25/11/2017
סרטים חדשים בספרייה
חדשים בלו-ריי
חדשים מתרוגמים
הוצאות מחודשות
סרטים ישראלים חדשים
הסרטים המבוקשים
אלבומים חדשים LP/CD
  1. King Gizzard
  2. Robert Plant
  3. Richard Dawson
  4. Jeff Lynne's ELO
  5. דודו טסה
חדשים בג'אז באוזן
  1. James Blood Ulmer
  2. Joe Henderson
  3. Ambrose Akinmusire
  4. Blue Note All-Stars
  5. Kamasi Washington
  • שתפו בפייסבוק
  • שתפו בטוויטר

איש הפקטורי
עם כל הכבוד לאידי סדג'וויק, "פקטורי גירל" שוב מאשר את ההנחה הידועה: אנדי וורהול היה יותר מעניין מכל מושאיו. לרגל יציאת סרטו המוצלח של ג'ורג' היקנלופר, ערן קידר יוצא למסע קצר בעקבות האיש, חייו, סרטיו וכל אלה שנעשו עליו

בבוקר של ה-5 באוגוסט 1962, נמצאה גופתה העירומה של מרילין מונרו, שרועה על מיטתה בביתה של הכוכבת בלוס-אנג'לס. כבר באותו השבוע החל אמן הפופ-ארט הניו יורקי, אנדי וורהול, לשחק עם המחשבה לעשות שימוש בשיטת הדפסי המשי האהובה עליו, כדי להקנות למרילין חיי נצח. התוצאה הייתה סדרת ההדפסים המוכרת לכל, זו שהכניסה את וורהול סופית להיכל התהילה של תולדות האומנות. הדפס מרילין, שהופק מתצלום יחסי ציבור עבור הסרט ניאגרה, היה גם ראשון בשורה של הדפסים אשר העמידו במרכזם דמות פופולארית עכשווית בעלת מטענים סלבריטאיים מובהקים. כך באו לעולם מאוחר יותר גם האלוויסים, הג'קי אונאסיסים (האלמנה האבלה בלוויית בעלה, ג'ון פ. קנדי), והאליזבת טיילורים של וורהול.
במשך כל שנות הקריירה מלאת התהפוכות והדרמות של אנדי וורהול, היה נושא התהילה (Fame) חלק הארי בהתייחסותו למודרנה, לתרבות הצריכה ולפס הייצור של הקפיטליזם. אי אפשר היה שלא לשים לב כי הוליווד הפכה עם השנים למפעל אמיתי, כזה שמייצר מוצרי צריכה אנושיים הנקראים "כוכבים". וורהול הוקסם מרעיון הכוכבות ורצה לתת לו ביטוי בעבודתו כצייר, אך מאוחר יותר, כשפנה לעסוק בקולנוע, שאף להתעמת עם הממסד הקולנועי המסורתי על ידי יצירת כוכבים משל עצמו, שאינם תלויים במנגנון ההוליוודי המסואב. הוא הגה את האפשרות לייצר כוכבים שאינם תלויים בהופעות בסרטי קולנוע מסחריים (או לצורך העניין, שאינם תלויים בהופעות קולנועיות בכלל...), ונמשך להפוך את הכוכבות עצמה לאמנות ואת הכוכבים ליצירות האמנות שלו. הרעיון הזה, והנרקיסיזם הכרוך בו, הם מושא הסרט פקטורי גירל, שמתמקד בקשר של וורהול עם אחת מ"יצירותיו" – אידי סדג'וויק.  

