25/11/2017
סרטים חדשים בספרייה
חדשים בלו-ריי
חדשים מתרוגמים
הוצאות מחודשות
סרטים ישראלים חדשים
הסרטים המבוקשים
אלבומים חדשים LP/CD
  1. King Gizzard
  2. Robert Plant
  3. Richard Dawson
  4. Jeff Lynne's ELO
  5. דודו טסה
חדשים בג'אז באוזן
  1. James Blood Ulmer
  2. Joe Henderson
  3. Ambrose Akinmusire
  4. Blue Note All-Stars
  5. Kamasi Washington
  • שתפו בפייסבוק
  • שתפו בטוויטר

הורגות ברכות
מירנדה ג'וליי הרומנטית, לוסיל הדזחלילוביץ' המסתורית ואסיה ארג'נטו הכסחנית -שלוש במאיות שמביאות במצלמתן אלטרנטיבה אמיתית למבט הגברי. בזהירות אפשר לומר, שגל חדש נשי שוטף את הקולנוע. אסף קורמן מתבונן ומשתאה

בשנים האחרונות, יותר מתמיד, הולך ומתפתח מתחת לאפינו הארוכים משהו שבזהירות רבה והסתייגות מה ארשה לעצמי לכנותו "גל חדש נשי". הסתייגות - מפני שעל אף שקשה מאוד להתעלם מהעובדה שעל מרבית הסרטים שמופצים בעולם חתומים במאים גברים, ועל אף שסיסמאות פמיניסטיות נשמעות מרתיעות פחות כשגבר משחרר אותן, הצהרה מסוג זה עלולה לשים את אותן במאיות שכן מצליחות לתקוע דגלון באוקיינוס השפילברגונים נפוחי החזה, במקום שבכלל לא בא להן להיות בו. מצד שני, אותן במאיות שמצליחות לייצר בעבודותיהן מבט נשי אמיתי, שמתווכח עם המבט הקולנועי הגברי אליו התרגלנו מזמן, אלו שמתייחסות, בהתאם לנסיבות, לחד-פעמיות שנלווית ליצירתן מתוקף היותן במאיות נשים – דווקא הן עושות בסופו של דבר סרטים מעניינים יותר. ולכן, הצהרה מסוג זה עלולה דווקא לעזור ולחלץ מתוך תמונת המצב העגומה את עגמומיותה (מספיק להתבונן במדפי הספרייה באזור הבמאים כדי להבין למה אני מתכוון).
לאחרונה, ללא צל של ספק, מתחיל להתחולל שינוי, ובכל זאת, אין להתעלם מעגמומיות התמונה ולא צריך להתבייש מפני סוג מסוים של פעולה; פעולה שלנו, כצרכני תרבות-מרחרחי ישבנים, פעולה שלהם - מפיקים, לקטורים בקרנות ושאר חורצי גורלות למיניהם, ואולי בעיקר פעולה שלכן - יוצרות חשובות בפוטנציה. זה שאתן ישראליות, דרך אגב, אומר שאתן בהכרח צריכות לעבוד קשה יותר, לא רק בגלל שמצב התעשייה בישראל עגום בפני עצמו, בלי קשר לדת, גזע או מין, אלא גם בגלל שאפילו השפה שאתן מדברות לא מאפשרת לכן להיות אלא חבורה נפרדת.
בגלל שהדוגמאות רבות לאין שיעור, אתייחס לאלו שההתייחסות אליהן כרגע היא הדחופה ביותר, ויסלחו לי סוזאן ביר, אנדריאה ארנולד, פז אנקינה, קרן ידעיה ועוד רבות וטובות אחרות.

מירנדה ג'וליי: פרוורסיות בתחפושת מרשמלו
אם כן, נתחיל עם הסרט המתקשר יותר מבין אלה שאדון בהם כאן, הלוא הוא אני, אתה וכל השאר של אמנית המיצג והבמאית הצעירה מירנדה ג'וליי. באופן מפתיע, ג'וליי גם מככבת בסרט בתפקיד הראשי, כאמנית מיצג מתוסכלת, שמתאמצת יחד עם בן זוגה מוכר הנעליים לנהל חיים נורמליים. הסרט הוא הפקה עצמאית, אנגלית-אמריקאית, והוא למעשה קומדיה רומנטית משודרגת, הטומנת בחובה גם ביקורת על צביעותו של עולם האמנות המודרנית, וגם ניסיון מעניין לקשור שלושה נושאים שהפכו ללחם וחמאה של הקולנוע העצמאי העכשווי: אינטרנט, ילדים ומיניות פרוורטית. ראוי לציין שהחינניות והצבעוניות שהיא מגייסת כדי לטפל בנושאים הללו, עוזרים לבלוע אותם בקלילות, כאילו היו גושי מרשמלו חלקלקים ומתוקים, ומזכירה בסגנונה האסקפיסטי והמתחנחן את סרטיו של ז'אן פייר ז'נה (אמלי). הסרט הופץ בהצלחה רבה ברחבי העולם, ועורר הערכה בקרב לוגמי השמפניה של פסטיבל קאן וגומעי הקוקה-קולה של פסטיבל סאנדנס.
