25/11/2017
סרטים חדשים בספרייה
חדשים בלו-ריי
חדשים מתרוגמים
הוצאות מחודשות
סרטים ישראלים חדשים
הסרטים המבוקשים
אלבומים חדשים LP/CD
  1. King Gizzard
  2. Robert Plant
  3. Richard Dawson
  4. Jeff Lynne's ELO
  5. דודו טסה
חדשים בג'אז באוזן
  1. James Blood Ulmer
  2. Joe Henderson
  3. Ambrose Akinmusire
  4. Blue Note All-Stars
  5. Kamasi Washington
  • שתפו בפייסבוק
  • שתפו בטוויטר

במאי הדור הבא - המזרח הרחוק ואמריקה הלטינית
בספריות האוזן תוכלו למצוא את מדפי ה"נקסט ג'נריישן", המוקדשים לבמאים המבטיחים. מי בנבחרת ולמה? פרק ב': על במאי המזרח הרחוק ואמריקה הלטינית
פרק ב' ברשימת במאי הדור הבא של ספריית האוזן השלישית מציג את הבמאים מהמזרח הרחוק ומאמריקה הלטינית. המזרח, בעיקר יפן, סין והונג-קונג, מוכר כבר כמקור גדוש, מלהיב ובלתי נלאה של סרטי איכות. בשנים האחרונות עלתה דרום קוריאה לכותרות עם קולנוע משודרג שזוכה לרנסאנס מפתיע ומעורר תאווה, ובעקבותיה גם תאילנד. עם התפרקות הקולוניאליזם האירופי בארבעים השנים האחרונות, רואה גם העולם השלישי תקומה מסוימת בתרבות שלו, שבאה לידי ביטוי גם על המסך. מזה כמעט עשרים שנה מדבר המילייה הקולנועי על הסרטים האיראניים, לדוגמא. ניתן לומר שגם ארצות דרום אמריקה זוכות לעדנה, במיוחד ארגנטינה שהשילה את עול הדיקטטורה הצבאית באמצע שנות ה-80. מקסיקו גם היא הפכה למקור של קולנוע משובח בעשר השנים האחרונות עם במאים כמו איניאירטו, קוארון ודל-טורו. השלושה כבר מזמן עברו את מחסום השפה עם הפקות ענק אמריקאיות או קו-פרודוקציות בינלאומיות (בבל, הילדים של מחר, הלבוי), אך חוזרים למולדתם מדי פעם כדי לקדם את התרבות ההיספאנית. כמו עם הבמאים האירופים המצליחים (כפי שראינו ברשימה הקודמת לזו), גם ברשימה הנוכחית ניתן לשים אצבע על מגמת מעבר לארצות הברית, אם כי ישנם כאלה שזוכים לקריירה בינלאומית כחלק מקו-פרודוקציות שאינן דווקא תוצר של התעשייה ההוליוודית. חשוב לציין שמגמת הקו-פרודוקציה הולכת ומשתלטת על השווקים, כחלק מתהליכי הגלובליזציה. הלוקאל-פטריוטיות נוחלת תבוסה אחר תבוסה. 
לפרק א' (במאי אירופה) - לחצו כאן.
 
