22/11/2017
סרטים חדשים בספרייה
חדשים בלו-ריי
חדשים מתרוגמים
הוצאות מחודשות
סרטים ישראלים חדשים
הסרטים המבוקשים
אלבומים חדשים LP/CD
  1. Primus
  2. Pearl Jam
  3. Kevin Morby
  4. Love Sculpture
  5. ג'נגו
חדשים בג'אז באוזן
  1. James Blood Ulmer
  2. Joe Henderson
  3. Ambrose Akinmusire
  4. Blue Note All-Stars
  5. Kamasi Washington
  • שתפו בפייסבוק
  • שתפו בטוויטר

אין לי חלום
ההתנתקות היא אולי צעד בדרך לצמצום הכיבוש המתמשך, אבל היא גם הרגע להזכיר, שהסכסוך ממשיך לעצב את שגרת יומם האיומה של מיליוני פלסטינים  

8,000 אנשים מתפנים בימים אלה מבתיהם ברצועת עזה ובצפון השומרון במסגרת תוכנית ההתנתקות, שתופסת מקום מרכזי בסדר היום הציבורי מזה חודשים. בשולי החדשות נמשכת בנייתה של גדר לאורך תוואי שנוי במחלוקת. לכאורה, זהו צעד מבורך: ישראל חוצצת בינה לבין מרחב אחר, שאותו היא מבכרת שלא לכנות בשם המפורש פלסטין. למעשה, זהו תוואי שמייצר קו גבול שונה מן הגבולות הבינלאומיים המוכרים (כולם של שביתות נשק). ובתוך המציאות המפנה את ההתנחלויות הסמוכות לעזה והמחזקת את ההתנחלויות בגדה, מנסים מיליוני פלסטינים לחיות חיים נורמליים. עד כמה שאפשר.
הקולנוע הפלסטיני השתתף ומשתתף לכל אורך השנים במאבק הפלסטיני נגד הכיבוש. בכך הוא מחקה תופעה בת כמאה שנים, שחלוציה היו אידיאליסטים סובייטיים: שימוש במבע הקולנועי כדי לתת פומבי לתפיסות פוליטיות. כוחו של הקולנוע לשכנע את הצופים - באמצעות הפנייה המשולבת לחוש הראייה ולחוש השמיעה, וכל זאת באולם חשוך - היה רעיון מהמם בראשית המאה ה-20. היום, אחרי שהקולנוע שימש אמצעי תעמולה של משטרים אפלים כמו הנאצים ושל משטרים ליברליים לכאורה כמו האנגלוסקסיים (וגם הציוניים, לצורך העניין), ברור לכל שלקולנוע כוח עצום בפנייה לקהל.
לכן אין זה מפתיע שגם האוכלוסייה הפלסטינית המדוכאת, המעוניינת לשאת את דברה אל מחוץ לטריטוריה הדלה שבידיה, הוציאה מקרבה שורה של במאים מגויסים. במאים שמבקשים לשלב בין הפצת מידע על מצב האומה, לבין הרחבת מעגל המאמינים בזכויות הלאום הפלסטיני. מסיבות אלה מקפידים הבמאים הפלסטינים לשגר את תוצרתם אל מחוץ לתחומי הרשות הפלסטינית, ורואים חשיבות גדולה בהקרנת סרטיהם בפסטיבלים בינלאומיים העוסקים בקולנוע מן המזרח התיכון בכלל, או בקולנוע הפלסטיני בפרט. שם, הרחק ממציאות הכיבוש, ניתנת להם הזדמנות להטיף באין מפריע למען הקמתה של מדינה פלסטינית.
בצד סרטים הזועקים נגד המציאות החמורה, יש סרטים שיוצאים נגד הדימוי של הפלסטיני הבלתי מתפשר, הנע בין הקורבן לבין הטרוריסט. בסרטים אלה נעשה ניסיון לשרטט פרופיל של נורמליות, של מציאות חיים שגרתית, עם בעיות יומיומיות ועם אהבה מן הסוג ההוליוודי. אלא שהנרמול הוא מציאות מדומה, שכן הטוטאליות של הכיבוש משתלטת על כל פיסה של שגרה בחיי הפלסטיני הממוצע וחודרת במלוא עוצמתה וכיעורה לסרטים. אם להיות כנים, הרי שברוב המקרים יודע הבמאי שזו תהיה התוצאה של סרט כזה, ולעיתים הוא אף מתכנן את כיבוש סרטו בידי הכיבוש הישראלי. במקרים אחרים, מתכוון הבמאי מלכתחילה להראות את נוכחותו הטוטאלית של הכיבוש. שניים מהם בולטים במיוחד.