לפני שפנתה לביים את סרטה הראשון והסופר-מצליח (שזכה, בין היתר, גם בפרס מצלמת הזהב לסרט ביכורים בפסטיבל קאן), ג'וליי כבר הספיקה להציג מיצגים במוזיאון לאמנות מודרנית בניו-יורק, במוזיאון הגוגנהיים וכן בביאנלה בוויטני, ואף לפרסם קובץ סיפורים קצרים פרי עטה. לספרייה אף הגיע לא מזמן סרט קצר שהופק קצת אחרי אני, אתה וכל השאר. הסרט, הממוקם במדף הקולנוע הניסיוני, נקרא Nest of Tens, ונדמה כאילו הוא מתעכב על נקודות דיון מרכזיות שהיו אמורות להתקיים בסרטה הארוך, אבל היו אולי שכלתניות וחריפות מדי בשביל המפיקים שלו. הסרט הקצר ונטול הנרטיב נע בין שיחה טלפונית רוויית קלישאות בין ג'וליי וגבר כלשהו, ילד צעיר במיוחד המסתובב בבית הוריו הבורגנים ומטפל לבדו בתינוק, וגבר שחור עם פיגור שכלי שעומד באולם הרצאות מול קהל מאזינים אקדמאים ומקריא רשימה של חרדות קיומיות.

לוסיל הדזחלילוביץ': בין העיניים המתבוננות לאיברי המין
סרט נוסף ומסקרן במיוחד שהגיע בשנה האחרונה לספרייה הוא Innocence, שהבמאית שלו, לוסיל הדזחלילוביץ', ביקרה בארץ במסגרת פסטיבל סרטי הסטודנטים ה-11 (אליו הגיעה יחד עם בן זוגה גספר נואה, במאי בלתי הפיך). הסרט מתהדר בעטיפה בגוונים ירוקים ועליה צילומים של ילדות קופצות בחבל, שמריחים כמו הפקת אופנה פדופילית ומיופייפת. גם הידיעה שהדזחלילוביץ' היא זוגתו ועורכת סרטיו של מי שהביא לנו את סצנת האונס בת התשע דקות ואת סצנת ריצוץ הגולגולת במטף כיבוי האש ב"בלתי הפיך", מרמזת על כך שהסרט עלול להוליך את גיבורותיו הקטינות למקומות שאנחנו צריכים לחשוב פעמיים אם אנחנו רוצים ללוות אותן אליהם.
הסרט נפתח בזרם סוער של מים גועשים, מלווה ברעש מחניק שתורם גם הוא לחשדות ולחששות. מכאן ואילך הסרט זורם על מי מנוחות, כמו אגדה מסתורית, כשהוא מספר את סיפור התבגרותן של קבוצת ילדות בפנימיית בנות הזויה במיוחד. תחושת אי הנוחות לגבי האירועים שעלולים להתרחש, מחלחלת לאורך כל הסרט, ועצם התממשותם או אי התממשותם בפועל מפסיקה להיות רלוונטית, שכן התחושה עצמה קיימת וממשיכה להתקיים גם כשהסרט נגמר.
הסרט מבוסס באופן מופשט למדי על מחזהו של פרנק וודקינד, האביב מתעורר. המחזה, שנכתב בגרמניה בשנת 1891, מתרחש לסירוגין בפנימיית בנים ובפנימיית בנות, ובמרכזו המפגשים של הילדים משתי הפנימיות, ביער המפריד ביניהן. המחזה היה מהפכני לזמנו באופן שבו הוא טיפל בנושאים כגון אונס, אלימות במשפחה והומוסקסואליות, ובקשר שהם מקיימים עם מוסדות החינוך והדת הנוצרית. אולי הסצנה המפורסמת ביותר מהמחזה היא זו בה אחד הנערים יושב בשירותים עם תמונה של מריה הקדושה, ומאונן תוך התרפקות פואטית במיוחד על המיניות הפורצת מהתמונה, וההתרגשות הרבה שוודאי הרגיש הצייר כשצייר את חמוקיה הרכים של הקדושה.
