20/11/2017
סרטים חדשים בספרייה
חדשים בלו-ריי
חדשים מתרוגמים
הוצאות מחודשות
סרטים ישראלים חדשים
הסרטים המבוקשים
אלבומים חדשים LP/CD
  1. Primus
  2. Pearl Jam
  3. Kevin Morby
  4. Love Sculpture
  5. ג'נגו
חדשים בג'אז באוזן
  1. James Blood Ulmer
  2. Joe Henderson
  3. Ambrose Akinmusire
  4. Blue Note All-Stars
  5. Kamasi Washington
  • שתפו בפייסבוק
  • שתפו בטוויטר

רוח הפוטנציאל האנושי
כן, יש דבר כזה, ואותו חיפשו קברניטי המכון האמריקאי לקולנוע, שדירגו את מאה הסרטים מעוררי ההשראה. ומי בזוכים? קאפרה, הנקס, סוס, חזיר וחבר מכוכב אחר

מאז 1998, מדי שנה, מפרסם המכון האמריקאי לקולנוע (AFI) את דירוג מאה ה... בעבר נבחרו מאה הסרטים הכי טובים, מאה הגיבורים והנבלים, מאה הצחוקים ואפילו מאה התשוקות. השנה – במהדורה התשיעית – בחרו להתמקד במאה הסרטים מעוררי ההשראה (ובגרסה האמריקאית Hundred Years, Hundred Cheers). למרות החיבה הכפייתית של האמריקאים לדירוגים וטבלאות, חייבים להודות שיש משהו תמוה בתהליך בו מזקקים סרט לכדי איזו תמה או רוח האופפת אותו, ומדרגים שורה ארוכה של יצירות שונות בתכלית ובמהות תחת הגדרה אחת אמורפית וכללית (ללא שמץ מהאירוניה העצמית או החן שלנו, כשאנחנו באוזן מדרגים, כמובן..).
אף על פי כן, התוצאה הייתה אמורה להיות די מעניינת, אם כי שאפתנית-משהו, ההולכת לסקור את האמנות השביעית לאורכה ולרוחבה ולצאת עם מסקנות חותכות - לא רק בדבר מהו קולנוע מעורר השראה, אלא אפילו בדבר מהי השראה.  
אבל - אמריקאים כמו אמריקאים, פטריוטיים עד כדי בדלנות קסנופובית, צמצמו באופן ניכר את האפשרויות, כשהחליטו על פרמטרים נוקשים לבחירה. ראשית, כמובן שהסרט חייב להיות אמריקאי, דובר אנגלית ובפורמט נרטיבי מעל 60 דקות באורכו. אבל האלמנט הבעייתי באמת הוא דווקא ההגדרה של "השראה", כפי שניתנה לחבר השופטים, ערב רב של אנשי התעשייה האמריקאית, המורכב מקרוב לאלפיים במאים, שחקנים, צלמים, תסריטאים, מבקרים והיסטוריונים. ההגדרה דורשת שהסרטים יכילו "דמויות עם חזון ואמונה המתעמתות עם מצוקה ולרוב מקריבות מעצמן לטובת הכלל". בנוסף, "בין אם סופו של הסרט טוב או רע, הוא במהותו חוגג ניצחון, ממלא את הצופה בתקווה ומעצים אותו עם רוח הפוטנציאל האנושי". מי שזיהה בעייתיות בניסיון למדוד השראה, ודאי ימצא שלנסות ולמדוד את "רוח הפוטנציאל האנושי" זה אתגר שרק האמיץ או היומרני שבאדם ייקח על עצמו.
ואחרי שכל זה נאמר - הרשימה עצמה למעשה די מרתקת, ומאפשרת הצצה אל נבכי נפשה של תעשיית הקולנוע האמריקאית, בתהליך רפלקסיבי נדיר, המשלב בחינה וניתוח עצמי לצד חגיגה והאדרה עצמית.