המזרח הרחוק

אקיהיקו שיוטה
אחד הקולנוענים המבטיחים ביותר של יפן בתחילת המאה ה-21, פעיל כבר יותר מעשר שנים ומאחוריו שמונה סרטים באורך מלא. לצערנו ניתן היה להשיג עד כה רק שניים מסרטיו במהדורת די.וי.די: Moonlight Whispers - סרטו הראשון מ-1999, ו-Canary מ-2005, הסרט שהקנה לו שם בינלאומי. שיוטה, יליד 1961, התחיל עם סרטים קצרים בסופר 8 מ"מ ושיתף פעולה עם הבמאי קיושי קורוסאווה
(Doppelganger) כתסריטאי ועוזר. שני מוטיבים ברורים עולים מעבודותיו כיוצר עצמאי: עיסוק בילדים ובני נוער שנאלצים להתבגר בטרם עת, והתנהגויות מיניות חריגות. סרטו הראשון משלב בין השניים כשהוא מתאר קשר סאדו-מזוכיסטי בין נער לנערה, שבו הנער דורש מהבחורה לשלוט בחייו והיא, בתורה, מגלה את יכולתה לגלוש למנטאליות של אדונית. Canary כמו Harmful Insect שקדם לו בארבע שנים, מתאר מצב שבו ילדים מאבדים את הסמכות ההורית לה הם זקוקים, ומוצאים עצמם מתמודדים ללא כלים בעולם שמתנכל להם. בסרט המוקדם יותר מדובר בנערה שחוותה אלימות במשפחתה ואילו ב-Canary המטריד והמרגש עד דמעות, הנער הגיבור יוצא לדרכים לאחר שנים של התעללות מצידם של חברי כת אליה הצטרפה אמו (בסרט זה מגיב שיוטה לאירועי מתקפת הגז של כת ה"אאום" על הרכבת התחתית בטוקיו). לאחר פשיטה של המשטרה על מוקדי הקבוצה (שנקראת כאן "נירוואנה"), בורח קואיצ'י מהשירותים הסוציאליים, ומוצא לעצמו פרטנרית בדמותה של נערה שבורחת מאביה האלים. הסרט גם חוזר בפלאשבקים לתאר את חיי הילדים תחת המשמעת הקפדנית של הכת בחסותה הפקידו ההורים את ילדיהם. תום הנעורים בסרטיו הקודרים של שיוטה, כמעט תמיד מופרע על ידי אלימות פושעת שמופנית כלפיהם מצד עולם המבוגרים.

הירוקי ריוצ'י
למרות שהוא כבר פעיל מעל לעשרים שנה, הגיע הירוקי ריוצ'י (יליד 1955) לתודעת הציבור הבינלאומי רק ב-2003 עם סרטו Vibrator שזיכה אותו בפרסים רבים בארצו יפן, אך גם בחו"ל. באוזן השלישית ניתן למצוא עוד שניים מסרטיו, משנת 2000: I Am an S+M Writer ו-Tokyo Trash Baby. ריוצ'י התחיל את הקריירה שלו במסגרת ז'אנר ה-Pinku Eiga – הסרטים הארוטיים היפניים. עיסוקו בז'אנר ניכר גם בעבודותיו הרציניות, המאוחרות יותר, כשהוא שם דגש רב על התנהגות מינית, פטיש, כמיהה ואובססיה. הוא גם משקיע זמן רב בהעמדה של סצנות מין, שמהוות נדבך קריטי בבניית הפסיכולוגיה של דמויותיו; באופן עקבי מדובר בטיפוסי שוליים, אנשים בודדים הכמהים לאהבה, אך כאלה המצויים במשבר או במצב של ניכור ואי יכולת לתקשר עם הסביבה בצורה נורמטיבית. הסקס, או העיסוק המיני, מהווה פעמים רבות עילה או גשר להתקשרות והבעת רגשות, כמו גם פעילויות אובססיביות כגון מעקב ומציצנות. מאז Vibrator הספיק הבמאי לביים כבר שבעה (!!) פיצ'רים עלילתיים וסרט דוקומנטרי אחד על תרבות ה-bondage (קשירות) ביפן. נראה שההספק המטורף הזה נובע גם מעמידתו של ריוצ'י על כך שסרטיו יצולמו באמצעים דיגיטאליים (דהיינו וידאו), והוא אכן נחשב חלוץ בתחום הזה – הפקת פיצ'רים מסחריים בפורמט וידאו – ביפן ובעולם כולו.

