25/11/2017
סרטים חדשים בספרייה
חדשים בלו-ריי
חדשים מתרוגמים
הוצאות מחודשות
סרטים ישראלים חדשים
הסרטים המבוקשים
אלבומים חדשים LP/CD
  1. King Gizzard
  2. Robert Plant
  3. Richard Dawson
  4. Jeff Lynne's ELO
  5. דודו טסה
חדשים בג'אז באוזן
  1. James Blood Ulmer
  2. Joe Henderson
  3. Ambrose Akinmusire
  4. Blue Note All-Stars
  5. Kamasi Washington
  • שתפו בפייסבוק
  • שתפו בטוויטר

עמוק בתוך המיץ של הזבל
טוד סולונדז, במאי עצמאי באמת, חוזר עם "פלינדרומס" אל עולמו המנוכר, שעוסק תמיד, באותה נשימה בילדים, פדופיליה, אלימות ומשפחה. מסע אל לב המאפליה

זמן רב חיכינו לסרטו החדש של הילד הרע של הקולנוע העצמאי האמריקאי, זה שהצליח לגרום לנו לצחקק צחקוקים עצורים של גועל, מבוכה, חוסר אונים ואפילו עצב, בשלושת סרטיו הקודמים. זה שבאמצעות הדיאלוגים השנונים שלו לימד אותנו דבר או שניים על אכזריותם של ילדים, עולמם האפל של פסיכולוגים מוסמכים ושל מורים באקדמיה, על מצבו הקיומי המסתכל של במאי הקולנוע, שגורר אותו לנצלנות צינית. כן, קשה לפספס שמדובר בטוד סולונדז, יהודי קטן בעל מראה מסתורי (תפקיד אורח בהכי טוב שיש בתור האיש המוזר שיושב מול הלן האנט באוטובוס), יליד ניו-ג'רזי, שהתחיל ללמוד קולנוע ב-NYU שנים ספורות אחרי שירד ממטרתו העיקרית בחיים עד אז: להיות רב (!!!). פרט ביוגרפי פעוט ומעורר פלצות זה שווה אזכור עם בואו של סרטו הרביעי במספר, פלינדרומס, אשר יותר מקודמיו מעלה, בין היתר, שאלות הקשורות לדת. אך לפני כן, בואו נחזור אחורה.
לפני ברוכים הבאים לבית הבובות סולונדז צילם סרט ביכורים אה-לה וודי אלן, אשר בו גילם הוא עצמו מחזאי צעיר, שמנסה לשלוח לסמואל בקט מחזה פרי עטו בתקווה לשיתוף פעולה ביניהם. הסרט נקרא Fear, Anxiety and Depression וכנראה שהוא לא מוצלח במיוחד, לאור העובדה שסולונדז דאג להעלים את קיומו באופן די שיטתי, עד כדי השמטתו מביוגרפיות שצורפו למהדורות הסרטים האחרים שלו. הלוואי ויכולתי להתייחס לסרט הנ"ל בניסיון להבין מה הוביל את סולונדז בדרכו ל“פלינדרומס“, סרט שבו השקיע את כל חסכונות חייו מפני שאף אולפן לא היה אמיץ מספיק כדי לתמוך בו כלכלית. הגילוי שאי שם, בתחילת דרכו האמנותית, הוא נמשך באופן מיוחד לבקט, קצת עוזר. הצורניות של בקט והאופן שבו הוא מפשיט את יצירתו למינימליזם מנוכר, מודרניסטי שכל כולו מחקר של מבנה וצורה של חלל ושפה - נדמה כאילו כל אלה ניתנים לסימון כראויים להתייחסות בהקשר של ניסיון הפעולה של סולונדז כבמאי בשני סרטיו האחרונים, אגדות וסיפורים ו“פלינדרומס“, אשר מבקשים לפעול במישורים שכלתניים יותר ובכך מחווירים לעומת קודמיהם, “ברוכים הבאים לבית הבובות” ואושר, באפקטיביות הרגשית שלהם.
