25/11/2017
סרטים חדשים בספרייה
חדשים בלו-ריי
חדשים מתרוגמים
הוצאות מחודשות
סרטים ישראלים חדשים
הסרטים המבוקשים
אלבומים חדשים LP/CD
  1. King Gizzard
  2. Robert Plant
  3. Richard Dawson
  4. Jeff Lynne's ELO
  5. דודו טסה
חדשים בג'אז באוזן
  1. James Blood Ulmer
  2. Joe Henderson
  3. Ambrose Akinmusire
  4. Blue Note All-Stars
  5. Kamasi Washington
  • שתפו בפייסבוק
  • שתפו בטוויטר

המלחמה לעולם לא נגמרת
פול ורהובן ההולנדי עשה קריירה מפוארת בארה"ב (רובוקופ, אינסטינקט בסיסי), ועיצבן לא מעט מבקרים שראו בסרטיו מסרים פשיסטיים. בראיון לפבלו אוטין ואמיר וודקה, לרגל סרטו החדש, ספר שחור, הוא מסביר שמדובר בטעות בהבנת הנצפה

פול ורהובן ביים 24 סרטים משנות השישים ועד היום. תחילת הקריירה שלו בהולנד, ארץ מולדתו, בה יצר כמה מיצירות המופת של הקולנוע ההולנדי, כגון Turkish DelightThe 4th Man ועוד. סרטיו ההולנדיים של ורהובן קשים לעיכול, רצופי מין ואלימות, ומתאפיינים בביקורת נוקבת כלפי הבורגנות ההולנדית ומוסד המלוכה. ורהובן נחל הצלחה במשיכת קהל לקופות, ואילו הביקורת נטתה לזלזל בו כבמאי מסחרי ופרובוקטיבי. ב-1985 הוא עבר לאמריקה כדי לעשות את רובוקופ, ונשאר שם כשני עשורים בהם עשה כמה סרטי מופת – שוב, שנויים במחלוקת בקרב המבקרים - אך גם שוברי קופות וכאלה שהפכו לקאלט כגון זכרון גורלי, אינסטינקט בסיסי, גברים בחלל ועוד. לאחרונה שב להולנד, בה ביים את סרטו האחרון ספר שחור. ורהובן הציג את סרטו בארץ כאורח פסטיבל הקולנוע היהודי ה-8, ובמהלך ביקורו התראיין למגזין הסינמטק.

פרדוקס מסוים מלווה את הקריירה שלך. תמיד היית במאי ביקורתי ומודע פוליטית, גם בהולנד וגם באמריקה. עם זאת, הביקורת תמיד הציגה אותך כשמרן, שוביניסט, ואפילו כפשיסט. איך אתה מסביר את זה?
אולי בגלל שאף פעם אינני יוצא בהצהרות חד משמעיות. אני שונא להכריז "המסר שלי הוא כזה וכזה". אני מנסה להראות את החיים כפי שאני רואה אותם, ואני מנסה להיות ניטרלי  ככל האפשר בשיפוט המוסרי שלי. במקום לגנות דמות כזו או אחרת אני מעדיף שתדבר בעד עצמה.
 ב  6 חברים, 6 גיבורים יש שני גיבורים, אחד לוחם והשני רק מתבונן מהצד ומחכה לשלום. בסוף הסרט זהו יום השחרור ושניהם עומדים על מרפסת, מוצבים כך שיזכו לתהילה שווה. רציתי להציג אותם בתנאים שווים, על הצדדים הטובים והרעים שלהם. האנשים הטובים לא חייבים להיות גיבורים, הם לא חייבים להיות לבנים לגמרי. הם יכולים להיות לבנים עם צל אפל, ולהפך. אני חושב שזה מה שמעצבן אנשים, שאינני אומר להם "זה האיש הטוב וזה האיש הרע". ברבים מסרטיי, הגיבור הטוב עושה דברים רעים, ולפעמים הנבל עושה דברים טובים.
אתה אינך שופט, אבל אתה מזמין את הצופים לשפוט.
אני לא בטוח שאני מזמין שיפוט בכך שאינני שופט בעצמי, אבל אנשים רוצים לשפוט, כך הם מסתכלים על החיים. הם תמיד יהיו מוכנים ומזומנים לשפוט אחרים. אתה מדבר עם מישהו שרק הכרת חצי שעה, הוא הולך, ואז אתה מדבר עם מישהו אחר ושניכם ביחד שופטים אותו. זה כנראה חלק מהמבנה האנושי.
