22/11/2017
סרטים חדשים בספרייה
חדשים בלו-ריי
חדשים מתרוגמים
הוצאות מחודשות
סרטים ישראלים חדשים
הסרטים המבוקשים
אלבומים חדשים LP/CD
  1. Primus
  2. Pearl Jam
  3. Kevin Morby
  4. Love Sculpture
  5. ג'נגו
חדשים בג'אז באוזן
  1. James Blood Ulmer
  2. Joe Henderson
  3. Ambrose Akinmusire
  4. Blue Note All-Stars
  5. Kamasi Washington
  • שתפו בפייסבוק
  • שתפו בטוויטר

דיוקן הבמאי כמנצח
רוברט אלטמן, במאי ענק, משרטט דמויות עמוקות וסבוכות שפועלות בתזמור מושלם. הלילה תיתן לו אמריקה, על אפה וחמתה, את הפרס שכל כך מגיע לו

חמש פעמים הגיע רוברט אלטמן לטקס האוסקר כדי לקחת פסלון וחזר בידיים ריקות. בטקס פרסי האקדמיה האמריקאית השנה, בלי מתח אבל עם הרבה נקודות זכות, יקבל אוסקר מכובד על מפעל חיים. הגיע הזמן. אלטמן, שחוגג בימים אלה 81 ומאחוריו עשרות סרטים, הוא במאי ענק. אלא שהוא מראה לאמריקאים בדיוק את מה שאינם רוצים להתעמת איתו: מצליחנים – עמוד השדרה החברתי – שאינם אלא נוכלים מתוחכמים, צבועים מלוקקים, חיילים מופרעים, הומואים והומופובים, בני משפחות שהשטיח שלהן דבוק לתקרה מרוב זבל שדחקו תחתיו. המבט האירוני שלו הופך את ה"בסדר" ל-misfit, לאדם שהקשר בינו לבין הכללים החברתיים דל.
כבר באחד מסרטיו העלילתיים הראשונים, M.A.S.H, הוכיח אלטמן את כשרונו האדיר בטיפול בשוליים של החברה שנמצאים לגמרי במרכזה. חבורת המטורפים מבית החולים הנייד של מלחמת קוריאה נדחתה על ידי 15 במאים, עד שאלטמן – במאי סרטוני הדרכה ופרקים בסדרות טלוויזיה (ובכללן בוננזה ו-Route 66) – הרים את הכפפה ונתן איתה אגרוף.
קומדיית הסלפסטיק הזו סימנה את יכולתו של אלטמן להציג את האקסצנטרי כסולידי ולהפך, גישה שאליה יחזור ברבים מסרטיו. ייתכן שנסיונו הרב בשרטוט דיוקנן של חברות מסחריות ובהפקת סרטוני הדרכה לעובדים, הוא שעומד מאחורי יכולתו לבנות כל דמות וכל נושא לפחות משני כיוונים.
אל הצבא חזר אלטמן ב-1983 עם Streamers, סרט על ארבעה חיילים לקראת שילוחם לקרב במלחמת וייטנאם, ועוד אחד שנדבק אליהם. שונותם זה מזה מזמנת בעיות: אחד מנסה להתאבד מרוב פחד (אלברט מקלין), אחד הוא ילד-טוב-קולג' (מת'יו מודין), אחד שחור "שעשה את זה" (דיוויד אלן גריר), אחד שחור גס רוח ומטורף (מייקל רייט), אחד יפיוף שנחשד כהומו (מיטשל ליכטנשטיין). הלחץ שמופעל עליו להתוודות מוליד תגובות מחרידות שמסתיימות ברצח. מסגרת הסיפור, וייטנאם, לא מכינה את הצופים לדיון בהומוסקסואליות, נושא שהקולנוע סייע להוציא מהארון בראשית שנות השמונים. בצעד חריג הוענק פרס השחקן בפסטיבל ונציה לכל ששת השחקנים העיקריים בסרט; אמריקה, כמה לא מפתיע, התעלמה.
יד האמן של אלטמן בשרטוט דמויות מצויה בשיאה באחד הסרטים המורכבים והפחות מוכרים שלו, שלוש נשים מ-1977. את "שלוש נשים" חלם אלטמן בלילה קשה במיוחד (אשתו אושפזה בשל מחלה), והתעורר כמה פעמים כדי לתעד את החלום. אולי זה מה שמסביר את האווירה ההזויה של הסרט. לכל שלוש הנשים, מילי (שלי דובאל), פינקי (סיסי ספייסק) ו-ווילי (ג'ניס רול), אישיות חזקה מאוד ומופרעת לא פחות. בפרפרזה פרועה על שלוש אחיות, גם בנות השלישייה הזו מתעבות זו את זו ונתמכות זו על ידי זו במידה שווה.
אפיון דמויות היה הצד החזק של אלטמן, זה שהעביר אותו את הרוביקון שבין סרטוני הדרכה אפרוריים להוליווד הנוצצת. זה קרה עם James Dean Story, סרט לא ממש מעניין שמבקש לפענח את האגדה של ג'יימס דין אך אומר מעט מאוד. למרות שהסרט התיעודי-עלילתי לא ממש הצליח להמריא, אין ספק שהניסיון לאפיין את דמותו האניגמטית של הכוכב ההוליוודי הפך את אלטמן לאמן בייחוד דמויות. בסרטים שבאו בעקבות "ג'יימס דין" אלטמן מצליח לאפיין דמות גם כאשר היא מצויה בסביבתן של דמויות דומיננטיות אחרות, ובאמצעותן לטוות סיפורים השלובים זה בזה, שאין להם התחלה, אמצע וסוף ברורים, שלא לגמרי ברור מה מניע את העלילה שלהם. הדמויות העגולות שימשו חוט אריאדנה לעקוב אחרי הסיפור. אלטמן כמו תזמר את דמויותיו והפך אוסף קטעי סולו ליצירה סימפונית עשירה.