לעומת חבריו למדף ה-Next Generation, דוגמת כריסטופר נולן וספייק ג'ונז, אשר נדמה כאילו הם הולכים ומתמסדים, התהליך אותו עובר סולונדז מזכיר לי יותר את זה שעושים מוסיקאים עכשוויים שונים, אשר במבט אחורנית ניתן לחוש בתהליך של הקצנה שהם עוברים, בדרכם לגיבוש וליטוש של שפה שהתקיימה ביצירתם עוד כשהייתה יותר פופ ופחות ארט-האוס, דוגמת ביורק ורדיוהד. תהליך מעורר הערכה זה עוזר להם לקנות לעצמם קהל נאמן, אשר על סמך אהדתו הכלכלית במיוחד והבלתי מתפשרת, הם מאפשרים לעצמם לא לנוח על זרי הדפנה. במקרה של ביורק יהיו זרי הדפנה Human Behaviour ו-Venus As A Boy, במקרה של רדיוהד Creep ואף Karma Police, במקרה של סולונדז: “אושר“.
ב"ברוכים הבאים לבית הבובות" חשף סולונדז את חוש ההומור הקודר שלו, חוש הומור המאפשר לו לגעת בנושאים כגון חריגות חברתית, אונס ואלימות במשפחה. הוא מייצר כאב בטן נדיר במיוחד, זה שגורר אחריו הצחוק וזה שגוררת המודעות לבעייתיות של מה שהצחיק אותך. ב"ברוכים הבאים" הוא מפגיש אותנו לראשונה עם גיבורה בלתי נשכחת, דון וינר (הת'ר מטרצו), הלוזרית המכוערת שמתבגרת בצל הילדות המקובלות בכיתתה, הסולן המסוקס בלהקתו של אחיה הגדול ואחותה הבלרינה הקטנה, שההורים שלה תמיד יעדיפו לחבק. במהלך הסרט מתמודדת דון עם הפער שבין ציפייה ותוצאה. היא כולה כמהה לקשר עם בן המין השני אך נופלת לידיו של בריון קטנטן שמאיים לאנוס אותה. היא נאכלת ברגשות אשם כשאחותה הקטנה, ממנה היא כל כך רצתה להיפטר, נחטפת במפתיע. סולונדז מתגלה כבמאי ילדים מבריק וכתסריטאי ששם בפיהם של קטינים אמריקאיים משפטים שאולי, אם התמזל מזלכם, שמעתם אותם ממלמלים באיזה פארק בניו-ג'רזי, אבל לעתים נדירות שמעתם אותם אומרים בסרט מסחרי. אלמנט זה הוא אחד המהותיים ביותר ביצירה של סולונדז, ואחד מאלה אשר מגיעים להקצנה עד כדי הזרה ב"פלינדרומס".
אם ב“ברוכים הבאים לבית הבובות” הנגיעה של סולונדז בנושאים מורכבים כגון פדופיליה נשארה ברמת האזכור העדין, הרי שבסרטו הבא הוא כבר טובל את רגלו עמוק בתוך המיץ של הזבל. אחד הסיפורים המרכיבים את פסיפס הוואייט-טראש האמריקאי “אושר“, הוא סיפורו של ביל (בגילומו של דילן בייקר המטריד במיוחד), פסיכולוג במשרתו, נשוי+ שניים+ כלב, שאחרי פגישה עם מטופל במהלכה הוא כמעט ונרדם, הוא הולך לקנות לבנו מגזין (ככל הנראה המקבילה האמריקאית ל“מעריב לנוער“). הבעיה היא שלפני שהוא מעביר את הגיליון לבנו, הוא מתפרק מולו במכונית. נדמה כאילו המהלך העיקרי שביצע סולונדז בין "ברוכים הבאים לבית הבובות" ובין "אושר" מתאפיין בנגיעה אגרסיבית יותר בנושאים שבהם הוא מטפל. מבנה העלילה הפשוט והמשעשע של "ברוכים הבאים" מתחלף במבנה שבור יותר, אפיזודי, שמאפשר לו לשחק עם כל דימוי בנפרד, עד שנייה אחרי שהוא יתחיל לעשות לנו בחילה. בין אם אלו הרגליו של אלן המטריד הטלפוני (בגילומו של פיליפ סימור הופמן הבלתי נשכח), הרומן של ולאד, נהג המונית הרוסי, עם מורתו לאנגלית, ג'וי ג'ורדן (בגילומה של ג'יין אדאמס מעוררת החמלה) אשר מתפקדת כ"כבשה השחורה" מבין שלושת האחיות למשפחת ג'ורדן המתפוררת (הרעיון של שלושת האחיות אגב מאפשר אזכור למחזאי קאנוני אחר, שראוי להיבחן כמקור השראה נוסף עבור סולונדז בעיסוקו בעליבות והאובדניות האנושית, הלא הוא אנטון צ'כוב), או הסיפור המחריד על המפגש של קריסטינה (קמרין מנהיים שממדיה גדולים כשבריריותה) עם השומר בבניין שלה, פדרו (מי זה האיש הדוחה הזה?). ועוד לא התחלנו לדבר על יחסי הפדופיל עם בנו הצעיר ואשתו, על הזיוף האופף את האחות המוצלחת מבין השלוש (לארה פלין בויל), המוביל אותה למשיכה, מזויפת גם היא, למטריד הטלפוני שלה, ועל פרידתם של ההורים של שלושת האחיות, המובילה אותם בנפרד להתמודדות עם הזדקנותם ובדידותם הדיכאונית והמגוחכת.
