21/11/2017
סרטים חדשים בספרייה
חדשים בלו-ריי
חדשים מתרוגמים
הוצאות מחודשות
סרטים ישראלים חדשים
הסרטים המבוקשים
אלבומים חדשים LP/CD
  1. Primus
  2. Pearl Jam
  3. Kevin Morby
  4. Love Sculpture
  5. ג'נגו
חדשים בג'אז באוזן
  1. James Blood Ulmer
  2. Joe Henderson
  3. Ambrose Akinmusire
  4. Blue Note All-Stars
  5. Kamasi Washington
  • שתפו בפייסבוק
  • שתפו בטוויטר

יצר האדם
את הטיול בשוליים של הקולנוע היפני נמשיך עם איממורה שוהיי, במאי נועז, פרובוקטור, יוצר גדול ופורץ דרך, וגם מורו ורבו של אחד מגדולי במאי יפן כיום

בשנות השישים ביפן, הפורנו הרומנטי, הפינקו איגה, הולך ותופס מקום, הן בכמות ההפקות והן בפופולאריות העצומה של הסרטים. למרות שהז'אנר פופולארי עד היום, לשיא מסוים הגיע בסוף שנות השישים, כשמסומורה יאסוזו, במאי של עשרות יצירות שוליות ודלות תקציב, שיחרר לאקרנים את מה שהיה נראה לרגע כמו עוד "בי קוראסו איגה" (הגייה יפנית ל-B-Class). אבל Blind Beast היה סרט שחרג לחלוטין מנורמות הז'אנר, ועל אף תקציבו הנמוך, העיסוק האיזוטרי והפרברטי הבוטה הצליח לסכם תקופה וז'אנר שלם. במרכז העלילה ניצב אדם עיוור שמתחזה למסז'יסט, מה שרומז בבירור לאחד האייקונים הקולנועיים הפופולריים ביותר ביפן מאז ומעולם, זאטויצ'י. אלא שלא כמו הסייף הנצחי, הגיבור של מסומורה הוא אמן. כשהוא רדוף על ידי אמו ושלל תסביכים אדיפליים, חוטף גיבור הסרט בחורה שידועה ביופיה בכדי לפסל את דיוקן האשה האולטימטיבית, כלומר את היופי בהתגלמותו. המשיכה אל היופי הוויזואלי של אדם אשר מתקשה להשתחרר מהמיתוס של אדיפוס, היא קודם כל התרסה כנגד ממסד קולנועי וכנגד נורמות ביטוי ויזואליות רווחות. אך העניין מורכב וביקורתי יותר, שכן אי אפשר לשכוח את עיוורונו של האמן, שמקביל לעיוורון במיתוס של אדיפוס, שם הוא ביטוי קיצוני להלקאה עצמית. את תקציבו הדל (לעומת הפקות גדולות ויקרות) הצליח מסומורה לעקוף על ידי כישרונו בעיצוב חלל ותפאורה, שמתבטא באחד מרגעי השיא - המרדף של הפסל העיוור אחר חטופתו היפה באולם עצום, על גבי פסלי ענק של נשים ערומות.
השימוש בוויזואליה ככלי ביקורתי היה גם המוטיבציה העיקרית של איממורה שוהיי, שאף הוא הפיק בשנות השישים יצירות "בי קוראסו איגה". יצירות אלה פרסמו אותו כמבקר ויזואלי אשר נוטה אל עבר הסוטה, השולי והמודחק בחברה היפנית, וגם כמתעד היסטורי אקטואלי. המהלך המעט חריג הזה, אשר אושימה, למשל (במאי אימפריית החושים, ראו כתבה קודמת בנושא), בחר לרוב לפצלו למספר סרטים מבחינה תכנית, קובץ אצל איממורה לסרט אחד שנעשה ב-1966 וקוטלג במערב בטעות תחת השם The Pornographers ובכך החמיץ את המשך הכותרת - "מבוא לאנתרופולוגיה".
