19/11/2017
סרטים חדשים בספרייה
חדשים בלו-ריי
חדשים מתרוגמים
הוצאות מחודשות
סרטים ישראלים חדשים
הסרטים המבוקשים
אלבומים חדשים LP/CD
  1. Primus
  2. Pearl Jam
  3. Kevin Morby
  4. Love Sculpture
  5. ג'נגו
חדשים בג'אז באוזן
  1. James Blood Ulmer
  2. Joe Henderson
  3. Ambrose Akinmusire
  4. Blue Note All-Stars
  5. Kamasi Washington
  • שתפו בפייסבוק
  • שתפו בטוויטר

במאי זקן
יוצר מהפכן ופורץ דרך או שמא שוביניסט, מיזוגיניסט עם יצר מציצני מביך? לרגל זכייתו של ברנרדו ברטולוצ'י בפרס על מפעל חייו בפסטיבל ונציה, שירה בן-סימון חוזרת ובודקת את היוצר המורכב, שנע בין פסגות לתהומות

זכייתו של במאי בפרס על מפעל חייו - או בכל סוג אחר של הכרה ציבורית - היא הזדמנות מעולה לבחון מקרוב את תרומתו האמיתית לממסד הקולנועי. במיוחד כשהפרס ניתן במסגרת אחד הפסטיבלים היוקרתיים בעולם, כמו, נניח, פסטיבל ונציה, וכשהבמאי הוא אחד, ברנרדו ברטולוצ'י, ששמו הפך במרוצת השנים שם נרדף לאיכות קולנועית, חדשנות ותעוזה.
עם זאת, אחד החסרונות של הממסד הקולנועי הוא היותו, כמו כל ממסד, ישות גדולה ומגושמת, מיושנת ומקובעת מאוד, מה שאומר שהכרה מצדו היא כמו גושפנקא של מוצר, שלפעמים נשארת בזיכרון הקולקטיבי גם הרבה אחרי שפג תוקפו של המוצר עצמו.

ברנרדו ברטולוצ'י נולד ב-1941, בעיר פרמה באיטליה, בן שני לאב משורר וסופר ידוע, שהשפיע רבות על בנו, שכבר בגיל 21 פרסם משירתו וזכה להכרה. בערך באותו זמן התוודע ברטולוצ'י הצעיר גם לאמנות הקולנוע, כשעבד כאסיסטנט למשורר איטלקי אחר וחבר של אביו - פייר פאולו פאזוליני, על הסט של סרטו אקטונה ב-1961. זמן קצר לאחר מכן הוא עבר לכס הבמאי, כשעיבד טריטמנט בן חמישה עמודים, שכתב פאזוליני, למה שייהפך לסרט הביכורים שלו, La Commare Secca ( באנגלית: ("The Grim Reaper"). הדעה הרווחת על הסרט, שגולל באופן ראשומוני חקירת רצח של זונה, הייתה שלמרות ניצנים של סגנון אישי, הוא נראה, מריח ונשמע כמו סרט של פאזוליני. ומאידך, אותו מגע אישי, שבכל זאת ניכר בעבודתו עם פאזוליני, הוביל את הבמאי סרג'יו ליאונה (הטוב, הרע והמכוער) לבקש מברטולוצ'י לכתוב את הסטוריליין (המהלך הסיפורי) להיו זמנים במערב, בקשה שהסתיימה בדחייתו של ליאונה את התוצר המוגמר, בתואנה שהוא שכלתני מדי עבור הקהל האמריקאי.
חזרתו לבימוי ב-1964, הובילה לסרט השני של ברטולוצ'י, לפני המהפכה, המספר על פבריציו (פרנצ'סקו בארילי), צעיר איטלקי הנקרע בין שאיפותיו המהפכניות ובין הנוחות המנוונת של סביבתו הבורגנית. בסרט, שזכה לביקורות אוהדות, ניכר אלמנט אוטוביוגרפי מובהק, אותו אימת ברטולוצ'י בראיונות, בהם חשף את פחדיו שמא יישאב, למרות נטייתו העזה והמוצהרת למרקסיזם, חזרה למילייה הבורגני ממנו צמח.
