21/11/2017
סרטים חדשים בספרייה
חדשים בלו-ריי
חדשים מתרוגמים
הוצאות מחודשות
סרטים ישראלים חדשים
הסרטים המבוקשים
אלבומים חדשים LP/CD
  1. Primus
  2. Pearl Jam
  3. Kevin Morby
  4. Love Sculpture
  5. ג'נגו
חדשים בג'אז באוזן
  1. James Blood Ulmer
  2. Joe Henderson
  3. Ambrose Akinmusire
  4. Blue Note All-Stars
  5. Kamasi Washington
  • שתפו בפייסבוק
  • שתפו בטוויטר

הגל החדש החדש
הקולנוע הצרפתי יודע פריחה כמו שלא ידע מאז ימי גודאר. קבלו את המיינסטרים של אודיאר, הרומנטיקה של פונטן, הצרפתיות של דפלשן והאמנות של אודול 

באחד מסרטיו המאוחרים והיפים של הבמאי הצרפתי קלוד ללוש Men, Women: A User's Manual מ-95', יש סצנה די הזויה בה יושבים שני גברים בהליקופטר ומנהלים שיחה על הא ודא. כשהשיחה גולשת לאמנויות, שואלת דמות אחת את משניה מהי הסיבה להצלחה הגדולה של הקולנוע האמריקאי בזמן שזה הצרפתי מדדה לו בקושי רב. התשובה שניתנת, אמנם מעט פשטנית, נדמית כמהות השוני הקולנועי בין שתי האומות היוצרות מאז האחים לומייר: "מפני שהקולנוע האמריקאי מספר סיפורים קטנים עם משאבים עצומים, ואילו הקולנוע הצרפתי מספר סיפורים עצומים עם משאבים מזעריים".
אין ספק שיש שיטענו שהאמירה נאיבית ובעיקר כוללנית, במיוחד בהתחשב בכך שמאז הגל החדש והמינימליזם המופגן שהוא סימל וייצג, התקציבים בקולנוע הצרפתי רק גדלו ואילו הרעיונות לעיתים התכווצו בהתאמה. אך בערך יובל לאחר השנים שעד היום נחשבות לאחד משיאי היצירתיות והמקוריות בהיסטוריה הקולנועית של הרפובליקה, שנים שהולידו יוצרים מהפכניים כמו פרנסואה טריפו, ז'אן לוק גודאר, אלן רנה, לואי מאל ועמיתיהם, נראה שמתרומם לו גל חדש, מתון אמנם מקודמו, אך לא פחות משמעותי.
הדור החדש של במאי צרפת אינו גל או אפילו זרם שניתן לומר עליו שהוא אחיד באידיאולוגיה או בהשקפותיו האמנותיות. למעשה, אחד ממאפייניו הבולטים הוא האקלקטיות המרעננת שלו. לכל אחד מהיוצרים עולם שהוא מעוניין להציג, כשמשותפת לכולם הנאמנות האבסולוטית ליצירה, שנהגית, נכתבת, מבוימת ולעיתים אף משוחקת על-ידי יוצריה. 
נציג המיינסטרים של במאי הדור הבא של צרפת, שמוכיח בכל אחד מסרטיו שמיינסטרים זו בהחלט לא מילת גנאי, הוא ז'אק אודיאר. סרטיו נעים על הקו בין דרמה למותחן ומהווים קולנוע ישיר וחזק אך גם נוח לעיכול ומתאים לטווח די רחב של צופים. את דרכו הקולנועית אודיאר התחיל כתסריטאי, וכתב לא מעט תסריטים עבור במאים אחרים בטרם התחיל לביים. את סרטו הראשון באורך מלא, See How they Fall 
 