עד תחילת שנות החמישים הועסק איממורה בלב ליבו של הקונצנזוס הקולנועי ביפן, אצל אוזו יאסוז'ירו אשר בו ביקש למרוד, אך גם אצל קוביאשי מאסקי האגדי, אשר שימש לו, כמו לאושימה, מופת לפעילות רדיקלית עצמאית. במסגרת ה"מבוא לאנתרופולוגיה" קירב איממורה את חקר האדם לזה של חקר החי בכלל, היצרי במובן הרחב - זה אשר נתון לדחפים וזה אשר מבקש ליצור. האיווי המיני אכן מציב בפני הסובייקטים ב"מבוא" שתי אפשרויות: התקרבות לעולם החי במובן הניטשיאני של "שינוי כל הערכים מן היסוד", לעבר החייתי, המיני וגם הפרברטי, והאפשרות השנייה – ההגזמה של הערכים האפולונים והמעודנים בתרבות. אם היתה באנתרופולוגיה התפצלות, עם עדיפות ברורה ליצר, הרי שבהמשך דרכו יעזוב איממורה את התכנים הפסיכולוגיים, ויתרכז ביצרי ובחייתי, אשר מוצגים כאנטיתזה אפשרית לאדם כחיה בתרבות.
הפרוייקט הבולט של איממורה בעשור לאחר מכן, Vengeance Is Mine, שתיאר את מי שכונה ביפן "מלך הפושעים", פרץ את גבולות קולנוע השוליים (הסרט יגיע בקרוב לאוזן בהוצאה מחודשת). אוגטה קן גילם את דמותו של איוואו אנוקיזו, אחד מפורצי החוק הנוראיים ביותר שפעלו ביפן. גישתו של איממורה לסיפור חתרנית; דמותו של אוגטה מוצגת לא כפסיכופט שסבל מבעיות בשלב האדיפלי בעברו האינפנטילי, אלא כאדם אשר מתקרב אל החיה ופועל ללא מניע ברור אך גם מבלי לחרוג מן הצד התרבותי. הדבר מתחדד יותר כאשר במהלך הבריחה הארוכה של הפושע מן החוק הוא משנה זהות, והזהות הבדויה אשר בה הוא מחזיק לאורך זמן היא זאת של פרופסור מאוניברסיטת קיוטו היוקרתית (אשר ממנה יצא אף אושימה). איוואו האמיתי נתפס בעיני השלטונות כסמל של רוע ושל חוסר אנושיות, ואילו איממורה מציג אותו דווקא כדמות מורכבת אשר פועלת כחיה אמנם, אך גם כמי שזוכה לאהבה, לקרבה ריגשית ואנושית, אפילו אנושית מדי, שכן הדבר מביא להתקרבות רשויות החוק אליו.
למרות הסטייה של איממורה לדיון בבעיית האדם, הוא לא התנתק לאורך זמן מהבעיה המהותית ביותר של במאי הגל החדש, כלומר מיפן וההיסטוריה הכתובה והנכתבת שלה. הפרוייקט הגדול הבא של איממורה היה Eijanaika  מ-1981. הפעם, בצעד דרמטי למדי לבמאי הגל החדש ביפן, העלילה הועתקה לאירוע היסטורי מהותי של אמצע המאה ה-19. זוהי תקופה שזכתה למעט מאוד ייצוג קולנועי, לעומת תקופת אדו או תקופות מוקדמות יותר אשר הונצחו בסרטי ג'ידאי גקי (המחזה תקופתית, נוסח קגמושה או ראן של קורוסאווה) או בסרטי הצ'נברה (סרטי חרבות). זוהי אחת התקופות הקשות ביותר שעברו על יפן, על מסורתה ועל אופי ההוויה הייחודי שלה אל מול ההשפעה המערבית החזקה. תקופה שבה יפן סיימה את ההסתגרות שלה מן העולם, אשר שררה יותר ממאתיים שנה.
Eijanaika מתרחש בשנה ספציפית,1867, ומגולל את סיפור פתיחתה של יפן למערב דרך עיניו של דמות פיקטיבית בשם פורוקאווה, איכר פשוט אשר ייחודו בידע הבסיסי שלו באנגלית. דמותו  בנויה על קורותיו המתועדות של דייג יפני מאותה התקופה, אשר ספינתו נטרפה בלב ים והוא הובא לארצות הברית על ידי ספינה אמריקאית שהצילה אותו. פורוקאווה של איממורה, כמו הדייג ההיסטורי, משמש כגורם מתווך מן המעמד הפשוט ביותר. זוהי בחירה אסטרטגית, פוליטית וביקורתית: המינורי, השולי, הוא שמהווה את האימפקט המשמעותי החשוב ביותר בהיווצרות ההיסטוריה (לעומת בכירי הבירוקרטיה שלוקחים לעצמם את