טושיאקי טויודה
טושיאקי טויודה, יליד 1969, נכנס לעסקי הקולנוע כששלח מכתב לבמאי ג'ונג'י סאקאמוטו, וביקש ממנו לעבוד על אחד הסטים שלו. מהר מאוד הוא הפך לתסריטאי של סאקומוטו בשניים מסרטיו. לאחר ההצלחה הראשונית פנה טויודה הצעיר לביים בעצמו את הסרטים שכתב. שני סרטיו הראשונים, Tokyo Rampage מ-1998 ו-Blue Spring מ-2001 עוסקים בנוער עבריין ובתרבות היאקוזה של יפן. גם הסרט השלישי, Nine Souls, סרט מסע על תשעה אסירים נמלטים שעשה ב-2003, עוסק בביטוייה השונים של האלימות. הקולנוע של טויודה הוא ללא ספק קולנוע ראוותני בעל אספקטים ויזואליים מרשימים, שדן במבנים המאוד גבריים של החברה היפנית, בהיררכיה הקשוחה ששולטת בבתי הספר בדיוק כפי שהיא שולטת בעולם הפשע המאורגן ובכלכלה, בטריטוריאליזם, במנהיגות וכפיפות ובאלימות חסרת השליטה המתפרצת כתוצאה מכל אלה. דווקא בסרטו האחרון והמרגש מבין כולם, Hanging Garden מ-2005, חורג טויודה מהרגלו ויוצא לחשוף את הסודות והשקרים מתחת לפסאדה המהוגנת של המשפחה היפנית. בהומור רב ותוך פלישה למרחב התודעתי של הדמויות בצורה של קריצות סוריאליסטיות, הוא מתאר שלב של התפכחות במשפחה בורגנית שבה אחד מבני המשפחה הוא לא ממש נורמלי. כרגע אין לטויודה שום פרוייקט חדש על הפרק וכולנו תקווה שמעצרו על אחזקת סמים לא ישים סוף פסוק לקריירה הצעירה שלו.
 
בונג ג'ון הו
עם הפיכתו של המארח (The Host) לסרט המצליח ביותר בתולדותיה של דרום קוריאה, ולאחר מספר פרויקטים מוצלחים כבמאי אך גם כתסריטאי, אפשר לומר שבונג ג'ון הו קנה לעצמו מקום של כבוד בטריומוויראט שצלעותיו האחרות הם פארק צ'אן ווק (שבעה צעדים) וקים קי דוק (אביב, קיץ, סתיו, חורף...ושוב אביב). בונג, יליד 1969, בוגר האקדמיה הקוריאנית לאומנויות הקולנוע, פרץ בשנת 2000 עם Barking Dogs Never Bite, קומדיה שחורה על גבר שנטרפת עליו דעתו עקב נביחותיהם של הכלבים השכונתיים. הסגנון הקומי-מקאברי שלו ילווה אותו גם בשני סרטיו הבאים, בהם הוא שוזר רגעי הומור בתוך עלילות קודרות עד אימתניות לחלוטין. כך קורה בזכרונות מרצח שבו סאטירה פוליטית והומור מוזרקים לתוך עלילת החקירה והמרדף אחר רוצח סדרתי של נשים, ועוד יותר בבלוק באסטר ההיסטרי שלו, המארח. בזה האחרון מבצע בונג קוקטייל שנון מאוד של ז'אנרים. מה שמתחיל כמלודרמה משפחתית הופך עד מהרה לסרט אימה במלוא מובן המילה, ולאורכו של כל הסרט נטועים רגעים מאוד מודעים לעצמם של התבדחות. סרט על דג שגדל למימדים מפלצתיים מתפקד בעיקר כתירוץ מלא אנרגיה וטירוף לדבר על יחסים תוך-משפחתיים, והכל תוך הפגנת כושר המצאה ויזואלי יוצא מן הכלל. הפרוייקט הבא שבו משתתף בונג, הוא Tokyo – יצירה משולשת עם הבמאים הצרפתיים לאוס קראקס ומישל גונדרי, שכל אחד מחלקיה מתרחש בבירת יפן. 

אפיכאטפונג ויראסטאקול
לפני שפנה לעשייה קולנועית פרופר, היה ויראסטאקול אדריכל ואמן מולטי-מדיה. את לימודי הקולנוע שלו סיים במכון לאמנויות בשיקאגו, ופנה ליצר מספר רב של קצרים אקספרימנטליים, לאורכם של שנות ה-90. כיום הוא נחשב לאחד הקולות המעניינים ביותר בתחום הקולנוע הניסיוני מהמזרח הרחוק, במיוחד סביב הגישה הכללית שלו ששואפת לערבב בין המצאה לדוקומנטציה, אך גם בזכות הניסויים שהוא אורך בפורמטים מבניים, ההשראה שהוא מקבל מהתרבות הטלוויזיונית, השימוש שלו בשחקנים לא מקצועיים ונטייתו לאלתור של טקסטים. סרטו הראשון באורך מלא שהביא לו תהילה בינלאומית היה Mysterious Object At Noon - חצי דוקומנטרי, חצי עלילתי שנוצר באלתור תוך כדי מסע מכפר נידח לכיוון בנגקוק. את הסרט לקח לו שלוש שנים להשלים, עד שהמצלמה נשברה כליל... מגזין Film Comment היוקרתי בחר בסרט לאחד הסרטים החשובים של שנת 2000. ב-2004 ביים ויראסטאקול את סרטו Tropical Malady, שזכה בפרס השופטים של פסטיבל קאן – סרט שנע על הציר שבין קולנוע עלילתי להגיג פילוסופי. מאז ועד היום ממשיך הבמאי התאילנדי הייחודי הזה, שבניגוד לבני ארצו האחרים עובד כמעט כליל מחוץ למערכת האולפנים, לעשות סרטים קצרים. ב-2006 הוא סיים תיעודי על הוריו שמביא רשמים מילדותו בצל מקצועם הרפואי, אך הסרט עדיין לא יצא במהדורת די.וי.די. ויראסטאקול גם השתתף בשנה החולפת בפרויקט פורטוגזי, משותף למספר יוצרים, ביניהם גם שנטל אקרמן.
 