אותה התעסקות באידיאולוגיות פוליטיות התבססה במהרה כאחד מסימני ההיכר של ברטולוצ'י, עליה יאפיל בהמשך רק עיסוקו בסקס ובאספקטים של מיניות מתפרצת, כשהמשותף לשניהם יהיה משחקי הכוח הגלומים בהם וביניהם. אותו מאבק פנימי בין הפוליטי למיני מהווה תמה מרכזית בעבודתו עד היום, כאילו הוא עדיין נקרע בין הנוחות הדקדנטית של מעמד מיוחס לבין שאיפות מהפכניות להתריס ולערער על הקונפורמיזם. המאבק הדו-קוטבי הזה הוביל אותו להתנדנד בין יצירות מרשימות ועוצמתיות לבין פדיחות מביכות למדי, שהפכו אותו לאחד היוצרים הפחות עקביים בתעשייה.
סרטו השלישי של הבמאי מ-1968, Partner, כבר היה תוצר של השראה שונה, זו של במאי הגל החדש ז'אן-לוק גודאר (עד כלות הנשימה). במרכז הסרט, שנכתב כאדפטציה רופפת להכפיל של דוסטויבסקי, ניצב אידיאליסט צעיר (פייר קלמנטי) הנאלץ להתמודד עם כפילו, מהפכן נמרץ ופעיל חברתי שמתנדנד על גבול הפסיכוטיות. התוצר הסופי היה מעין שעשוע קולנועי עתיר סימבוליקה ומאוד פוליטי, שהושפע באופן מובהק מסגנונו הפוליטי וההזוי של גודאר, פוסט הגל החדש. 
תחילת שנות השבעים. לאחר שהשתעשע קצת עם החרדות של עצמו וחלק כבוד לפאזוליני וגודאר, אבותיו הרוחניים, התפנה ברטולוצ'י לביים את אסטרטגיית העכביש ואת הקונפורמיסט, שניהם זכו לשבחים ולביקורות האוהדות ביותר מכל סרטיו, האחרון אף נחשב עד היום לסרטו הטוב ביותר.
"אסטרטגיית העכביש", המעבד בהרחבה סיפור קצר של חורחה לואיס בורחס, מגולל את סיפורו של חוקר צעיר (ג'וליו ברוגי), שחוזר לעיירת הולדתו, בה, כביכול, עוד לפני שנולד, נרצח אביו בידי פשיסטים מוסוליניים. בדומה ל"Partner", גם הפעם שיחק הבמאי עם תפיסת המציאות בכל מיני אספקטים, כמו שימוש בצבעים סוריאליסטיים ובתנועות מצלמה אקספרסיביות (את הסרט צילם ויטוריו סטורארו, בו דבק ברטולוצ'י בהערכה מוצהרת גם בסרטיו העתידיים, בהם 1900, הטנגו האחרון בפריז והקיסר האחרון).
"הקונפורמיסט", המבוסס על ספרו של אלברטו מורביה בעל אותו השם, מתרחש באיטליה של מוסוליני, במרכזו דמותו של מרצ'לו (ז'אן לואי טרינטיניאן), צעיר עם עבר מפוקפק, המצטרף למפלגה הפשיסטית ובמסגרת פעילותו נשלח לפריס לרצוח פרופסור איטלקי שלימד אותו בעבר. הסרט זכה להצלחה ביקורתית די פנומנלית, היה מועמד לאוסקר וזכה בגלובוס הזהב ובפרסים בפסטיבל ברלין ולונדון.  
בשנות השבעים, הפריחה הקולנועית שעד אז הורגשה באיטליה הואטה באופן ניכר, ותמורות שחלו בזירה הקולנועית העולמית, השפיעו רבות על מסלול יצירתו של ברטולוצ'י, כמו גם של במאים רבים אחרים. על מנת לא להידחק הצידה על-ידי התעשייה הקולנועית העולמית, שחצתה גבולות וימים והפכה לתעשייה בינלאומית, במאים איטלקיים נאלצו לממן את סרטיהם בעזרת קו-פרודוקציות עם חברות צרפתיות, גרמניות, אמריקאיות ושוודיות. 
תחת הנסיבות הללו בא לעולם סרטו השישי של ברטולוצ'י ב-1973, שכבר עם צאתו טבע בענן גדול של מחלוקת ופרובוקציה, שהעלו אותו לדרגה כמעט מיתולוגית בקולנוע העולמי.
