23/11/2017
סרטים חדשים בספרייה
חדשים בלו-ריי
חדשים מתרוגמים
הוצאות מחודשות
סרטים ישראלים חדשים
הסרטים המבוקשים
אלבומים חדשים LP/CD
  1. King Gizzard
  2. Robert Plant
  3. Richard Dawson
  4. Jeff Lynne's ELO
  5. דודו טסה
חדשים בג'אז באוזן
  1. James Blood Ulmer
  2. Joe Henderson
  3. Ambrose Akinmusire
  4. Blue Note All-Stars
  5. Kamasi Washington
  • שתפו בפייסבוק
  • שתפו בטוויטר

הומור שחור לטף
הרבה לפני "צ'רלי וממלכת השוקולד" היה רואלד דאל חביבם של במאי קולנוע. על עיבודים קולנועיים לספרים שלו, ועל עוד אחד שמשתלב היטב. שימותו הרשעים
רואלד דאל (1916-1990) הוא מאותם סופרי ילדים ברי מזל שהקולנוע היטיב עם יצירתם ולא הפך אותה לקיטש סכריני, בעיקר משום שמלכתחילה מינון המתיקות בספריו נמוך. דאל הוא מחברם של ספרי ילדים וספרי אימה; שילוב בלתי מקובל ומוחץ. בעולמו הייחודי, ובעקבותיו בעיבודים הקולנועיים שנעשו על פי ספריו, לא תמצאו שמץ מן הסנטימנטליות הפושה בעולמו של וולט דיסני, אף לא רבב של תקינות פוליטית (דאל היה אנטישמי מוסמך) ולא מורכבות פסיכולוגית (יש טובים מוחלטים המנצחים ונבלים מוחלטים הבאים על עונשם, ועוד איך); לעומת זאת יש בו שפע של המצאות והומור שחור. ביד גאונים כמו טים ברטון, יוצר הרימייק המרהיב לצ'רלי וממלכת השוקולד הופכים החומרים האלו ליצירות קולנועיות מלאות השראה, המענגות גם קהל מבוגר; "סרט לכל המשפחה", במובנו הטוב, הלא-דביק, של הביטוי.
יציאתה של הגרסה של ברטון על גבי די.וי.די היא אם כן עילה מצוינת לערוך היכרות עם כמה עיבודים חביבים ופחות מוכרים לספריו הפופולאריים עד מאוד של דאל: מתילדה (1996, במאי: דני דה-ויטו), ג'יימס ואפרסק הענק (1996, מפיק: טים ברטון), המכשפות
(1990, במאי: ניקולאס רוג)  וכן העיבוד המוקדם לצ'רלי וממלכת השוקולד (1971, במאי: מל סטיוארט).
החביב עלי מבין הארבעה הוא “ג'יימס והאפרסק הענק“, גם הוא מבית היוצר של טים ברטון (מפיק) סרט אנימציה-בשילוב-שחקנים, עם מוזיקה נפלאה של רנדי ניומן, מעודן, פיוטי, מעוצב לעילא (בסגנון המזכיר מאוד את הסיוט שלפני חג-המולד) ועשיר בהמצאות ויזואליות. כמו חלק גדול מגיבורי דאל, גם כאן הגיבור, ג'יימס, הוא יתום רגיש (הוריו נרמסו על ידי קרנף), החי בבקתה קדורנית עם דודותיו המרושעות המתאכזרות אליו, מהן הוא נמלט בתוך אפרסק מופלא מלא חרקים ההופכים לידידיו הטובים. כמו בכל ספרי דאל/עיבודיהם, גם כאן כל הדרכים מובילות אל הסוף הצפוי – הגשמת פנטזיית הנקמה בדודות. הסוף הזה מספק מאוד לילדים, מפני שדאל (ומעבדיו כיבדו את גישתו זו, המעוררת מחלוקות) אינו נכנע למוסר המקובל המכיר בערכה החינוכי של מחילה. לא זו בלבד שלרשעים בסיפוריו אין מחילה ועליהם להיענש – לפני כן נגזר עליהם להתענות, להנאת ילדכם (והסדיסט הקטן שמסתתר בתוכו). ראו בכך תרפיה.
מעודן פחות, ועדיין מהנה ואהוד מאוד על קהל הצופים הצעיר, הוא עיבודו של דני דה ויטו ל“מתילדה“, בכיכובו המוצלח, בתפקיד מוכר מכוניות משומשות גס רוח ונכלולי - אביה הלא-אוהב של מתילדה. הסרט, כמו הספר, חותר תחת אחת האמיתות המוצקות ביותר של האנושות, אהבת הורים את ילדם, ויותר מזה, את ילדם המושלם. מתילדה בת השש, יפה, טובה וגאונה, קוראת ספרים מגיל שנה! וזו רק אחת הבעיות שלה, כבת לזוג בטטות טלוויזיה וולגריות (באחת הסצנות הבלתי נשכחות אביה גוער בה על שהיא עוסקת בפעילות הנלוזה הזו ומפריעה למשפחה לצפות בטלוויזיה). מלבד ההורים – קריקטורה משובחת של נובורישים איגנורנטים – רודפת את מתילדה מבוגרת נוספת, מנהלת בית הספר הסדיסטית הנוקטת בשיטות חינוך קיצוניות: השלכת ילדים מחלונות, כליאתם בצינוק-ארון וכו'. מתילדה המחוננת, המתגלה כמהפנטת, כמובן נוקמת במנהלת ומשיבה לה מנה אחת אפיים. הסוף, שמעבר לנקמה הזו, דווקא מפתיע, אמיץ ושוב – חותר תחת ערך המשפחה המקודש.