ג'יה ג'יאנג-קה
בניגוד למה שנקרא "הדור החמישי" של הקולנוע הסיני (ראו סרטיהם של ז'אנג יימו וצ'ן קאייגה), שנתן ביטוי לביקורת חברתית באמצעות סיפורים בעלי אופי מיתולוגי יותר ומבע קולנועי תיאטרלי, בני "הדור השישי", אליהם משתייך ג'יה ג'יאנג-קה (יליד 1970), מוותרים בעיקרון על העיצוב ופונים לאמצעי מבע של ריאליזם קיצוני. ג'יאנג-קה, שהספיק בקריירה של כעשר שנים לזכות בהערכת הביקורת הבינלאומית ובמספר עצום של פרסים (ביניהם גם בפסטיבלים של ברלין וונציה), מתאר באמצעות שוטים ארוכים, מינימליסטיים ומדיטטיביים, סיטואציות יומיומיות ושחקנים לא מקצועיים, את עולמם של הצעירים הסיניים לנוכח השינויים החברתיים של עשרים השנים האחרונות. המחויבות לייצוג של חברה בתמורה הינה בלתי מתפשרת בסרטיו, מסרטו הראשון Pickpocket אותו השלים ב-1997 כחלק מלימודיו באקדמיה לקולנוע של בייג'ין, ועד סרטו Still Life מ-2006. הסוגיות בהן נוגע הבמאי בסרטיו נעות בין המעבר מכלכלה קומוניסטית-ריכוזית לקפיטליזם, השפעות המערב על האופנות ואורחות החיים, מודרניזציה, אורבניזציה ותיעוש, אבטלה, ניכור ומעמדה של המשפחה הגרעינית לנוכח התמורות הפוסט-מאואיסטיות הללו. כך בסרטו Platform מ-2001 הוא מטפל בקבוצת צעירים פרובינציאלים על רקע חדירת הרוקנ'רול והמהפכות התרבותיות שחלו בסין באמצע שנות ה-80 (תקופת ילדותו שלו); בסרט The World מ-2004 הוא עוסק במאווייהם של צעירים שבאים למצוא חיים של ריגושים בערים הגדולות (זהו גם הסרט הראשון שזכה לתמיכת המדינה); ובסרטו העלילתי האחרון, Still Life, הוא מתאר את התמורות שחלות על הפרובינציה הסינית על רקע השינויים הטכנולוגיים מרחיקי הלכת, שינויים שמייצרים סחף של הגירה אל מרכזים עירוניים והרס של חיי הכפר. השנה ביים סרט דוקומנטרי שבו הוא מתמקד בתעשיית הביגוד.