בסרט כיכבו מרלון ברנדו האמריקאי ומריה שניידר הצרפתייה (שלוהקו כחלק מהטרנד האיטלקי החדש, המשתמש בשחקנים זרים כאמצעי לניפוח הרווחים בבתי הקולנוע). במרכז הסרט גבר אמריקאי מזדקן וממורמר, רדוף על-ידי התאבדות אשתו, הפוגש צעירה צרפתייה ומבסס איתה יחסים מיניים סאדו-מזוכיסטיים נטולי רגש. אוהדיו של הטנגו האחרון בפריז קראו לו יצירת מופת, וגרסו שהוא מהפנט וארוטי ומושלם, ואילו מבקריו פטרו אותו כפורנו רך במסווה של קולנוע אמנותי. ארבעים שנה אחרי, גם אלה וגם אלה זוכרים ממנו רק סצנה אחת. אך מה שבזמנו הוצג כארוטי וענוג עתה מתבהר כמה שהוא למעשה - סצינת אונס, שבראי הזמן איבדה מאבק הכוכבים הרומנטי שהובזק עליה בזמנו ונותרה מפגן של כוחנות גברית ומיזוגנית די מחליאה (בדומה למקרה של בלתי הפיך של גספר נואה, שנצרב בזיכרון הקולקטיבי בזכות סצינה אחת אלימה, אך בעוד ובו נזכרים בצמרמורת, ב"טנגו האחרון בפריז" רוב האנשים נזכרים בערגה מתוקה).       
למרות הכול, בזירה העולמית אנשים נהרו לבתי הקולנוע לראות אותו, הביקורות היללו והפרסים הורעפו לרוב (כולל שני פרסי אוסקר, לבמאי ולשחקן הראשי).
ב-1976 ברטולוצ'י ביים את סרטו האפי 1900 בכיכובם של ברט לנקסטר, דונלד סאת'רלנד, רוברט דה-נירו וז'ראר דפרדייה. בשלב זה הקולנוע האיטלקי נטמע באופן כה משכנע בזירה הבינלאומית, שרבים טענו שהוא איבד את זהותו לחלוטין, זאת למרות שעלילת הסרט מתרחשת ומתמקדת כולה באיטליה. הסרט, המגולל את סיפורם של שני גברים צעירים, האחד בן איכרים והשני בן לבעל קרקעות אמיד, מתפרש על פני כמעט יובל, ודרך סיפורם מרכיב את התמורות הפוליטיות באיטליה של תחילת המאה העשרים.
ההפקה השאפתנית הסתיימה בסאגה היסטורית על איטליה שאורכה מעל חמש שעות (!), ובריב גדול שניטש בין הבמאי למפיקיו. הסרט נערך פעמיים, ויצא לבסוף בארה"ב ללא יחסי ציבור, בגרסת פשרה שאורכה ארבע שעות (בלבד?). באורך לא פלאי, הסרט נכשל נחרצות, ורק ב-95' שוחזר לגרסתו המלאה שיצאה בארה"ב וקיבלה לבסוף ביקורות אוהדות.
לאחר שרוסק בענק, ברטולוצ'י נסוג להפקות בקנה מידה מציאותי יותר. ב-1979 ביים את La Luna, על זמרת אופרה (ג'יל קלייבורג) הנאבקת עם התמכרותו של בנה הצעיר להרואין וב-1981 ביים את סיפור עצוב על איש מצחיק, מותחן על בעל חנות שבנו נחטף על-ידי פעילים קומוניסטיים, בכיכובו של אוגו טוניאצי (כלוב העליזים). אף אחד מהסרטים הללו, שאמנם צולמו לעילא והתהדרו בצליליו הענוגים של המלחין אניו מוריקונה, לא שבר קופות או זכה להצלחה ביקורתית גורפת.
ב-1987 ברטולוצ'י המשיך להפתיע והפעם עם עוד אפוס היסטורי מאוד מרשים ורחב יריעה, הקיסר האחרון, שעוקב אחר סיפורו של קיסר סין האחרון פו-יי, על רקע התמורות התרבותיות בסין (ואף נוגע בסוגיית מפגש התרבויות שתבוא לידי ביטוי בכמה עבודות נוספות של הבמאי). הסרט, שאורכו קצת פחות משלוש שעות, קצר פרסים ברחבי העולם, אך הותיר את מעריציו של הבמאי די מבולבלים באשר לכיוון הקולנועי בו הוא ינקוט עתה.