בסרטה של הדזחלילוביץ', האלמנטים היחידים שנותרו מהמחזה של וודקינד הם הפנימייה וההתייחסות העדינה לסצנה מפורסמת זו. הדזחלילוביץ' מספקת את הגרסה הנשית שלה לסצנה: אחת הגיבורות מוצאת כפפה עזובה באולם התיאטרון של הפנימייה, רגע אחרי שהקהל עזב. הכפפה הופכת בן רגע לייצוג של משהו שהיא אינה מכירה, של משהו שקיים בחוץ ואין לה גישה אליו. כשהיא שכובה בחדרה על כורסא בלויה, לידה מונח ציור של ישו וידה, המכוסה באותה כפפה, מונחת בעדינות על הירך החשופה שלה, אין ספק שמדובר בהיעדר הגבריות. גם מופע הריקוד המלחיץ שמורות הפנימייה כופות על הילדות, חוסר היכולת של הילדות לראות מי יושב בקהל וחוסר יכולתנו שלנו להבין מה פשר המופע - למי הוא מיועד ולמה הן חייבות להשתתף בו - מעורר מחשבות לגבי העולם אליו נולדות אותן בנות-חווה. עולם שבו חוטים דקים קושרים בין העיניים המתבוננות ובין איברי המין המזיינים, עולם שבו העונש של אדיפוס על ששכב עם אמו ורצח את אביו הוא לא סירוס כי אם עיוורון, עולם שבו דוגמניות מצופות שוקולד הן לא גחמה של עיתוני-זימה אלא שיאו של שעשועון ריאליטי המוקרן בשעת שיא. במידה מסוימת, התעסקותה של הדזחלילוביץ עם האלימות הנסתרת, הלא ממומשת, היא ריאקציה מעניינת וראויה פי כמה מעיסוקו הבוטה של בן זוגה, נואה, באלימות הממומשת באבואה-בואה, וערכה של יצירתה עוד עתידה לעורר דיונים רבים בשיח הקולנוע הפמיניסטי.

אסיה ארג'נטו: חתול, מפלצת או ילדה יפה
לאסיה ארג'נטו, הילדה הרעה של הקולנוע האיטלקי החדש, יש עצבים הרבה יותר רופפים. בעוד שהדזחלילוביץ' עוקבת אחר צעדיהם הרכים של שתי ילדות בנות תשע לאורך חורשה פסטורלית, וג'וליי מביאה פרוורסיות המתחפשות לקומדיה רומנטית, ארג'נטו, בדמות האלטר אגו שלה אנה בטיסטה, גיבורת Scarlet Diva, עומדת בקרוואן שלה, נאחזת בידיה בספה, ומתעלמת מצעקות המפיקה הנשמעות מבחוץ, בעוד שגבר רחב כתפיים חודר אליה מאחור.
גם ארג'נטו, כמו מירנדה ג'וליי, בוחרת למקם את עצמה במרכז יצירת הביכורים שלה, אבל בהתאם להיותה איטלקייה מופרעת ובתו של במאי סרטי האימה דריו ארג'נטו, הסרט הזה רחוק מרחק אלף שנות אור מ"אני, אתה וכל השאר", על אף התנקזות שניהם לכדי חיפוש אינדיווידואליזם וקול אמנותי אישי, בלב תעשיית התרבות הפאלו-צנטרית של המערב.
לארג'נטו כבר יש גם מדף משלה באזור ה-Next-generation, שם אפשר למצוא, לצד סרט הביכורים שלה, גם את הסרט השני שלה The Heart is Deceitful Above All Things. יצירה מטרידה ונוירוטית זו מבוססת על ספרו של אחת התופעות התרבותיות המרתקות יותר של ראשית האלף השלישי, J.T LeRoy. אני שמח להכיר, לאלו מכם שאינם בקיאים בחומר, את "השרוף" של עולם הספרות האמריקאית. ספרו הראשון של JT, ששמו שרה, כדמות אותה מגלמת ארג'נטו בסרטה השני, ראה אור בשנת 2000. ספרו השני, כשם הסרט, הופץ ב-2002. בתחילה JT, שלפי ההוצאה לאור שדרכה הוא עבד אמור היה להיות טרנסג'נדר בן 18, מעולם לא הראה את פניו בציבור ונתן רק ראיונות במייל או בטלפון, בטענה שהוא ביישן באופן חולני. על ספריו הוא העיד כי התחילו להתגבש בעקבות הוראה שקיבל מהפסיכולוג שלו, לכתוב בין פגישה לפגישה, כדי לעזור להתקדמות הטיפול ולשמר המשכיות בהלך רוחו. כל מה שמתואר בספריו של JT אמור להיות אוטוביוגרפי לחלוטין, וללא ספק, אחרי שנתקלים בסיפור חייו היוצא דופן, אפשר להבין למה הוא לא רוצה לחשוף את פניו בפני קוראיו ומעריציו.