Regarde Les Hommes Tomber)
  ביים ב-94' בכיכובו של מתייה קסוביץ' (שבעצמו פרץ כבמאי מבטיח ב-95' עם סרטו הארוך השני והמופתי, השנאה). אודיאר דבק בקסוביץ' גם בסרטו הארוך השני, גיבור בזכות עצמו, יצירה שובת לב ועשויה לעילא על צעיר חולני ומופנם, שחי עם אמו בתקופת מלה"ע השנייה, ומפברק לעצמו היסטוריה כחייל רזיסטנז עשוי ללא חת. על סרטו השלישי, על שפתיי, בכיכובם של ונסן קאסל ועמנואל דבוס, אודיאר עטה הילה של מותחן קודר בסיפור על קשר רומנטי סבוך המתפתח בין אישה הסובלת מליקוי שמיעה, עם יכולת נדירה ומדויקת לקריאת שפתיים, לבין אסיר לשעבר המתמנה לעבוד תחתיה ומנצל את כישוריה לביצוע פשע מסועף. הסרט קיבל תשע מועמדויות לפרס הסזאר ושני פרסים ממשיים, הראשון על התסריט והשני על הופעתה של דבוס המצוינת.
לסרטו החדש והממוקד ביותר, The Beat That My Heart Skipped, עיבוד לסרטו של ג'יימס טובאק, Fingers, אודיאר מגיע חד מתמיד. הסרט מגולל את קורותיו של תום (רומן דורי, זר בין צוענים, בהופעה משובחת), יתום מאם ובן לאב תוקפני בעל עסק מפוקפק, שמרוויח את לחמו כגובה חובות בדרך הישנה. כשהוא מחליט להתמסר לנגינת הפסנתר שהורישה לו אמו ובה התמיד בילדותו, הוא מוצא עצמו קרוע בין אהבתו הגדולה למוזיקה, לבין התובענות הנקמנית של העולם התחתון. גם במולדתו הסרט המצוין התקבל בחיבוק גדול, ועל כך יעידו לא פחות משמונה פרסי סזאר לשנת 2006 שהסרט קיבל, כולל פרסים לסרט ולבמאי.
את נישת הרומנטיקן ממלא הבמאי פרדריק פונטן, שהתגלה ככישרון עצום כבר בפיצ'ר השני שלו, יחסים פורנוגרפיים מ-99'. הסרט הוא שרטוט רגיש ובעל תובנה של כרוניקה של יחסים בין גבר לאישה (נטלי ביי וסרגי לופז, שיחד נותנים הופעה מצוינת), שנפגשו דרך מודעה, בחיפוש אחר קשר פיזי נטול סיבוכים, אך מופתעים להיווכח במהירות בה הניכור האורבני והתועלתיות מתמסמסים אל מול קשר רגשי דחוס ועשיר. למרות שרומנטיקה והכוחות הנגדיים לה הם באופן גורף התמה השלטת בקולנוע הצרפתי, שלעולם לא מסרב להתבוססות בנבכי הנפש האנושית על הפכפכותה הבלתי נסבלת, סרטו של פונטן בולט ברגישות בלתי רגילה שבעזרתה הוא יוצר את דמויותיו ואת קורותיהם. את אותה הרוח המקורית, העדינה והאנטי-קלישאתית הזו פונטן נפח גם בסרטו החדש, האישה של ז'יל.
מה שב“יחסים פורנוגרפיים” היה ניתן לזהות כחיבה קלה לטרגי ולמוחמץ, עולה כמה דרגות משמעותיות בסולם הדרמה ומקבל מימד הרסני ב“אישה של ז'יל“. הסרט מגולל את סיפורו של זוג (עמנואל דבוס וקלוביס קורניאק) בפרובינציה הצרפתית של שנות השלושים. ברגע של שעמום פוצח ז'יל ברומן עם אחותה של אשתו, פאם פאטאל צעירה ונהנתנית. מה שמתחיל כשעשוע הופך במהרה לאובססיה חולנית של הבעל וגורם לתגובה מזוכיסטית וטראגית של האישה הנבגדת. ההבטחה שגולמה ב"יחסים פורנוגרפיים" ממומשת ב“אישה של ז'יל” המופתי, שמעלה את פונטן לליגה אחרת של במאים ויוצר ציפייה אפופה בהתרגשות לקראת הפרויקט הבא של הבמאי המוכשר והמבטיח.
מכל הבמאים שפורצים דרכם לגדולה בשנים האחרונות בצרפת, הבמאי ארנו דפלשן, בהרבה מובנים, מייצג בסרטיו באופן הכי נאמן וריאליסטי את האופי הצרפתי, באופן שלעיתים גובל בפרודיה. זה בא לידי ביטוי במידה עצומה וכמעט כפייתית של מילוליות ובאינטנסיביות והקדחתנות העלילתית. La Sentinnel, סרטו הראשון באורך מלא מ-92', על ראש חנוט שמעורר את רוחות המלחמה הקרה, בכיכובו של עמנואל סלינג'ר, המגלם סטודנט לפתולוגיה. הסרט ייצג באותה שנה את צרפת בפסטיבל קאן (כמו גם שני סרטיו הבאים של דפלשן) וזיכה את כוכבו בפרס הסזאר לשחקן המבטיח ביותר.
ב-1996 צוטט דפלשן אומר "כבר עשיתי סרט המדבר בגנות משפחתי