פסיפס התחלואים שסולונדז מרכיב ב“אושר” מבסס סוג של גראונד-זירו של זעזועים, מה שמרמז, אמנם, כי השמיים הם הגבול בכל מה שנוגע לריקבון החברה בכלל והאמריקאית בפרט, אך גם מקטין את האימפקט של כל סיפור בפני עצמו, ועלול אף להרגיש כירייה של סולונדז לכל הכיוונים האפשריים (ואני מתכוון לירייה אחרת מזו המתרחשת בסצנת החלום הבלתי נשכחת של ביל הפדופיל).
 ב“אגדות וסיפורים” סולונדז מתחיל להתקרב לעצמו וכתוצאה מכך להתרחק מקהלו. התמות שסיקרנו אותו עד כה ממשיכות להעסיק אותו, אם כי נוסף אספקט חדש ליצירה והוא הרפלקסיביות. "אגדות וסיפורים" מחולק לשני חלקים, כל אחד מהם, כרעיון מרכזי, מתמודד עם השאלות שמעלה העשייה האמנותית. החלק הראשון מתקרא "Fiction" והוא מלווה תלמידת ספרות צעירה במאמציה לכתוב סיפור שיספק את רוחו של המרצה הקשוח שלה. האפיזודה הזו, על שלל פתרונותיה ה"סולונדזיים", מתמודדת באופן מטריד ומבדר עם הצורך של האמן ה"בורא" יש מאין "להתחכך עם המציאות". כמובן שבמקרה הספציפי הזה, להתחכך לא יהיה בדיוק הביטוי המדויק, "להידפק מהמציאות" אולי מדויק יותר. החלק השני, המתקרא "Non-Fiction", מעמיד במרכזו במאי סרטים תיעודיים בשם טובי אוקסמן (בגילומו של פול ג'יאמטי הנהדר) אשר בשוט הראשון שהוא מופיע בו, קשה מאוד שלא להתבלבל ולחשוב שזהו סולונדז בעצמו שיושב שם. האפיזודה מלווה את צילומי הסרט התיעודי של אוקסמן, אשר במרכזו סקובי, בן טיפש-עשרה חסר כישורים מיוחדים, מוטיבציה או אפילו כריזמה. עקיצה שנונה במיוחד טמונה בשם הסרט התיעודי, אמריקן סקובי, אולי כתגובה להשוואות החוזרות ונשנות בין "אושר" לבין סרט אמריקאי פופולארי יותר שיצא באותה שנה וגם הוא מטפל (בסכריניות של מרמלדה, קלה לעיכול כמו סלט חסה) בתחלואים אמריקאיים פחות או יותר דומים, הלא הוא אמריקן ביוטי של סם מנדז, ה"מאוסקר" למופת. סולונדז נוגע בזרות, הומוסקסואליות ואפילו בשואה. בסצנה מבריקה של ארוחת ערב מסביר סקובי באדישות למה אם היטלר לא היה קיים, ההורים של ההורים שלו לא היו מהגרים לאמריקה והוא וכל משפחתו לא היו קיימים. כמובן שאביו מעיף אותו מהשולחן ולא מוכן לקבל את הפרדיגמה הכל כך אישית הזאת ששייכת לילדים יהודים ברחבי העולם.