סדג'וויק הייתה בת עשירים שהייתה קורבן לניצול מיני מצד אביה והתמודדה עם מותם בטרם עת של שניים מאחיה, שאחד מהם התאבד. לאחר מספר אישפוזים פסיכיאטריים ותקופה קצרה של לימודי אמנות, הגיעה אידי לניו יורק כדי להתחכך במקומות הנכונים, ומשכה את תשומת לבו של וורהול. בשלב זה של חייו, היה וורהול הכוכב בה"א הידיעה של סצנת האמנות, שהפסיק ליצור את ההדפסים פורצי הדרך שלו, ופנה לקולנוע. הוא שאף לערער על המוסכמה האמריקאית, שקולנוע נעשה בהוליווד ובתקציבים גדולים, והתחיל לצלם סרטים ניסיוניים ב"פקטורי" המפורסם שלו בעזרת אנטוראז' של צעירים מעריצים, תימהונים ושאר אנשי שוליים שהתקבצו סביבו. בסגנון שנע בין טראש לתעודה, ללא השקעה מהותית בתאורה ותפאורה, ותוך שימוש בשחקנים לא מקצועיים מחוספסים, יצר וורהול מספר סרטים באורכים שונים שערערו על מושגי העריכה הקונבנציונאליים, על מושגי הזמן הקולנועי, על הצורך בסיפור, על מוסכמות ייצוג המין והמיניות וכו'.
ב-Sleep, למשל, סרטו הראשון מ-1963, מצולם בחור בשם ג'ון ג'יורנו, כשהוא ישן במשך חמש שעות. הוא המשיך בסוג כזה של תיעוד עם פעולות המשכיות נוספות כמו מציצת זין, תספורת, נשיקה ואכילת בננה. מאוחר יותר, ב-65', הוא יעבד את התפוז המכני של אנתוני ברג'ס (לפני קובריק) למיצג ביזארי בשם Vinyl, שמתרחש כולו בחלל קלאוסטרופובי אחד; העלילה "משוחקת" בדקלומים מעושים, את שמות השחקנים קורא מישהו לתוך המיקרופון תוך כדי צילום, ראשיהם של אנשי הצוות מבצבצים מדי פעם לתוך הפריים, הסרט אינו ערוך כלל והוא מתאר סצנות שליטה סאדו-מזוכיסטיות, הומוסקסואליות, שמסתיימות במסיבת ריקודים. בסרט הזה ניתן לראות את אידי סדג'וויק האמיתית יושבת בצד, לא מוציאה הגה מפיה, וסוקרת את המתרחש במשך 70 דקות, כשסיגריה תקועה לה דרך קבע בפה. זה היה סרטה הראשון מול מצלמתו של וורהול, והיא תעשה איתו עוד כעשרה סרטים בין השנים 1965-1967 – התקופה הנסקרת ב"פקטורי גירל", שביים ג'ורג' היקנלופר.

סרטו המוצלח של היקנלופר מתאר כיצד סחף וורהול את אידי לתוך עולמו, הפך אותה לסלבריטאית תוך שהוא תובע את המונח "סופרסטאר", ולבסוף נטש אותה כאשר הידרדרה לצריכת סמים אינטנסיבית ועוררה מולו ויכוחים על כסף תמורת עבודתה. למרות שבמהותו הנרטיבית בא הסרט לבקר את שיטותיו של וורהול וליצור הזדהות עם אחת מ"קורבנותיו", נראה שהקאסטינג פועל דווקא בכיוון אחר, שממתן מאוד את המהלך הזה, בעיקר בזכות ליהוקו של גאי פירס. פירס מצליח בכישרונו (וגם תודות לכמה מהלכים תסריטאיים) להזין את הנרקיסיזם הוורהולי ברגעים של חמלה, לגעת באיש שמאחורי המסכה (או לחלופין: באיש שמתחת לפאה), בנפשו של ההומו המתוסכל שלא ידע אהבת אמת מלבד האהבה שרכש לאמנותו, ובסתר תא הווידויים של הכנסייה שפקד – גם לחלק מיצירותיו האנושיות. וורהול מתואר כדמות שטן-מלאך שמשלבת גאונות ותסבוך נפשי, חברתיות מוגברת ובדידות תהומית – מורכבות שהתיישבה על פירס כמו כפפה ליד. באופן אירוני, רגשות האשם של וורהול, כפי שהן מיוצגים על ידי ההופעה של פירס, מרגשים הרבה יותר מהכאוס אליו נקלעת סדג'וויק, כפי שבא לידי ביטוי בהופעתה של סיינה מילר המגלמת אותה. 