הסרט שנבחר ברוב קולות במקום ראשון, כסרט (האמריקאי) שעורר את מרבית ההשראה (בקרב האמריקאים), הוא לא אחר מאשר סרטו המיתולוגי של פרנק קאפרה הגדול, שנדמה כי אפילו שמו חובר במיוחד עבור המעמד המכובד: אלו חיים נפלאים. הסרט, שנעשה ב-1946 והפך לפולחן בלתי מעורער במולדתו, מגולל את סיפורו של אדם הנחשד במעילה (בגילומו של ג'יימס סטיוארט המעולה) ומנסה לסיים את חייו, אך משנה את דעתו לאחר שמלאך לוקח אותו למסע בחייו ובכל הדברים הטובים שהם אוצרים בחובם. סרט טוב, שמעבר לאיכויותיו הקולנועיות, אין ייצוג נאה ונאמן ממנו לחלום האמריקאי במלוא המתיקות הנאיבית לכל המשפחה. 
לקאפרה עצמו יש ארבעה סרטים ברשימה הסופית, שניים מתוכם בעשירייה הפותחת (ובשניהם מככב סטיוארט): מר סמית' הולך לוושינגטון (1939, מקום 5), Meet John Doe (שנעשה ב-1941, מקום 49) ו- Mr. Deeds Goes to Town (שנעשה ב-1936 ודורג במקום 83).  
אך למרות הכבוד הגדול, קאפרה עדיין רק נושף בעורפו של הסולטן האמיתי של הקולנוע האמריקאי, הבמאי שבלעדיו הוליווד הייתה רק קליפה ריקה נטולת ערכים משפחתיים, חרדות קיומיות ומוסרנות דתית, האחד והיחיד - סטיבן שפילברג. עם חמישה סרטים ברשימה, שלושה מהם בעשירייה הראשונה, אין ספק מי פה בסופו של יום רושם את המשכורות: רשימת שינדלר (1993, מקום 3), אי.טי: חבר מכוכב אחר (1982, מקום 6), להציל את טוראי ריאן (1998, מקום 10), הצבע ארגמן (1985, מקום 51) ומפגשים מהסוג השלישי (1977, מקום 58).
הבחירה בשפילברג וקאפרה כמובילי הטבלה, שני במאים שנחשבים להתגלמות הרוח הכול-אמריקאית, הצליחה לקומם כמה נפשות, וב-AFI הוטחו האשמות של אסקפיזם, בעיקר לאור המרקם הפוליטי פוסט ה-11/9. מכיוון אחר נטען, שאילו הרשימות בשנים האחרונות (בהם, כאמור, דורגו בין היתר 100 הציטוטים, המותחנים, הצחוקים וכולי), נסבו בעיקר סביב נוסטלגיה, הרי שהרשימה הנוכחית היא אקט שנועד להרים את המורל האמריקאי על-ידי רמיזות לאן צריכה לנשב הרוח הלאומית בשאלות הסובבות את המלחמה בעיראק, אמון במנהיגות ומקומה של השמרנות הנוצרית.   
כך או כך, הרשימה לא נעדרת נוכחות פוליטית, ויתרה מזאת, נראה שאפילו מצליחה פה ושם לשקף סוגיות המעסיקות את האמריקאים בימים אלו, כשבראש צועדים דת, טרור, פטריוטיות ומיליטריזם.
קוקטייל משונה של כל הארבעה נמצא בדמותו של צ'רלטון הסטון, באמתחתו שני אפוסים דתיים כבדים שנכנסו לרשימה: בן חור (1959, מקום 56) ועשרת הדברות (1956, מקום 79). הסטון, המתפקד כנשיא איגוד הרובים הלאומי בארה"ב מאז 98', הוא אישיות שנויה במחלוקת, בעיקר מאז 97', אז, כסגן נשיא, נשא נאום מול איגוד הקונגרס החופשי בו העיר כמה הערות לא מאוד מעוררות השראה בנוגע לנשים, הומואים ולסביות, אפרו-אמריקאים וכן, אפילו השואה.      
