, וגם הוא הצליח במערב, הוא Black Rain של שוהיי איממורה מ-1989. תמונות הזוועה מובאות כבר בפתיחתו, וכן כשבני המשפחה חוזרים באמצעות יומניהם אל אותם ימים טרגיים. הסרט מתרחש ב-1950, ועוסק בנפגעי "הגשם השחור" שהביאה עמה הנשורת הרדיואקטיבית. אימאמורה מתמקד דווקא בביקורת כלפי החברה היפנית, שדחתה והתעלמה מנפגעי הקרינה הגרעינית. יחד עם זאת, יש בסרט גם אמירה פוליטית פציפיסטית כללית. כשהרדיו מדווח על אפשרות של פצצה גרעינית אמריקאית על ברה"מ, אומר אחד מנפגעי הירושימה: "שלום לא צודק טוב ממלחמה צודקת. למה בני אדם לא מבינים את זה?".
למרות השוני הגדול, נדמה שיש מסר שחוזר בסרטים שעוסקים בעולם שאחרי הפצצה: היעדרו הכמעט מוחלט של תהליך לימוד לקחים והסקת מסקנות - בני אדם לא יכולים להבין; לא את מה שעומד לקרות ולא את מה שקרה. משותפת לכל הסרטים, בלי יוצא מן הכלל, היא הפסימיות. כשהפצצה הגרעינית מופיעה בסרט, אל תצפו להפי אנד.

אורי כץ (04/08/05)

007 יציל את העולם מאיום הפצצה
החירות לא הובסה!
רוב כדור הארץ כבר מושמד
47 דקות של אימה
מה קורה אחרי הפטרייה
“עכשיו אלה הרוסים ולא הגרמנים“
כשהרוח נושבת. הולכים וגוססים
הירושימה אהובתי. אינך יודעת דבר
רפסודיה באוגוסט. קורוסאווה סולח
גשם שחור. עדיף שלום לא צודק