האחים אוקסייד ודני פאנג
שניים מהקולות הבולטים ביותר באסיה בז'אנר האימה הם האחים פאנג - התאומים מהונג קונג, ילידי 1965, שקבעו את בסיסם בבנגקוק, אך קופצים מדי פעם הביתה. בממוצע מביימים האחים לפחות סרט אחד בשנה מאז סרט הביכורים המשותף שלהם – Bangkok Dangerous מ- 1999, הספק מרשים במיוחד אם לוקחים בחשבון את עיסוקיהם האחרים (דני, למשל, הוא עורך פעיל שעבד גם על טרילוגיית דרך ללא מוצא המהוללת). סרטם הראשון הזה הוא ללא ספק טור-דה-פורס ויזואלי שמספק הצצה להווייתו של מתנקש מקצועי, חירש-אילם, שהצליח לפתח את שאר חושיו בצורה פנומנאלית, ומתחיל להבין את משמעויותיו המוסריות של משלח ידו. השניים גם אחראים לסדרת סרטי The Eye (1, 2, 10) המפחידה ביותר ולעוד מספר סרטים שאת חלקם ביימו בנפרד. כשהם מביימים בצוותא, אגב, הם נוטים לחלק ביניהם את הסצנות ולא לעבוד על הסט בצמדים. כנראה שהתקשורת הבין-תאומית עובדת היטב. רוחות רפאים, הריונות בלתי רצויים, סרטי סנאפ, כפילים ובעיות זהות (מן הסתם), מציאות מול מציאות מדומה, אמת ופיקציה – אלה ועוד מעסיקים את השניים, שכבר עושים את צעדיהם הראשונים בהוליווד עם השליחים שיצא השנה, ועם רימייק לסרטם הראשון בכיכובו של ניקולאס קייג', סרט שאמור לצאת לאקרנים ב-2008. 

נונזי נימיבוטר
ממובילי הפריחה של הקולנוע התאילנדי ב-15השנים האחרונות, נונזי נימיבוטר הוא בן "מחזורם" של אפיכאטפונג ויראסטקול וויסיט סאסאנאטיינג (דמעות הנמר השחור). מלבד היותו במאי מצליח מאוד, הוא גם אחראי כמפיק להצלחות של האחים פאנג (הוא הפיק את סרטם הראשון) ושל פן-אק ראטאנארואנג (החיים האחרונים ביקום). נימיבוטר, יליד 1962, הוא בוגר המחלקה לעיצוב תקשורת חזותית שבסוף שנות ה-80 החל לביים פרסומות טלוויזיה ווידאו-קליפים. ב-1997, הוא פרץ עם סרטו Dang Bireley and The Young Gangsters, סרט פשע נוסטלגי שמתרפק על שנות ה-50 בצבעים חמים וגישה מלודרמטית. הסגנון הזה והתרפקות דומה מאפיינים גם את אופרת הסבון המופלאה שלו Jan Dara מ-2001, שמתאפיינת בדרמה קיצונית הכוללת גילוי עריות, אונס ודחפים אדיפאליים. נימיבוטר הוא גם היוזם של פרויקט סרטי האימה מ-2002 Three – שבו יש לו חלק כבמאי בשיתוף פעולה עם עוד שם חשוב נוסף בקולנוע האסייתי העכשווי, הקוריאני קים ג'י וון (סיפור מריר מתוק). סרטו מ-2003, OK Baytong, על נזיר בודהיסטי שחוזר לדרום המוסלמי לאחר רצח אחותו, עדיין לא יצא במהדורת די.וי.די מתורגמת. הפרויקט הבא שלו, כחלק מהתנופה האפית הקיימת בסרטיו, הוא פנטזיה היסטורית על שודדי ים, נסיכות ומלחמה על המולדת.