התהילה). ועוד: פורקאווה מאבד את אשתו בגלל מעמדו הנמוך בחברה סמי פאודלית, שכן משפחתה לא יכולה לעמוד בהוצאות המחייה שלה ומוכרת אותה לזנות. אשתו עצמה מוסיפה עוד חטא מוסרי בכך שהיא עצמה הופכת את מיניותה לאומנות ומשתחררת משעבוד מיני על יד הקמת מופע חשפנות מטורף. היא מסרבת להפסיק להופיע למרות שאהובה חוזר, ואף מפתה את האמריקאים כמו יפן עצמה, תחת עיניו הקודרות של איממורה ושל גיבורו ומהפכתם. מכאן פורצת ביפן מהפכה של טירוף, שמתגבשת על ידי המון צוהל שצועק את כותרת הסרט "למה לא?" (Eijanaika) תוך כדי ריקודים, שירה, קללות נגד הממשל, ומעשי ביזה והרס של נכסי עשירים וזרים.
מהפכת ה"למה לא?" או בתירגום מילולי יותר, "האין זה טוב?" אותה מאמץ איממורה, תוסיף להשפיע על יצירתו מכאן והלאה, תוך נטייתו לאמץ את הרעיון של קידום אימפולסים חייתיים ויצריים באדם. בבלדה על נראיימה (שהגיע עכשיו לאוזן השלישית בהוצאה מחודשת!) חושף איממורה כפר שלם שחי על בסיס אנטי מוסרי מבחינה תרבותית, תוך היצמדות לטבע, ליצר ולמעגל החיים והמוות. תינוקות בני יומם מוצאים את מותם בהשלחתם לנהר הקפוא ואלה שמזדקנים מורעבים למוות. אך זהו גם מקום בו האדם נתפס כחלק מן הטבע, מן המחזוריות, היופי והאכזריות שבו. זהו מקום בו המיניות ואהבת החיים מקודשים בלא צורך בקורבן של פחד, אשם או בושה. למרות האלימות התוכנית והוויזואלית של הסרט, הביקורת העולמית היללה אותו והוא גם קיבל את הפרס לסרט הטוב בפסטיבל קאן (חמש שנים קודם לכן קיבל אושימה את פרס הבימוי בפסטיבל בזכות “אימפריית החושים“).
לאחר הפרוייקט הזה חזר אימאמורה לנושא הלאומי היפני הראשי, להירושימה ולאטום. ב-Black Rain הוא מתרכז באימפקט של ההפצצה עצמה, עם אחת הסצינות המזוויעות ביותר בקולנוע, כשהמצלמה משוטטת בתוך הירושימה עצמה, שניות לאחר ההפגזה, ומראה גוויות של נשים וילדים ואנשים אשר עורם שרוף. איממורה נמנע מלהטיל אשמה ברורה על צד כלשהו. הוא נותר נאמן למהפכת "האין זה טוב?" הצינית שלו ומתמקד בשיגעון כסוג של פתח להבנת העימותים הצבאיים, הן של יפן והן של המפציץ האמריקאי.
לאחר מרווח זמן ארוך איממורה חוזר לביים, וחוזר אף לקאן שם הוא שוב זוכה ב-1997 בפרס הגדול עם צלופח, סיפורו של אדם קנאי שרוצח את אשתו הבוגדת ומאהבה, ומייד עם שחרורו מהכלא עוזב את טוקיו לטובת ה"אינקה", הכפר המרוחק מן הכרך. בחייו הפרטיים, זוהי גם הנקודה שאיממורה מתחיל לפנות את הדרך לדור החדש של קולנועני יפן, שכן את עיקר מרצו הוא משקיע בבית הספר שלו. לתלמידו המצטיין קוראים מייקה טקאשי, אחד מגדולי במאי יפן כיום, שממשיך ומייצר פרובוקציות ומהפכות שלא היו מביישות את איממורה עצמו.

לכתבה הראשונה על השוליים של הקולנוע היפני  

רע עמית (10/11/05)

מסכם תקופה וז'אנר
איממורה. הסוטה, השולי, המודחק
היוצר הייצרי
Vengeance. הפושע כדמות מורכבת
Eijanaika. האשה המשתחררת...
... וההמון המטורף
הבלדה על נראיימה. מעגל החיים... 
...והמוות
Black Rain. המלחמה כשיגעון
צלופח. רוצח מתרחק מהכרך