אבל זו בדיוק הבעיה - לדוגמה, "גברים בחלל" הוא, באופן ברור, פרודיה על פשיזם וביקורת כנגד מלחמות אמריקה, ועם זאת הרבה מהצופים שראו אותו יצאו עם תחושה של "כן, בואו נהרוג את הג'וקים!" –  כלומר, בואו נחסל את הטרוריסטים, או את מי שהג'וקים מסמלים עבורם. גם "רובוקופ" מאוד ביקורתי כלפי מוסד המשטרה, אבל אפשר לצאת מהסרט עם תחושה שהמשטרה היא דבר חיובי. 
בהחלט ישנה אי בהירות בסרטיי, וכל הפרשנויות האפשריות יהיו נכונות. הגיבורים הצעירים של "גברים בחלל" באמת מאמינים בשליחות שלהם, כמו שהחיילים האמריקאים בעיראק מאמינים בשליחות שלהם. מבחינתם, יש להם סיבות טובות להימצא שם. כך היה גם במקרה של ווייטנאם. היום אנחנו יודעים שזו הייתה זוועה. ובכל זאת, עדיין יש כאלה שמאמינים שכל האנשים שמתו, מתו בשביל סיבה טובה. אי אפשר להתעלם מהבעיה: אנשים מאמינים לממשלות שלהם, הם אינם ביקורתיים. שקרי הממשל האמריקאי באשר לסיבות ליציאה למלחמה בעיראק ממש דוחים לדעתי, אבל החיילים שיוצאים למלחמה ומתים בה אינם מרגישים כך. כמובן שזה קשור גם במבנה הצבאי – החייל מאומן לקבל פקודות ולא ייתכן שכל פעם הוא יעלה הסתייגות; עליו לקבל ללא עוררין את סמכות מי שמעליו. אני לא רוצה להיות ביקורתי כלפי גיבורי סרטיי, אלא להראות שהם באמת מאמינים שהם עושים את הדבר הנכון.
הסביבה של הסרט, לעומת זאת, שמה את הכול תחת סימן שאלה. בדרך כלל בסרטים סימן השאלה נובע מתוך הדמות עצמה - דילמה מוסרית שיש לה לגבי המתרחש. לדעתי, זה לא כל כך ריאליסטי; אנשים שומרים על אמון גם במצבים הקשים ביותר, כמו אותם פצועי ונכי מלחמה שאיבדו בעיראק יד או רגל ועדיין מדברים בשבח המלחמה. הם אינם ביקורתיים – אבל כיצד הם יכולים להיות ביקורתיים? האם הם איבדו את הכול לשווא? אז הם מאמינים, והם מאמינים עד הסוף.
מבחינתי, יותר מעניין להיצמד למציאות ולהראות אנשים שעדיין שומרים על אמונם למרות כל מה שקורה מסביב. ב"גברים בחלל" סימני השאלה לא מוצבים על ידי הדמויות, אלא עולים מאלמנטים סביבתיים כמו צילומי החדשות, מהסגנון ומהשפה. השפה הקיצונית גורמת לתהות האם המטרה באמת מוצדקת. לא אמרתי "תראו, יש כאן שקר", אלא ביקשתי מהצופים שיסתכלו על הגיבורים שלהם באופן מורכב יותר. להרגשתי, באמצעות הסגנון של הסרט נתתי לצופים מספיק רמזים: "זה מה שקורה, תיזהרו!" למעשה, הרבה שוטים לקוחים ישירות מלני ריפנשטאהל. אנשים חשבו אוטומטית שאני מקדם את הגישה הזאת, בעוד שלמעשה הטלתי בה ספק. גם כשעשיתי את Spetters, מבקרים קטלו את הסרט בגלל הדברים הנוראיים שהראיתי בו. אבל אלה החיים, הכל אמיתי - אירועי הסרט שאובים מן העיתונים, כולל האונס ההומוסקסואלי, הכול מבוסס על עובדות. אלא שהמבקרים לא שמעו על כך והזדעזעו מהמבט החמור שהצענו על החברה. העובדה שאני לא מציע שיפוט - שאני לא שם את הקלפים על השולחן ומצהיר: "אני מאמין כך וכך", או בעצם כן שם את הקלפים על השולחן, אבל כשהם עדיין הפוכים, לא גלויים - זה גורם להרבה אי הבנות.