הבמאית עזה אל-חסן, שנולדה בעמאן למשפחת פליטים וגדלה בביירות, עברה להתגורר ברמאללה ב-1996. מוכת הלם מן המפגש עם הארץ הכבושה, היא החליטה להתמודד עם המציאות בשיטוט עם מצלמתה ובחיפוש אחר שגרה, אחרי הטריוויאליות של חיים נורמליים. שיטוט  זה הביא בשנת 2001 ליצירתו של News Time, ששמו מנציח את התשובה הסטנדרטית של מרבית המפיקים שאליהם פנתה עם הרעיון לצלם סרט על חיי היומיום בשטחים ("זה לא זמן לסרטים, זה זמן לחדשות"). אל-חסן בחרה לשתף את הצופים בכל תהליך צילום הסרט, שתוצאתו שונה לחלוטין מכפי שתכננה. מסעותיה ברחובות רמאללה בחיפוש אחר שגרה מולידים פעם אחר פעם דיון על הכיבוש ועל המאבק בו. היא נתקלת בארבעה נערים מכפר סמוך שהבילוי שלהם הוא להתאמן לקראת פגישה אפשרית עם חיילים. האימונים כוללים יידויי אבנים ומציאת מסתור. אל-חסן מנסה למשוך לכיוון אחר ושואלת את אחד הנערים "מה החלום שלך?". תשובתו: "אין לי שום חלום". מכאן ממשיכה הבמאית ומחפשת סיפור אהבה נחמד, אלא שלשיחה על אהבה מפריעים המסוקים של צה"ל. למראה כמויות העיתונאים הזרים בעיר, מציעה אל-חסן לייפות את תושבי העיר שכל הזמן "מככבים" בטלוויזיה, ולעשות להם מעין "בוק". המטרה ברורה לכולם: מי מן המצטלמים שימות, יזכה לכך שצילומיו יעטרו את קירות העיר.
אל-חסן מטיילת עם המצלמה למקומות הכי רגילים: שוק הירקות, נערים המשחקים כדורגל ברחוב, גבר מתגלח על מרפסת ביתו. אבל תוך מספר דקות עולה באש בית מופצץ, וכל הרחוב פוצח בריצה פראית לעברו. ומשם למכולת, לסלון ביתה, לבית הספר. הפעם מתברר שאחד מספסלי הכיתה נותר ריק לאחר שבן הכיתה ניזאר נהרג יום קודם מירי כוחות צה"ל. נער מתכונן למבחן, חיסול של מבוקש, דוכן לממכר קפה ברחוב, פוסטרים של שאהידים על כל חנות, יום הולדת 13, הפגנה סוערת. עם ההפגנה, שהבמאית פוסחת על מטרתה, נגמר הסרט בתשובה מצמררת של אחד הנערים לשאלה האם יסכימו הוא וחבריו לשוב ולהצטלם בעוד מספר שנים: "אם נחיה. אולי אחד מאיתנו ימות עד אז". בתום הסרט ברור לצופים על מה ההפגנה, בכל אופן מזווית הראייה של עזה אל-חסן. זוהי הפגנה למען חיים נורמליים.
שנתיים מאוחר יותר ביימה אל-חסן את  3cm Less (נכון לעכשיו שני הסרטים ניתנים להשגה רק בספרייה בירושלים), המבטא את ההנחה לפיה דור הפלסטינים הבא יהיה נמוך בשלושה סנטימטרים מקודמו בגלל הכיבוש והעוני. גם הפעם משתפת הבמאית את הצופים בכל שלבי הסרט, שכיוונו ממוקד יותר. הסרט עוקב אחרי שתי משפחות שגדלו ללא אב. רעאדה היא בתו של אחד מחוטפי מטוס סבנה ב-1972, שנהרג במהלך הפעולה. בניגוד למה שמטריד את הישראלים – מידת המוסריות בחטיפתו של מטוס אזרחי ומשמעותו של המאבק המזוין בכלל – השיחה הנוכחית מתמקדת בדיון משפחתי על דרכו של האב המנוח: הוא העדיף את ההתגייסות למען המאבק הלאומי, גם במחיר חייו, על פני הטיפול במשפחתו. למרות הכעס, רעאדה מעוניינת להשלים עם אביה המת והיא מנסה לפגוש את כל מי שהכיר אותו. שיחתה עם אחת החוטפות שנותרה בחיים עלולה להיות קשה לצופה הישראלי. אלא שהדיון הפנים-פלסטיני הזה הוא חלק בלתי נפרד מהמציאות באזור.