אם מנסים להתבונן בסרט כמו בתמונה שתלויה על קיר, פתאום שמים לב שההבדל בין האמן הבורא מציאות ובין האמן המתעד מציאות מיטשטש. רעיונותיו של האמן הבורא נובעים מהמציאות ובמובנים רבים מתארים אותה באופן מובהק יותר ממה שתתאר יצירה ה"מתעדת" את המציאות, אשר נשענת על החלטות קריטיות הנובעות מנקודת המבט של היוצר המתעד, שלעולם לא יוכל לספר סיפור תיעודי גרידא, מבלי לקבוע עמדה מולו. סולונדז מצליח לשחק באופן חכם עם הדיאלקטיקה הזו, אולי בזכות האפקט המהותי שהוא מביא לידי מיצוי ב"אגדות וסיפורים" -  השימוש המובהק ברגע שבו נפסק הצחוק, כמעט בבת אחת, ונשאר רק האימפקט של הזעזוע. פתאום הזעזוע לא מחליק בגרון עם שרידים אחרונים של גיחוכים, אלא נשאר תלוי באוויר, מביט סביבו בחוסר אונים, לא מבין לאיפה חוש ההומור נעלם.
בכל אחד מסרטיו של סולונדז ניתן למצוא דיאלוג או משפט אחד קאלטי, בלתי נשכח, שמבטא את היכולת שלו לצמצם את הרגש הבסיסי שמכתיבה התמה המרכזית לכדי פיסת דיאלוג קטנטנה. ב"ברוכים הבאים לבית הבובות" זה היה משפטו האלמותי של אחיה הגדול של דון: "התיכון עדיף בהרבה על חטיבת הביניים, הם עדיין קוראים לך בשמות, אבל הרבה פחות בפנים שלך". ב"אושר" זו תהייה סצנת הארוחה המשפחתית בה הלן אומרת לאחותה ג'וי, אחרי פרץ של צחוק מתגלגל: "אבל אני לא צוחקת עלייך, אני צוחקת איתך", ובתגובה לכך עונה ג'וי: "אבל אני לא צוחקת...". ב"אגדות וסיפורים" יהיה זה הדיאלוג בין קונסווילו המנקה הפורטוריקנית ובין מייקי, הבן הצעיר למשפחת ליווינגסטון: "קונסווילו, מה זה בדיוק אונס?" הוא שואל אותה, והיא עונה "זה כשאתה אוהב מישהו, והוא לא אוהב אותך חזרה, ואתה מחליט לעשות משהו בקשר לזה", "לפעמים אני מרגיש שההורים שלי לא אוהבים אותי", הוא אומר, והיא עונה "נו, אז כשתגדל באמת תוכל לעשות משהו בקשר לזה". וב“פלינדרומס” - הרגע הזה חייב להיות הרגע בו אמא של אביבה שואלת אותה בבכי: "האם אני אמא נוראית?" ובתה משיבה לה, בסלחנות מה, "כולם עושים טעויות".