במרכז ”The Heart… “ ילד צעיר בשם ג'רמיה (ראשי התיבות JT הם- ג'רמיה "טרמינייטור"), שנלקח מבית משפחתו המאמצת בגיל מאוד צעיר על ידי אמו בת העשרים ושלוש, שרה, שלוקחת אותו אתה למסע ברחבי אמריקה הדרומית. במהלך הספר\סרט, הילד נחשף לעולם של סקס אלים, סמים, זנות ועוד מני מטעמים מהתפריט המזוהם של יבשת הווייט-טראש. בנקודות שונות בסיפור שרה מתחרפנת ונעלמת לג'רמיה הבודד, שממשיך לבדו עד שהיא מוצאת אותו שוב. חלק מחוויות הילדות המכוננות של ג'רמיה כוללות עבודה בזנות בחניון של נהגי משאיות, אונסים ספורים על ידי בני זוג מזדמנים של אמו, צריכת סמים, שינון בעל פה של שירי הסקס פיסטולס, וכן שהות של שלוש שנים אצל סבו וסבתו הביולוגיים, שמחנכים אותו חינוך קתולי אכזרי ושוטפים את מוחו בפסוקים ודרשות מהברית החדשה.
בשלב מסוים הסכים JT להופיע לקריאה של אחד מספריו, כשהוא מחופש. לאירוע הגיעה בחורה עם משקפי שמש ענקיים, כובע שחור ופאה בלונדינית. מעריצים וחוקרי תרבות התחילו לברר מה הסיפור עם אותו JT. תיאוריות קונספירציה מרחיקות לכת התחילו לצוץ ועיתונאים עטו על המוציא לאור, העורך, הפסיכולוג וקרובי משפחה שונים של JT. בשלב מסוים נפוצה השערה, שבמאי הקולנוע גאס ואן סנט, שהיה אמור לביים סרט על פי "שרה" לפני ארג'נטו, הוא למעשה המוח שמאחורי JT. ממש לא מזמן, אי שם ב-2005, נפתרה התעלומה בסדרה של ראיונות עם JT ומקרובים אליו. חיבור של אינפורמציות לגבי המקורות אליהם הגיעו התמלוגים עבור ספרי JT העלו את ההשערה, שזמרת בשם לורה אלברט היא זו שכתבה את ספריו של JT, ושאחותו של בעלה, ג'פרי קופר, היא זו שמגלמת את JT בהופעותיו הפומביות. סטפן בי'צי מהניו-יורק מגזין ראיין את JT והעלה בפניו\ה את ההשערות הללו ותשובותיו\ה המסקרנות הבהירו את ערכה הכמעט "אנדי וורהולי" של המתיחה הספרותית מעוררת ההשתאות. "ממש לא בוערת בי התשוקה להיות אמיתי", הוא\היא אמרה. "אנחנו משפחה יצירתית, שיוצרת בדרכים שונות ומשונות. אני שומר לעצמי את החופש לשנות ולעצב מחדש כל הזמן את זהותי. מאוד אהבתי את הסרט של טוד סונולדז פלינדרום. בעיני הסרט הזה יכול לפתוח דלת לסוגים חדשים של יצירה ואופני ביטוי ברחבי העולם".
על זה שעשרות מעריצים, נערי רחוב, מכורים לסמים וזונות לשעבר, התאכזבו לגלות שהטרנסג'נדר בן ה-18, ממנו הם שאבו כל כך הרבה תקווה, אינו אלא אמא בת 39 מברוקלין, היא לא אמרה כלום. ב-2006, אחרי שג'פרי קופר התגרש מאשתו לורה אלברט, הוא אישר בראיון שהיא זו שכתבה את ספרי JT. היא עצמה לעומת זאת, לא הודתה בעניין עד היום.