דיון דומה מתקיים במשפחה השנייה אחריה עוקבת אל-חסן. הגר היא אם לעשרה ילדים, שבעלה נרצח בידי שודדים בקולומביה. שנים רבות הקדישה הגר למאבק בשלטונות הכיבוש הישראליים וכמה מילדיה חשים עצמם כמעט נטושים על ידה. אל-חסן נעה בין הסיפורים האישיים, כשבדרך מאחד לאחר היא נאלצת לעבור במחסומים, בחיפה שם מקור משפחתה שגורשה, ובמגוון מקומות שמזכירים עד כמה הכיבוש קיים. נדמה שדווקא רעאדה מבטאת בצורה הטובה ביותר את מה שניסתה אל-חסן להעביר בסרטיה, כשהיא אומרת: "אני מצטערת שנולדתי במזרח התיכון. אני רק רוצה שיהיו לי חיים נורמליים".  
ידוע מאל-חסן הוא מישל חלייפי, במאי ותיק שסרטיו זכו להכרה בינלאומית רחבה. חלייפי יצר עוד בשנות השמונים סרטים שמשלבים סוגיות פנים פלסטיניות עם המאבק הלאומי בכיבוש. הראשון שבהם, Fertile Memory, נחשב גם לסרט הפלסטיני הראשון, והוא נעשה ב-1980. חלייפי מביא את סיפורן של שתי נשים, שמנסות לתמרן בין מאבקן האישי בתוך החברה הפלסטינית השוביניסטית לבין המאבק הלאומי בכיבוש. סהר חלייפה היא סופרת גרושה ואם חד הורית שחיה חיים מודרניים בגדה המערבית ובמקביל נאבקת את המאבק הלאומי. רומיה פראח היא סבתא שמאבקה בציוניים החל עוד ב-1947. הזיכרון שלה כואב וטרי והיא מנסה לשמר אותו מול ילדיה, שמצידם מנסים לשכנעה לקבל אדמה חלופית. אל מול ההיגיון הכלכלי והלחץ של בני הדור השני ניצב הזיכרון, ובעטיו היא מסרבת בכל תוקף להתגמש. השוני בחייהן של שתי הנשים רק מעצים את המשותף לשתיהן, היותן פלסטיניות החיות תחת כיבוש ישראלי, ונשים בחברה גברית נוקשה. הסרט משלב אלמנטים תיעודיים עם עלילתיים, והגבול המטושטש הזה משתלב היטב עם הגבול המעורפל שבין זיכרון למציאות. הסיפורים על משמעות הכיבוש בחיי היומיום ובכלל שזורים לכל אורך הסרט ומעניינים במיוחד לאור העובדה, שהסרט נעשה רק 13 שנים לאחר מלחמת ששת הימים, ושבע שנים לפני פרוץ האינתיפאדה.
סרטו המפורסם ביותר של חלייפי, חתונה בגליל, נעשה ב-1987. חלייפי לקח את עוולות הכיבוש היומיומיות ושזר אותן בסרט עלילתי, לירי ואירוני למדי. חתונה בכפר כבוש הופכת לאירוע פוליטי מסובך כאשר המושל הצבאי מאשר את החתונה רק בתנאי שהוא ופמלייתו יוזמנו לחתונה. בין הזעם על הכיבוש ועל צה"ל מספק חלייפי כמה פנטזיות אירוניות, כמו שיתוף הפעולה בין פלסטיני לצבא, בניסיון לחלץ סוס משדה מוקשים, או אישה פלסטינית שמגרשת חייל מביתה בצעקות שמוכרות לכל פלסטיני, דווקא מהמחסומים. בזכות השימוש בסרט עלילתי יכול חלייפי להעביר את המסר בלי צורך לחפש בנרות חיים פלסטיניים שגרתיים. 