כן, "פלינדרומס" מתקיף חזיתית אמהות ונשיות, ובדרך גם חוזר לדבר על רצח, אונס ופדופיליה. הסרט נפתח בכתובית "לזכרה של דון וינר". נשמע מוכר? כן, דון היא הילדה הגיבורה מ"ברוכים הבאים לבית הבובות", שבניגוד לנערות בסרטי נעורים אמריקאיים אחרים, כשהיא עברה לתיכון היא לא התגלתה ככוסית מהממת ולא זכתה בתואר "Prom Queen", אלא התאבדה. מבחינה מסוימת הרגע הכי מרגש ב"פלינדרומס" הוא הסצנה הראשונה שלו, הלווייתה של דון בה מספיד אותה אחיה, אותו שחקן, אשר מתחיל כבר להקריח. אפשר לקרוא את האקט התסריטאי הזה כפרידה של סולונדז מרוח נעוריו? אולי. בכל אופן, ב"פלינדרומס" אנו מנותקים בהרבה, בעיקר בשל העובדה שאת הדמות הראשית, ששמה, כאמור, אביבה, מגלמות שבע נערות שונות ונער צעיר אחד. לואיס בונואל הספרדי עשה את זה בשנות השבעים בסרטו המהפנט תשוקה אפלה. לדברי בונואל, ההחלטה לעשות זאת נבעה מליהוק לא טוב, שהבהיר לו שאת הדמות הנשית המורכבת שהוא רוצה לתאר אין אישה בעולם שיכולה לגלם, אז הוא לקח שתיים, קרול בוקה הצרפתייה ואנג'לה מולינה הספרדיה. מיותר לציין שהן לא דמו זו לזו במקצת אפילו, אך קולן דובב על ידי שחקנית אחת, שהיא לא אף אחת מהן. סולונדז, כפי שניתן להרגיש, לקח את הרעיון הזה למקום רחוק הרבה יותר. אביבה אחת היא ג'ינג'ית בת ארבע-עשרה, שנייה היא שחורה גדולת מימדים בשנות העשרים המאוחרות שלה, אחת מהן אפילו מגולמת בידי ג'ניפר ג'ייסון לי (אקזיסטנס, מסיבת יום נישואין) שמצליחה, בשנות השלושים לחייה ובלי להתיילד, להיראות ממש באזור גיל שלוש-עשרה.
אבל הניתוק נובע גם מהעובדה שסולונדז מזניח את מגוון ההברקות העדינות שלו באפיון הדמויות, החלל והתקופה, לטובת מבע קולנועי מורכב ומופשט יותר, גם מבחינה אסתטית וגם בתוכן. הצופה ב“פלינדרומס” נמצא במצב תמידי של הזרה, הוא יודע שהוא רואה סרט, מאכילים אותו בכפית מאכל אזוטרי ביותר, שטעמו הולך ומשתנה מסצנה לסצנה. בסרט מתקיימים עקרונות רבים שסולונדז הגדיר בסרטיו הקודמים, אבל באף אחד מהם הוא אינו משתמש באופן מניפולטיבי. נדמה כאילו הוא הפנים את היכולת שלו לגרום לקהל לצחוק ולהזדהות וגם לזוז באי נוחות בכיסאות, והחליט לוותר עליה לטובת משהו שאולי אפשר לקרוא לו, בהסתייגות מה, חשיפה. הייתי מעדיף לא לכתוב על פלינדרומס שום מילה נוספת, בשל העובדה שזה סרט שכותרות הסיום שלו קורצות לך בחוצפה "אתה צריך לראות אותי שוב...", וגם, לא הייתי רוצה להגביל את קוראי הכתבה הזו בדעה מוקדמת שעלולה לסכל נקודות מבט אחרות (אם לא מאוחר מדי). בכל מקרה, ראוי לומר שבדוגמטיות שבה סולונדז מסביר את המסר שלו, באמצעות דמותו של מארק וינר הגיק המתוסכל, יש משהו קצת מרתיע, כמו גם בעיסוק שלו בנצחיות, הגשמה, תיקון ושלל רעיונות דתיים כאלה ואחרים. בכל מקרה, מה שלא יהיה, סרט חדש של סולונדז, גם אחרי "פלינדרומס" מעורר התהיות, הוא תמיד משהו שכיף לדעת שהוא בדרך. איזה מזל שהוא לא הפך להיות רב, יש כל כך הרבה מהם.

אסף קורמן (10/10/05)

סולונדז מרחוק. האיש המוזר
סולונדז מקרוב. מבוכה ואפילו עצב
ברוכים הבאים לבית הבובות. הגיבורה
אושר. ביל הפדופיל
אושר. פסיפס התחלואים
אושר. המטריד והמושלמת
אגדות וסיפורים. רפלקסיביות
אגדות וסיפורים. מתרחק מקהלו
אגדות וסיפורים. ג'יאמטי כסולונדז
פלינדרומס. מורכב ומופשט
פלינדרומס. נערה מספר 1
פלינדרומס. אותה נערה בשינוי אדרת
ג'ייסון לי היא נערה מספר 3
פלינדרומס. נצחיות, הגשמה, תיקון
פלינדרומס. נערה מספר 4
פלינדרומס. חשיפה