ואכן, כאילו על מנת לבלבל אותם אף יותר, האקלקטיות הסגנונית והתמתית של הבמאי לא הסתיימה שם. ב-1991 ביים את שמיים מגנים מעל, דרמה עם ג'ון מלקוביץ' ודברה ווינגר כזוג לא מתפקד המחפש את עצמו באפריקה (ושוב – מפגש התרבויות, ובו ברטולוצ'י מפגין אמביוולנטיות עצומה באשר לעמדתו כשהוא מתאר עולם ראשון מול שלישי), וב-1993 את בודהה קטן, סרט משפחתי תמוה-משהו על משלחת נזירים טיבטים המוצאים את התגלמותו של בודהה בילד אמריקאי (מפגש תרבויות, פעם שלישית).
או אז, ב-1996, נראה שברטולוצ'י מצא את מקומו מחדש, כשחזר לחיק מולדתו לביים את לגעת ביופי, מעין שיר הלל לנשיות הצעירה והבתולית (בגילומה של ליב טיילר) במסע לגילוי מיניותה. הסרט סימן את תחילתה של טרילוגיה שנראה שביטאה את סקרנותו המחודשת במאבקי כוח וקונפליקטים פנימיים, הפעם של נשים ענוגות וצחות, שוב בצל הגבריות הכוחנית. בסרטו הבא ב-1999, התקרבות, ברטולוצ'י הרחיק עמוק יותר אל נבכי הבימוי המצ'ואיסטי ואף המקומם, עם סיפור על פסנתרן מזדקן, הכובש את ליבה של עוזרת הבית האפריקאית שלו על-יד שחרור בעלה מהכלא בארץ מולדתו הטוטליטרית.
ב-2003 יצא סרטו האחרון של הבמאי האיטלקי הגדול, החולמים, המהווה סיומת הולמת למה שנראה עתה כטרילוגיית סליז של במאי שחצה את גבולות הטעם הטוב לכיוון התואר הבלתי נכסף - אשמאי זקן. במרכז הסרט שלושה צעירים, אמריקאי ואח ואחות צרפתיים, על רקע שיאם של מהומות הסטודנטים בפריז הבוערת של 68'. עתיר מחוות קולנועיות שחוקות לסצנות נבחרות מסרט הגל החדש, ובמסווה של עניין פוליטי ותרבותי, למעשה מדובר באורגיה אחת מתמשכת, בה הזכרים לוקחים תפקיד משני לפלרטוט של הבמאי, המשתמש במצלמתו הפולשנית על מנת להתרפק בכוחנות על השחקנית הראשית.
כך נראה שהבמאי שכל חייו התנדנד בין האסור למותר, בין פוליטיקה לסקס, בין מזרח למערב ובין חזק לחלש(ה), נחת לבסוף, אך מה שנתפש בעבר כניסיון להתריס או לערער על מוסכמות, היום פשוט חושף באופן מביך את הרהוריו המיניים של איש זקן ועיסוקו המעט כפייתי בנערות. נותר רק לקוות שהפרס היוקרתי שהוענק לו השבוע מטעם פסטיבל ונציה ינער אותו מקדחת הטסטוסטרון שלקה בה, בחזרה למציאות, המורכבת בדרך כלל מיותר רבדים מזה הנראה לעין וגם מזה המורגש באזור החלציים.




שירה בן-סימון (05/09/07)

ברטולוצ'י. תמיד מתנדנד בין אסור ומותר
לפני המהפכה. בורגנות מול מהפכנות
Partner. סימבוליקה ופוליטיקה
אסטרטגיית העכביש. סטורארו מצלם
הקונפורמיסט. הטוב ביותר
הקונפורמיסט. פשיזם בהתהוות
הטנגו האחרון בפריז. מהפנט וארוטי..
...או פורנו מיזוגיניסטי
1900. דה-נירו ודפרדייה איטלקים
הקיסר האחרון. חזרה לאפוס
הקיסר האחרון. מפגש תרבויות
שמיים מגינים מעל. עולם ראשון ושלישי
לגעת ביופי. נשיות בתולית
התקרבות. אל נבכי הבימוי המצ'ואיסטי
החולמים. מצלמה פולשנית