משפט המפתח של "ספר שחור" אומר "זה לעולם לא נגמר", כשהכוונה היא למלחמה – המלחמה לעולם לא נגמרת, מעולם לא נגמרה. ניתן לומר שהמשפט נכון לגבי כל הקורפוס הקולנועי שלך. כל סרטיך עוסקים במלחמה, בין אם ישירות – כמו ב"גברים בחלל", ובין אם בעקיפין, כמו הסרטים שעוסקים במלחמה בין המינים ("אינסטינקט בסיסי") או במלחמה מעמדית ("Spetters" ו-Katie Tippel). האם לדעתך המלחמה מהותית למין האנושי?
כן. או אלימות באופן כללי. אבל לא הייתי אומר שמלחמה היא המצב הטבעי, למרות שעבורי אישית זה קצת כך, כי אני גדלתי במלחמה ובתחילת חיי ראיתי יותר מצבים א-נורמאליים מאשר נורמאליים. המלחמה הייתה הנורמה. גדלתי עם טילים ואש בשמיים. ראיתי את השפעת המלחמה על האנשים. ראיתי את היהודים נלקחים מן הבתים ולא חוזרים. כך שהרבה ממה שרואים ב"ספר שחור" מבוסס על זיכרונותיי האישיים. הייתי מחדד ואומר שזה הצד הרגשי בסרט. שאר הסיפור מבוסס על מחקר - רבות מהדמויות לקוחות מן המציאות. כל נושא הבוגדנות של אנשי המחתרת, גם זה קרה כמובן, אבל אני קראתי על זה רק אחר כך. מה שראיתי, בזמנו, זה את לוחמי המחתרת יורים מהגגות.
אם יש בסרטיך גם נקודת מבט חיובית על המלחמה, היא שבאמצעות המלחמה נוצרות טכנולוגיות חדשות כמו רובוקופ או כמו טכנולוגיות המלחמה הפרה-מודרניות של  רומן הדמים.
ברור שמנקודת מבט טכנולוגית המלחמה יוצרת דברים חדשים שלאחר מכן מיושמים בשדות אחרים.  טכנולוגיית הסטדי-קאם מבוססת על המצאה ששימשה מכונות ירייה במסוקים. כך שתיאורטית זה נכון. אבל אני מתנגד לקביעה שיש צורך במלחמה לשם תגליות חדשות. כמובן שתגליות רבות נובעות ממלחמה. אפילו הפצצה האטומית, ניתן לומר שזה דבר שהוביל ליצירת מקור לאנרגיה נקייה. אבל אני חושב שגם ללא הפצצה האטומית היינו יכולים לפתח אנרגיה אטומית. הפצצת הירושימה לא נבעה משום שיקול צבאי, כלומר בזמנו, זה היה פשוט מעשה טרור. יש לי ילדים ולכן אני לא יכול לתמוך במלחמה. אבל יש דברים שיכולים כנראה להיפתר רק במלחמה, למרבה הצער. יכול להיות, אני לא בטוח שזה נכון. ההיסטוריה מוכיחה כך פה ושם. בלי מלחמה, אני לא יודע אם גרמניה הייתה חוזרת להיות מדינה נחמדה. ספק גדול. אז אני חושב שיש מספר מצומצם של מלחמות שאתה יכול לקרוא להן הכרחיות.    
נדמה שצפית את המלחמה הנוכחית בטרור, או לפחות את השפה שלה, כבר בסרטך "זיכרון גורלי" מ- 1990. גם ב"ספר שחור" יש שימוש מפתיע בשיח הטרור, על ידי הנאצים כלפי המחתרת. האם השימוש במילה הזאת, "טרוריסטים", כדי לתאר את אנשי המחתרת, היה מכוון?
הם השתמשו במילה הזאת. זו מילה רבת משמעות היום, ובשום פנים ואופן לא הייתי משתמש בה אם הם לא היו עושים זאת, כי אז היה זה ממש בבחינת מניפולציה. אבל הנאצים אכן קראו ללוחמי המחתרת "טרוריסטים". ובכוונה הצבעתי על כך. הרגשתי שבמילה "טרוריסטים" יש משהו מעניין, שיגרום לאנשים לעצור ולחשוב: "אלו הם לוחמי המחתרת, האנשים הטובים. איך זה שהגרמנים קוראים להם 'טרוריסטים'?" זה שם בסימן שאלה את השימוש שלנו היום במילה "טרור", מבלי לומר שהטרוריסטים הם טובים, כי זו כבר שאלה אחרת. זה גורם לך לחשוב. נלסון מנדלה נכלא כמובן כטרוריסט. אבל "הטרוריסט של העבר הוא הפוליטיקאי של היום". אני חושב שהוא אמר את זה.