בשנה שעברה שב חלייפי אל הז'אנר התיעודי, וחבר לבמאי הישראלי אייל סיון לסרט Route 181, שהוקרן בכמה פסטיבלים ברחבי העולם ואף זכה בציון מיוחד על טיפולו בזכויות אדם בפסטיבל בואנוס איירס לסרטים עצמאיים. הסרט עוקב אחרי תוואי החלוקה המקורי מימי המנדט, ובוחן את דעותיהם של מי שמתגוררים לאורכו – יהודים ופלסטינים כאחד. יש מי שמוכנים לקבל אלה את אלה, אבל ככלל – הקבלה נתפסת כרע הכרחי שנועד רק לאפשר את המשך החיים באזור. קשה לאתר בסרט איזו אמירה אוהבת של יהודים על פלסטינים או להפך, לכל היותר איזה משפט בסגנון אנתרופולוגי, כזה שיכול היה להשתלב בכל קולוניה ומפי כל נתין.
לא מעט יוצרים ישראליים שחיים תחת גפנם ותאנתם (שלהם או של פלסטינים) מוטרדים אף הם מן המצב. אחדים מהם ערבים המזדהים עם הרעיון הפלסטיני, אחדים יהודים המבקשים להתיר את הסבך. הילדים של ארנה הוא דוגמה מצוינת לסרט כזה. הבמאי הערבי-ישראלי ג'וליאנו מר חמיס, בן לאם יהודייה ולאב ערבי, מציג באופן שיטתי כיצד ילדים מקבוצת תיאטרון קטנה נהפכים לפעילי טרור. ג'נין הכבושה נמצאת בלב הסרט לכל אורכו ומונעת מהצופה להתרווח בכיסאו. הסרט זכה להצלחה גדולה גם בישראל, בין השאר בשל מוצאו המורכב של הבמאי. ג'נין כיכבה גם בסרטו של ערבי-ישראלי אחר, מוחמד בכרי, שזו לו הפעם השנייה כבמאי לבחון את מצבם של הפלסטינים מול כובשיהם. בג'נין ג'נין הלך בכרי על הקו הדק שבין מציאות לבדיון, ואילו בקודמו, 1948, תיעד את גישתם של פלסטינים מגורשים כלפי שנת קום המדינה.
גם יוצרים יהודיים מנסים לגעת בסוגיה דרך חיי היומיום. ענת אבן תיעדה באסורות שלוש נשים פלסטיניות המגדלות בגפן את ילדיהן בחברון. סיפור המסגרת שלה נקלע פעם אחר פעם אל לב הסכסוך דרך החיילים המתצפתים על גג הבית ומטנפים את סביבתם. רם לוי עקב בסגר אחר משפחה עזתית אחת, החיה תחת המונח הבלתי נסבל "סגר". בצד הקשיים הפיזיים הוא מתאר את התחושה הנפשית הקשה של הסגר. יומיום מתיש תיאר גם יואב שמיר במחסומים, שפשוט מסתכל על חיי הפלסטינים דרך שרירות הלב של פתיחת מחסומים וסגירתם. ציון, אדמתי, של יולי כהן גרשטל כהן מתעסק ביומיום של מי שחיים על אדמות כבושות וצריכים לתמרן בין מועקות המצפון לבין הנרטיב הלאומי של השואה.
ולמי שאינו מסתפק בכל אלה מומלץ ספרו של תום שגב, 1967: והארץ שינתה את פניה. השנה ההיא, שנתה של מלחמת ששת הימים המזהירה, הייתה גם נקודת האל-חזור בסכסוך, אותו רגע שמתפוצץ לכולנו בפנים, בכל אוטובוס שריטש יהודי או ערבי.

אורי כץ ונעמה שפי (11/08/05)

News Time. מי מהמצטלמים ימות
עזה אל-חסן. בחיפוש אחר שגרה
הסרט הפלסטיני הראשון
עוולות הכיבוש בסרט לירי ואירוני
Route 181. תוואי החלוקה המקורי
הילדים של ארנה. איך ילד משחק...
...הופך לפעיל טרור
הקו הדק בין מציאות לבדיון
קום המדינה בעיני המגורשים
החיילים מתצפתים ומטנפים
התחושה הנפשית הקשה
מחסומים. שרירות הלב
מועקות המצפון והנרטיב הלאומי