הוא עשה זאת בשורה של סרטים שהתבנית שלהם דומה: עשרות דמויות מורכבות שחייהן מתנגשים אלה באלה כמו מולקולות בתיבה, תוך שהן יוצרות מחול הרמוני. אחרי שניסה ב-1975 את כוחו בנאשוויל, עם אוסף דמויות שאחת מהן מתקיימת ללא נוכחות על המסך, המשיך אלטמן לתזמר אוסף דמויות מרשים בחתונה מ-1978. הגועל נפש של הנוכחים אלה מאלה נחשף ברגעים המרגשים ביותר של החיבור ביניהם, הקליפה המושלמת מתגלה ככיסוי דקיק מעל ריקבון עמוק. בשחקן, במשהו ללבוש ובתמונות קצרות הידועים יותר הביא אלטמן את השילוב בין אוסף דמויות, דיאלוגים מקוטעים וביקורת חברתית, לדרגת וירטואוזיות של ממש (טים רובינס, ששיחק בשלושתם, קיבל השראה מעבודת האנסמבל והטמיע אותה ב-Cradle will Rock שביים).
את פירוק הדיאלוגים ושבירת העלילה לשלל תת-עלילות ביצע אלטמן תוך שימוש בטכנולוגיית הקלטה שהוא ממציאה – הקלטת פסקול רב שכבתי בשמונה ערוצים, רעיון שהמשיך לאפיין אותו בסרטיו הבאים ומשמש גם במאים אחרים. את כל הניסיון שלו – בעבודת אנסמבל, בשבירת עלילה, בדיאלוג מקוטע, בהקלטות עשירות, בצילום שמזמין סיפור אחד במוקד ואחר בשוליים (שבו התנסה כבמאי תיעודי שהרבה לעבוד עם צילום מרחוק) – גייס אלטמן לפארק גוספורד (שבאופן שערורייתי במיוחד הפסיד את האוסקר לרון הווארד ונפלאות התבונה המנייריסטי להחריד). עשרות הדמויות שבונות את העלילה הדחוסה משמשות כמוקד וכרקע לאורך הסרט כולו. הן סולניות ומלוות, מכתיבות עלילה ומונעות על ידיה. הסרט הזה הוא ההוכחה הברורה שאם אלטמן לא היה במאי, הוא היה מתזמר.
כמו כל במאי שמחשיב את עצמו, אלטמן פלירטט עם ז'אנרים שונים, לא תמיד באותה מידה של הצלחה. פופאי האנושי לא המריא למחוזות העל של אחיו הגדול המצויר. וינסנט ותיאו לא נגע באוויר הפסגות של ציורי ואן גוך. להספירה לאחור יש ניחוח של קאלט, אבל הוא בוודאי לא סרט מד"ב גדול. אפילו בסרטים האלה ה-misfit נוכח (פופאי, וינסנט, והאסטרונאוט האאוטסיידר), יחד עם הביקורת החברתית (על החברה המחזרת אחרי בלוטו הכוחני; על החברה שאינה מכירה בגאונותו של ואן גוך ומבקרת אותו גם על חייו עם זונה; על האמריקאים, שמוכנים להרוג אסטרונאוט כדי לנצח את הרוסים במרוץ לחלל).
אלטמן, ישיש בן 81, ממשיך לבעוט. בימים אלה עלה Resurrection Blues של ארתור מילר שביים בווסט אנד של לונדון, בהעדרו של הבמאי. הוא היה בפסטיבל ברלין, עסוק בהקרנת סרטו החדש, A Prairie Home Companion, על שידור הרדיו האחרון של התוכנית הפופולרית ביותר בארצות הברית; הזדמנות פז לירות באמריקאים את כל מה שאלטמן חושב על הרגליהם ועל תרבותם. אולי זו הסיבה שהוא נאלץ לחכות עד בוש לאוסקר, שישישים אחרים, כמו קלינט איסטווד, מקבלים בזכות דימויים הכל-אמריקאי.

נעמה שפי (27/02/06)

על סרטו האחרון של אלטמן, מדריך לחיים בכפר, קראו כאן
 

אלטמן. סרטים שהם סימפוניות
M.A.S.H. כולם ברחו מרוב פחד
סטרימרס. ההומו עוצר בעד המתאבד
שלוש נשים. פרפרזה על צ'כוב
ג'יימס דין. בסיס לאפיוני דמויות
החתונה. הטנופת מבצבצת מכל פינה
השחקן. שוט פתיחה מדהים
משהו ללבוש. אנסמבל של שחקנים
תמונות קצרות. עלילה מקוטעת ומשולבת
פארק גוספורד. חברה גבוהה מעורטלת
וינסנט ותיאו. לא מגיע לפסגות הציורים
החדש. ביקורת על החיים באמריקה