אם שנת 65' הייתה ירח הדבש המלכותי של וורהול וסדג'וויק, הרי ששנת 66' הייתה השנה שבה חתול שחור גדול הפריד ביניהם. אידי לקחה יותר מדי לריאות, לוורידים וללב, ואנדי חיפש אטרקציות חדשות, אותן מצא בדוגמנית-שחקנית הגרמנייה, ניקו, ובחבריה מלהקת ה-Velvet Underground, לו ריד וג'ון קייל. להקת הרוק הניסיונית הפכה לבת טיפוחיו של וורהול, שלתקופת מה היה גם הסוכן שלה. הסרט The Velvet Underground and Nico, שנעשה ב-66', הוא למעשה חזרה מצולמת של הלהקה, שבו ניתן לראות כיצד לקח וורהול את נושא ה"זום" למקומות קיצוניים יותר מכל במאי מערבוני הספגטי ביחד, בתנועת מצלמה שניתן לקרוא לה יו-יו-זום, אם תרצו. חברי הלהקה גם כתבו את המוזיקה לסרטו של וורהול, Chelsea Girls, מאותה השנה – קולאז' חושפני של דמויות "פאקטורי" כמו בריג'יט ברלין, עם הצצה לתרבות הנגד ולמהפכה המינית המתהווה בארצות הברית.
אגב מהפכה מינית, אי אפשר שלא לראות בסרטיו תרומה רצינית ביותר להפיכת הפורנוגרפיה לאלמנט מקובל בעולם הקולנוע, בשלושים השנים שלאחר מכן. אם סרטים פורנוגרפיים נעשו עד אז במסגרות מחתרתיות ולצרכי סיפוק מיני-מציצני בלבד, הרי שמוורהול ואילך הפך ייצוג של אקטים מיניים ליותר ויותר מקובל על חוגים רחבים בבון-טון האמנותי.

לאורך השנים עבד אנדי וורהול עם פול מוריסי על תקן איש המילים והסיפורים. וורהול עצמו היה נטול יכולת להרכיב עלילות. גישתו הייתה ויזואלית וקונספטואלית בעיקר, אך כשהיה צריך להתבטא במילים (ואת זאת אפשר גם לראות בראיונות איתו), היה נאלם וקופא מאחורי משקפי השמש הקבועים שלו. מוריסי היה התסריטאי שהכניס את המלל לקונספטים הוורהוליים, ושיא שיתוף הפעולה ביניהם בא לידי ביטוי ב- Lonesome Cowboys מ-1969, שבו ערך וורהול ריטוש לז'אנר המערבון, יותר משלושים שנה לפני הר ברוקבק. הסרט, מעין עיבוד ביזארי לחלוטין לרומיאו ויוליה, מתמקד בקבוצת קאובויז מוזרה שמתפלשת בהומו-ארוטיקה מופגנת. זהו גם הסרט הראשון בו משתתף ההאסלר המפורסם, ג'ו ד'אלסאנדרו, שיהפוך לגיבור הטרילוגיה שמוריסי יביים בשנים שלאחר מכן: Flesh, Trash ו-Heat. בהשראת הקונספט של וורהול, הפך השחקן הלא-מקצועי הזה לסטאר בזכות מה שהיה במציאות ולא בזכות יכולתו לגלם תפקידים דרמטיים. ד'אלסאנדרו הביא למסך את דור הצעירים התועים של שנות ה-60, שהגיעו לעיר הגדולה, ניהלו חיי חברה ספוראדיים, התחככו בבוהמה, התפרנסו מזנות וצרכו סמים בכמויות מסחריות. בסרטים הללו מופיעות - גם הן בתפקיד עצמן - דמויות שפקדו את ה"פאקטורי" דרך קבע, ביניהן גם הטרנסווסטיט הניו יורקי המפורסם ביותר, קנדי דארלינג