במהדורת ה-DVD של סרטה של ארג'נטו אפשר למצוא לצד ראיון עם ארג'נטו עצמה ראיון גם עם JT. ללא ספק, יש משהו מאוד ביזארי בנערה שמגלמת אותו\ה בראיון הזה ובכך שהמרואיינים והמראיינים לא מתייחסים למתיחה כלל, אם זו בכלל מתיחה, ולא, בעצם, אחת האמירות הנוקבות ביותר שהעולם ידע על היחס שבין הפרסונה הציבורית לפרסונה הפרטית. אם לא הייתי פותח את האינטרנט ומנסה להבין מי זו לעזאזל הסופרת הבלונדינית המסתורית הזאת, כנראה שאזכורה בכתבה זו היה מסתכם בכמה מילים חסרות משמעות. האמת, שלרגעים מסוימים אפילו חשבתי שאולי זו אסיה ארג'נטו עצמה המגלמת את JT במהדורת ה-DVD.
נראה שהרעיון הזה עלה לי לראש רק בגלל סרט אחר שניתן להשאיל בספרייה - סרטו הקצר של הבמאי הצרפתי ברטראנד בונלו, Cindy: The Doll is Mine. בסרט הזה ארג'נטו אכן משחקת תפקיד כפול ומרשים בתור צלמת אמנות והדוגמנית אותה היא מצלמת. כל הסרט הוא מחווה לצלמת המוערכת סינדי שרמן, שמצלמת את עצמה כשהיא ממוקמת בסיטואציות שונות: פעם כמריה הקדושה, פעם כבובת מין מתנפחת וכן הלאה. הסרט הקצר בהחלט שווה צפייה מכמה סיבות; הראשונה היא הסיטואציה המעניינת שבמרכזו. היחסים שבין המצלמה והאובייקט המצולם הם יחסים מורכבים מאין כמוהם. המצלמה, ככלי המחקה, משכפל ומקצין את פעולת האובייקטיביזציה של העין, שכפי שהוזכר קודם לכן, קשורה בחוטים דקים לאיבר המין, מוצגת בסרט ככלי גברי, שחודר אל תוך נפש האובייקט המצולם, הדוגמנית, באכזריות ופולשניות. בסרט, את עמדת הצלם מאיישת אישה אחת ואת עמדת הדוגמנית אישה אחרת, כאשר שתיהן מגולמות על ידי אסיה ארג'נטו. במידה רבה, סרט זה מבטא את האמביוולנטיות שהיא פעולתן היצירתית היום-יומית של יוצרות נשיות בכלל וסינדי שרמן, כסוג של אמא רוחנית, בפרט. בהחלטתן לפעול בתוך מדיום הצילום או הקולנוע, אשר נוסח לאורך ההיסטוריה על ידי גברים, הן בהכרח חייבות להילחם על בסיס יום-יומי, עם המבט הגברי שהמדיום עצמו כופה עליהן. סיבה שנייה לצפות בסרט היא הופעתה המפעימה של ארג'נטו בו. לעומת שתי הנשים הצרודות והמבעיתות אותן היא מגלמת בסרטיה שלה, כאן, כאיזון הולם, היא כל כך עדינה ושברירית, שכל מה שבא לך זה לחבק אותה עד שהיא תירדם. וסיבה נוספת ולא פחות חשובה: סרט קצר זה הוא שיתוף הפעולה הראשון של להקת בלונד רדהד עם המדיום הקולנועי. שיאו של הסרט מגיע כאשר הצלמת שמה דיסק שלהם (Misery is a Butterfly) והדוגמנית מאזינה לשיר (Doll is Mine)  ובוכה. על שירים של בלונד רדהד בסרטים, על נשים במאיות ועל עוד כל מיני דברים אחרים שהזכרתי קודם אוכל רק לומר: כן יירבו.


אסף קורמן (22/10/06)

ג'וליי. אינטרנט, ילדים ומיניות פרוורטית
הדזחלילוביץ'. עולם של חוטים דקים
ארג'נטו. בלב התעשייה הפאלו-צנטרית
ג'וליי באני, אתה. צביעות עולם האמנות
אני, אתה וכל השאר. לבלוע בקלילות
Innocence. לאן הולכות הגיבורות?
Innocence. נפתח במים
Innocence. הדי “האביב מתעורר“
Innocence. מה פשר מופע הריקוד
Innocence. היעדר גבריות
Scarlet Diva. קבלו את אסיה ארג'נטו
Scarlet Diva. ארג'נטו עצמה במרכז
Scarley Diva. איטלקייה ומופרעת
The Heart. מיהו ג'רמיה האמיתי
The heart. אמא לוקחת למסע
The Heart. ילד עזוב
The heart. אמא נעלמת וחוזרת
The heart. בין פרסונה לפרסונה
Cindy: The Doll is Mine. מפעימה