רבים מסרטיך התגשמו במציאות. ל"גברים בחלל" יש דמיון מדהים למה שקורה היום באמריקה עקב המלחמה בעיראק, ובדרום קוריאה מיוצרים רובוטים משטרתיים, מעין "רובוקופים" קוריאניים. היית אומר שסרטיך נבואיים?
לא הייתי מכנה זאת "נבואה", אלא צפיית העתיד מתוך הערכה של ההווה. זה נכון במיוחד, באופן אישי, לגבי "גברים בחלל". כשעשיתי את "רובוקופ" רק הגעתי לארה"ב, זה היה בשנת 85, וכמובן שלא ידעתי הרבה על תרבות, פוליטיקה וסוציולוגיה אמריקאית. התסריט מאת אדוארד נאומאייר ומייקל מיינר העלה נושאים כאלה, ואילו אני פשוט הבעתי דרך הבימוי את התדהמה האישית שלי מהתרבות האמריקאית. התוצאה הייתה ביקורתית ואולי אירונית, אך טכנית אינני יכול לומר שזו הייתה נקודת המבט שלי. את "גברים בחלל" (1997), לעומת זאת, עשיתי אחרי שכבר התגוררתי בארה"ב 16 שנים. גם שיתפתי פעולה בכתיבת התסריט. כך שבמקרה הזה אני הרבה יותר מרגיש בטוח לומר, שהערכתי נכונה את הפוליטיקה האמריקאית של העתיד. הרבה מהאירועים והדמויות בסרט מתבססים על אירועים שהתרחשו באמת בטקסס. מי שהיום הוא הנשיא היה אז המושל שם. בתקופתו מספר עונשי המוות הגיע לשיא. מישהו מבצע שוד, מוצא להורג, ואז רואים את זה בחדשות. נאומאייר מופיע בסרט בתפקיד פושע, שעומד בפני סיטואציה כזו. במקרה הזה הרגשתי שאני צופה את העתיד מתוך דברים שראיתי, שבאופן בסיסי ניתן לתאר כניסיון לשליטה מוחלטת ויחד עם זאת מצב של היסטריה מוחלטת. משם הגיעה ההיסטריה של הגיבורים בסרט להרוג את הג'וקים. כל מה שקורה היום בעיראק התחיל כמובן עם בוש, אבל כל האלמנטים האלה נראו כבר אז. החשיבה הפשיסטית למעשה שולטת בארה"ב עוד מתקופת רוזוולט.
הסרט נעשה דווקא בתקופה ורודה לכאורה, בזמן כהונתו של קלינטון.
נכון. אבל בכל זאת, בזמנו, כל זה היה כבר גלוי לעין ובצבץ מתחת לפני השטח, אך בלי שיהיה לכך ביטוי מפורש. ניחשנו נכון שזו הולכת להיות ההתפתחות, שהמדינה תאמץ את מה שאני קורא "האמת הפשיסטית". היה ניתן לשער כבר אז שהמדינה הולכת למלחמה בעיראק, באפגניסטן ואני לא יודע מה עוד הם מתכננים לעשות בשנתיים הקרובות...

(על פיליפ ק. דיק, שפילברג וסקס - לחצו כאן להמשך הראיון)

פבלו אוטין ואמיר וודקה (27/05/07)

ספר שחור, לכבודו ביקר ורהובן בישראל
ורהובן בצילומים. קריירה של פרדוקסים 
6 חברים. לבנים עם צל אפל
גברים בחלל. פשיזם או פרודיה על
גברים בחלל. אנשים מאמינים לממשלה
גברים בחלל. הסביבה שמה סימן שאלה
Spetters. מזעזע, אבל הכל אמיתי
ספר שחור. המלחמה הייתה הנורמה
ספר שחור. טילים ואש בשמיים
רובוקופ. מנקודת מבט טכנולוגית
רומן הדמים. ההיסטוריה מוכיחה
ספר שחור. מיהו טרוריסט
ספר שחור. סימן שאלה על המושג
רובוקופ. תדהמה מהתרבות האמריקאית
גברים בחלל. עיראק של היום