בשלב זה, בשנים שלאחר ניסיון ההתנקשות הכושל בחייו, עמד וורהול על תקן גורו בלבד, והפסיק להיות פעיל בהפקות עצמן. למרות זאת, אין ספק שרוחו, האומץ לשלב בין זוהר לזוהמה, בין עושר לדלות, בין מקצוענות לחובבנות ובין המושג "אמנות גבוהה" ל"אמנות נמוכה" – שורה לא רק על הטרילוגיה המוריסית הזו, אלא על עולם האמנות כולו ועל אמנות הקולנוע בפרט. הפאסטיש, האירוניה, משחקי ה"כאילו" שכל כך בלטו בקונספטים של אנדי וורהול, ההתייחסות הרפלקסיבית הכל כך בוטה שלו לפס הייצור הקפיטליסטי ולמושגי השיעתוק של המודרניזם – כל אלה הפכו אותו לאחד ממבשרי הפוסטמודרניזם במערב, אם לא האמן הפוסטמודרני הראשון בה"א הידיעה.
את הסיפור המלא של אנדי וורהול, מא' ועד ת"ו, ניתן למצוא בסרטו הדוקומנטרי של ריק ברנס (מי שאחראי גם לסדרה הדוקומנטרית המפוארת New York), אותו הפיק עבור רשת PBS בשנה שעברה. הסרט בן ארבע השעות, מתחקה אחר וורהול מימיו הראשונים בפיטסבורג, שם נולד למשפחת מהגרים מסלובקיה, ועד מותו מהתקף לב ב-1987, כשהוא בן 59 בלבד. אורכו המכובד של הסרט מאפשר לברנס לשלב בצורה נאותה בין קומנטרי נרחב ביותר על עבודותיו מפי מומחי אמנות מהדרגה הראשונה, לבין הרבה פרטים ביוגרפיים הכוללים פיקנטריה. וורהול עצמו היה נהנה מכך, מכיוון שתמיד ראה בתרבות הפופולארית וברכילות חלק בלתי נפרד מהפרסונה האמנותית שלו. אולי הוא היה נהנה קצת פחות מהביקורת שמוטחת בו בין רגעי הסגידה הארוכים, ביקורת שאכן נובעת מהסיבות שמעסיקות את "פאקטורי גירל".

באוזן השלישית ניתן להשיג עוד כמה דוקומנטריים בנושא, בעיקר בפורמט וידיאו, אבל גם את הדי.וי.די של Andy Warhol: 1928-1987, שנעשה על ידי קים אוונס בשנה שוורהול נפטר. איזוטריה נוספת שעשויה לעניין ברמת הקוריוז הוא סרט דוקומנטרי גרמני שנעשה ב-2001, בשם Absolut Warhola. בסרט יוצא הבמאי סטניסלב מוצ'ה לאזור בסלובקיה ממנו באה משפחתו של וורהול, ומאתר את קרובי משפחתו הרחוקים. בעיר המוצא התפתח סוג של פולחן אישיות קטן לבן העדה, המגולם בעיקר במוזיאון וורהול מקומי שמתגאה בפראפרנליה מאוצרותיו של האמן. בני משפחת וורהולה (זהו השם המקורי) מספקים כמה רגעים משעשעים ביותר בהתייחסות שלהם לרחוק המשפחה האמריקאי שהפך לסלבריטי. ההתכחשות שלהם להומוסקסואליות שלו, למשל, מעוררת בו זמנית גיחוך ואמפתיה, ומוכיחה שכנראה לא ממש צרכו את אמנותו ולא צפו בסרטיו. למרות הכל, הערצתם נשארת בעינה, והם מוכיחים עד כמה אנדי וורהול היה ונשאר אבי ה"מותגיות", אייקון, "סופרסטאר", ללא קשר לתכנים שהטביע ביצירותיו. הפיכתו לכזה (על ידי עצמו) היא אחת מתרומותיו הגדולות לעולם האמנות של המאה ה-20.


ערן קידר (03/10/07)

וורהול. הפוסטמודרניסט הראשון
מרילין של וורהול. סלבריטאיות
Factory Girl. פירס מאחורי המסכה
וורהול וסדג'וויק. כוכבים משל עצמו
פירס ומילר. נרקיסיזם וגם חמלה
מילר כסדג'וויק. נסחפה אל תוך עולמו
הפקטורי ב“פקטורי גירל“. התועים
Chelsea Girls. קולאז' דמויות פקטורי
פול מוריסי. איש המילים והסיפורים
Sleep. הראשון של וורהול, כולו שינה
Trash. הטרילוגיה של מוריסי
התיעודי של ברנס. וורהול היה נהנה
התיעודי של מוצ'ה. מעין שורשים