“המכשפות” בבימויו של ניקולאס רוג, מתחיל היטב, קודר ומקאברי, אך מתמסמס מהר מאוד לכדי סרט ילדים סטנדרטי, הנראה כיום מיושן, איטי, וכמעט נטול הומור – אולי למעט סצנת עגלת התינוק המדרדרת במורד, בטייק-אוף (שהילדים ממילא לא יהיו מודעים לו) לסצנה המפורסמת מאניית הקרב פוטיומקין. גם הופעתם של אנג'ליקה יוסטון (כראש המכשפות) ורואן אטקינסון (מנהל המלון) בתפקידי משנה אינה מצליחה לגנוב את ההצגה המדשדשת מן השחקנים הראשיים נעדרי הנוכחות. העלילה כמעט חסרת הסיבוכים – ילד (יתום כמובן) וסבתו נקלעים לכנס מכשפות שנתי ומצליחים לסכל את מזימתן.  הסוף הדחוק: פיה טובה מופיעה משום מקום ופותרת את הבעיה (הילד הפך לעכבר). חוששתני כי הסרט הזה נופל בין כיסאותיהם של הילדים הגדולים המורגלים בפעלולי הארי פוטר, לבין אלו של הצעירים, שיתפלצו מפניהן המפלצתיים של המכשפות.
העיבוד הראשון לצ'רלי וממלכת השוקולד, עם ג'ין ווילדר בתפקיד ווילי וונקה, הותיר בשעתו רושם כביר על הילדה שהייתי. בצפייה חוזרת נתגלה כהפקה פרימיטיבית, משוללת תחכום, דלת תקציב ואפקטים – בוודאי בהשוואה לסרטו המוקפד, עתיר הפעלולים והגגים של ברטון. עדיין, זהו סרט מתוק (תרתי משמע), נאמן ליצירה הספרותית (התסריט של דאל), פחות מנוכר מסרטו של ברטון, ובאופן מפתיע, פחות צדקני (בגרסתו החדשה הודבקה לסיום, כפי הנראה בלחץ המפיקים, תוספת צדקנית – מין שיר הלל לערכי המשפחה). מעבר לכך, הצפייה בו, לפני או אחרי צ'רלי של ברטון, מומלצת כתרגיל ראשון בקולנוענות השוואתית (וגם שיר הנושא שלו – שירם של "האומפה לומפה" - קליט ומתפזם הרבה יותר מן השירים בגרסה החדשה).
על מנת לשוב לאווירה אפלולית, מומלץ מאוד – לילדים ולהורים - לצפות בסדרה של צרות (2004, במאי: בראד סילברינג) סרט ילדים קודר-קומי מצליח מאוד שלא הופץ בארץ, ולא ברור מדוע בדיוק (בעצם כן ברור! הוא מעודן, אינטליגנטי ומלא אירוניה). מדובר בעיבוד ראשון ומושקע לסדרת הספרים הייחודית של למוני סניקט (ארבעה מתוכם תורגמו לעברית, יצאו לאור בהוצאת "מעריב") עם ג'ים קרי בתפקיד הראשי, מריל סטריפ, דסטין הופמן וג'וד לואו (כמספר). הסרט נפתח בהברקה מפתיעה  – שלא אגלה כדי לא לחבל בחדוות הצפייה - שועט קדימה, עתיר פעלולים, ואין בו רגע דל; הכל מוגש בפאתוס אירוני, סגנון שהצופים המבוגרים ידעו להעריך. גיבורי הסרט הם שלושת יתומי (כן, שוב יתומים!) משפחת בודלייר, שהוריהם נספו בשריפה מסתורית והם מופקדים/מופקרים בידי דוד אולאף המרושע (קרי), המבקש להשמידם וליהנות מירושתם. ההרפתקאות רבות ומבעיתות (הימלטות מרכב תקוע על פסי רכבת, הימלטות מצריף קורס על פי מצוק, התקפת עלוקות) אך הילדים – נוגים ומעודנים! אריסטוקרטים! - נחלצים מכולן בתושייה וחכמה. הסוף פתוח לסרטי ההמשך.

שהם סמיט (15/11/05)
הרימייק. מרהיב ומלא המצאות
המקור. פחות מנוכר ופחות צדקני
ג'יימס והאפרסק הענק. יתום רגיש..
...שעוד ינקום בדודותיו המרושעות
מתילדה. הורים לא אוהבים 
המכשפות. ילדים יתפלצו
סדרה של צרות. יתומים רגישים...
...שנחלצים מדודם הרשע