אך אם נחזור רגע לעשירייה הפותחת, נמצא שגם היא פסיפס ורסטילי תלוש של שלל נושאים, שכנראה מרכיבים יחד את אותה רוח אמריקאית חמקמקה או אפילו, אם נעיז לומר זאת, את "רוח הפוטנציאל האנושי". בינות סרטיו של שפילברג, המטילים מרות על העשירייה הראשונה, ניתן למצוא הערות על מתיחות בין גזעית בדמותו של מות הזמיר
(1962, מקום 2), סרטו של רוברט מאליגן על-פי ספרה זוכה הפוליצר של הרפר לי; התבגרות והתפתחות בצל התחרות הספורטאית (רוקי, 1976, מקום 4 ותרגילים בהתבגרות, 1979, מקום 8), פנטזיה עם נופך דתי (נס ברחוב 34, 1947, מקום 9) ואידיאולוגיה חברתית בעידן השפל הכלכלי (ענבי זעם, 1940, מקום 7).  
ומי עוד? בנימה קלילה יותר, גם חיות המשק באשר הן מצאו דרכן לרשימה: אגדה אמריקנית: סיביסקיט (2003) במקום ה-50, הסייח השחור (1979) במקום ה-64, ואז, כשנגמרו חיות המרוץ האציליות, השחילו חזיר מדבר למקום ה-80 (בייב, 1995).
בינתיים, כמה שלבים אבולוציוניים מעלה, ניתן למצוא את השחקנים סידני פואטייה וגארי קופר בראש המרוץ, חולשים על הטבלה עם חמישה סרטים כל אחד. צמוד מאחוריהם טום הנקס, חביב הקהל, עם ארבעה, ולבסוף מקבץ אקלקטי מעט המורכב מקת'רין הפבורן, ג'ין ארת'ור וסאלי פילד, כל אחת עם שלושה סרטים ברשימה. 
בנוסף, ברוח הסובלנות והקבלה שהיא, כידוע, נר לרגליה של אמריקה, אפשר לסמוך על כך שיהיה ייצוג של סרטי "האחר". כך ניתן למצוא את קן הקוקיה (1975) במקום ה-17, פילדלפיה (1993) במקום ה-20, פורסט גאמפ (1994) במקום ה-37 ונפלאות התבונה (2001) במקום ה-93.
לעין הבלתי חמושה נראה שהרשימה בהחלט מכסה את כל הבסיסים. לא ניתן להתווכח על מידת ההשראה שאחד מרגיש בעת הצפייה בחלקם, מבלי לגלוש לדיון סביב הסובייקטיביות הבלתי ניתנת לכימות ולמספור של השראה. השאלות הקשות עולות דווקא כשעוברים על רשימת 300 הסרטים שהיו מועמדים. או אז קשה להתחמק מהתהייה בקרב מי "בייב" מעורר יותר השראה מאשר אמריקה X או מלקולם X שנפלו בסינון. ומישהו מוכרח לנמק באיזה אופן הוא רטט מהשראה במהלך הצפייה בנערה עובדת, שהוא לא הרגיש במיסיסיפי בוערת או באדומים, שגם הם לא שרדו את הסלקציה.      
מה שמוביל אותנו לגרעין, שמהווה מצד אחד את הגאונות הצרופה של הוליווד, ומצד שני את האיוולת שלה - הנוסחתיות, היעדר כמעט מוחלט של הומור עצמי, אי לקיחת סיכונים והשקעתם של משאבים עצומים, לרוב על חשבון תוכן. טבלאות ודירוגים זה כיף, בלי ספק, אבל השורה התחתונה היא, שהשראה אמיתית, כזו ששוטפת אותך בעת צפייה בסרט וממלאת אותך באור, אי אפשר ולא כדאי לצמצם לכדי שורה תחתונה.     


שירה בן-סימון (26/07/06)

במקום ראשון, אלו חיים נפלאים
במקום שני, אל תגע בזמיר
במקום השלישי, רשימת שינדלר
רוקי במקום הרביעי
מר סמית' בוושינגטון, במקום החמישי
במקום השישי, אי.טי. החבר מכוכב אחר
ענבי זעם במקום השביעי
במקום השמיני מתרגלים התבגרות
במקום התשיעי מתחולל נס ברחוב 34
מצילים את טוראי ראיין במקום העשירי
פואטייה. חמישה סרטים ברשימה
בייב. הוא ולא מלקולם X