(La Vie Des Morts, סרט קצר יחסית שעשה ב-91'), כבר עשיתי סרט המדבר בגנות ארצי ("La Sentinnel“), כעת הייתי שמח לעשות סרט המדבר בגנות ארוסותיי". כך הגיע לעולם Ma Vie Sexuelle, נבירה אפית בחייו של כוכב הסרט, פול (מתיו אמלריק, Alice Et Martin), ומעשייה מרתקת על הטבע האנושי ועל נוירוזות, חולשות, אהבה וכל מה שביניהם (ויש מספיק, מתברר).    
לאחר שמיצה, כנראה, את כל הסיבוכים הפוטנציאליים ביחסים בין-אישיים, עבר דפלשן ליחסים בין אדם לאמנות, בסרטו מ-2000, Esther Kahn. הסרט, בכיכובם של סאמר פיניקס (דינר רש) ואיאן הולם (שר הטבעות), מגולל את סיפורה של נערה יהודיה בלונדון של סוף המאה ה-19, הנפתחת אל העולם דרך בימת התיאטרון. חיי התיאטרון נשארים בלבו של דפלשן גם בסרטו הבא מ-2003, לשחק בחברת גברים, סרט חצי אקספרימנטלי על-פי מחזה מאת אדוארד בונד
באותה שנה, דפלשן אסף את שני שחקני הדגל שלו, עמנואל דבוס ומתיו אמלריק - את שניהם ביים מספר פעמים בעבר - עבור סרטו החדש, מלכה אחת ומספר מלכים. במיטב מסורת סרטיו הקודמים, גם סרטו החדש אינו חוסך במלל או בזמן (146 דק'), אך גם הוא מרתק בדרכו הטרגי-קומית. בסרט דבוס (המלכה הבלתי מעורערת של הגל החדש הזה) מגלמת אישה המאורסת להינשא בפעם השלישית, ואילו אמלריק מגלם מוזיקאי נוירוטי המאושפז בניגוד לרצונו במחלקה פסיכיאטרית. המשותף לשתי הדמויות מתבהר במהרה, בעוד הדיכוטומיה בין שפיות ושיגעון, חולי ובריאות ואושר ויגון מאבדת מחדותה.
האחרון ברשימה, הוא מי שממלא את מקום האמן בחבורה, הבמאי דמיאן אודול, שכבר בפיצ'ר הראשון שלו, Le Soufle ב-2001, התגלה כבמאי עדין עם נטייה לסובטילי ולנשגב, והשקעה עצומה בוויזואלי. סרטו הראשון והיפהפה (שמזכיר ביותר מרמה אחת את סרט הביכורים הנהדר של לין רמזי, Ratcatcher), זוכה פרס חבר השופטים בפסטיבל ונציה, הוא סיפור התבגרותו של נער בחווה בפרובינציה הצרפתית, מקום שמאוכלס בהרבה יותר משק חי מבני אדם. הסרט, מצולם כולו בשחור-לבן בפיוטיות כמעט נטולת מאמץ, מתאר יום שנחשב די עמוס בחייו של נער, שטוף אגרסיות הורמונאליות ושעמום קיומי עמוק. בסרטו השני, Errance מ-2003, אודול ויתר על העדינות לטובת נוקשות, בסיפור אהבה טרגי על גבר גס, אלכוהוליסט וחלש אופי (בנואה מאג'ימל, המורה לפסנתר), המתעלל רגשית באשתו עדינת הנפש (לטיסיה קסטה, שעזבה קריירת דוגמנות מצליחה לטובת משחק, מעבר שעד כה לא הוכיח את עצמו כמוצדק בעליל).
בסרטו החדש, (After We're Gone (En Attendent Le Delugeאודול שוב מפתיע ביכולתו לנווט ללא לאות בין סגנונות, והפעם יוצר מין קומדיה פילוסופית מהורהרת על החיים והמוות ועל ספקטרום שלם של רגשות אנושיים בין לבין. הסרט עוקב אחר איש זקן הנוטה למות, מבודד כמעט לגמרי בטירתו המפוארת בכפר, המזמין ברגע של השראה קבוצת אנשי תיאטרון שיעלו עבורו מחזה. חבורת התיאטרון (בהם אודול עצמו בתפקיד ראשי) מתגלה כמקבץ אנשים עם אחיזה די רופפת במציאות, שגוררים אותו לעולמם הגחמני בו אתה רגע אחד צוחק בפראות ומיד לאחר מכן מייבב בבכי, מעשן ושותה, עומד על הראש ומלהג פסוקים או סתם מבלה בעירום להנאתך. מעניין לראות אילו גבולות יבחן אודול ביצירתו הבאה, שיכולה להיות גם פילם נואר וגם יצירה עתידנית על בני-אדם שאוכלים דשא והולכים על הידיים בזמן שהם מדקלמים את בלזאק. כך או כך, משעמם זה לא יהיה.

שירה בן-סימון (16/03/06)

על שפתיי. מותחן קודר
אודיאר. המיינסטרימיסט
The Beat. שמונה פרסי סזאר
יחסים פורנוגרפיים. קשר רגשי דחוס
פונטן. הרומנטיקן
האישה של ז'יל. ההבטחה ממומשת
La Sentinnel. הראשון של דפלשן
דפלשן. הצרפתי
Esther Kahn. בין אדם לאמנות
מלכה אחת ומספר מלכים. דבוס
Errance. האישה עדינת הנפש
אודול. האמנותי
After We're Gone. אודול שוב מפתיע