אמריקה הלטינית

אלחנדרו גונזאלס איניאריטו
איניאריטו אמנם מצא עצמו בפרוייקטים אמריקאים וחובקי עולם בשנים האחרונות, אבל ההתחלה המזהירה שלו מקומה בעיר מולדתו, מקסיקו סיטי, שם נולד ב-1963. מדובר באחד היוצרים הייחודיים והמרגשים ביותר בקולנוע העולמי של תחילת המאה ה-21, שהתחיל כ-DJ, במאי פרסומות ומלחין לקולנוע, ושהפתיע עם הפיצ'ר הראשון שלו המתאר, בין היתר, גם את עולמם האכזרי של קרבות הכלבים. הסרט, אהבה נושכת, בכיכובו של הסטאר המקסיקני גאאל גרסיה ברנאל, זכה במספר מטורף של פרסים ברחבי העולם, ביניהם שניים בפסטיבל קאן, שלושה בשיקאגו, פרס ה-BAFTA ומועמדות לאוסקר ולגלובוס הזהב בקטגוריית הסרט הזר. ההצלחה הבינלאומית הזו הובילה את איניאריטו לארצות הברית שם ביים סרט מולטי נרטיבי נוסף בכיכובם של שון פן ונעמי ווטס21 גרם. למרות שעבר לדור בלוס-אנג'לס, ממשיך איניאריטו לשמור על קשר עם מולדתו ומפיק סרטים עבור חבריו (כמו את הפרוייקט הבא של אלפונסו קוארון). ריבוי הדמויות והסיפורים המצטלבים הפכו לסימן ההיכר של הבמאי, מוטיב שחזר גם בהצלחה האחרונה שלו, בבל – סרט שהתפרש על פני שלוש ארצות, ממקסיקו דרך מרוקו ועד יפן. גם הסרט הזה גרף פרסים מכאן ועד הודעה חדשה, כולל שלושה בפסטיבל קאן. שלושת סרטיו אלה מהווים טרילוגיה מופתית שהתמה המרכזית בה היא ההתמודדות עם המוות ועם תחושת הזמניות של הקיום האנושי. את שלושתם כתב התסריטאי גיירמו אריאגה, שבינתיים הספיק להסתכסך עם איניאריטו, ולצערו של הקהל, כנראה לא ישתפו השניים פעולה בעתיד. בין לבין נהנה מאוד איניאריטו להשתתף בפרויקטים של סרטים קצרים ותרם מכישרונו לאסופת הסרטים שעסקו בתגובה לאירועי ספטמבר 2001 - 11'09''01, ול-To Each His Cinema  - אסופת סרטונים בה התבקשו במאים ידועים לעסוק בקשר המיוחד שלהם עם האמנות השביעית. סרטו של איניאריטו במקבץ –Anna  (מחווה מרשימה לסרטיו של גודאר) – הוא ללא ספק אחד המבריקים ביותר.

פרננדו מרייאס
מרייאס הוא דוגמא טובה נוספת ליוצר קולנועי מקומי שקונה לעצמו שם והופך ליוצר בינלאומי. יליד סאו פאולו, ברזיל ב-1955, מרייאס למד ארכיטקטורה בעירו, אבל אחר כך פנה לתקשורת ועבד שנים בטלוויזיה בתוכניות לילדים, פרסומות, סרטי תדמית וכו'. בשנות ה-80 הקים יחד עם חברים קבוצת קולנוע אקספרימנטלי בשם "אולהאר אלטרוניקו". פריצתו הגדולה לתודעה הבינלאומית הייתה עם הסרט הקצר שהקדים את מה שנחשבת יצירת המופת האולטימטיבית שלו – עיר האלוהים. הסרט בן ה-15 דק' משנת 2000, Place II, הוא עיבוד לספרו של הסופר הברזילאי פאולו לינס, ומתאר את חייהם של שני נערים באחת משכונות הפחונים המסוכנות ביותר של ריו דה ז'אניירו המוכרת בשמה האירוני - עיר האלוהים. הקצר זכה בפרסים בפסטיבלים רבים ברחבי העולם, ובעקבותיו החליטו מרייאס ושותפתו לבימוי (חשוב לציין זאת מכיוון שהיא בדרך כלל נבלעת אל מאחורי הקלעים), קטיה לונד, להרחיב אותו לסרט באורך מלא. "עיר האלוהים" היה הצלחה משכרת שהובילה לעשרות מועמדויות ופרסים ברחבי העולם, כולל ארבע מועמדויות לפרס האוסקר. העלילה עוכרת השלווה, הצילומים המרהיבים והאקסטטיים והעריכה הקצבית והמיומנת, הרשימו את מקבלי ההחלטות הפיננסיות בתעשיית הקולנוע העולמית, ובכך מרייאס פילס לעצמו דרך לקריירה טרנס-אטלנטית. הפרוייקט הבא שלו, הגנן המסור, כבר היה הפקה בריטית-גרמנית בהשתתפות כמה כוכבי-על כמו רייף פינס ורייצ'ל ווייז, שזכתה על הופעתה בפרס האוסקר ובגלובוס הזהב לתפקיד משנה. המוזיקה של אלברטו איגלסייאס (המלחין הקבוע של אלמודובר) זכתה בפרס בפסטיבל קאן. גם בסרט הזה מרייאס נשאר נאמן לעניינו בסוגיות חברתיות-פוליטיות ובמגמות גלובאליות ומפנה שוב את מצלמתו אל העולם השלישי, שנמצא בתוך מאבק אלים של הישרדות. בין לבין הספיק מרייאס ליצר יחד עם לונד המשך ל“עיר האלוהים“, סדרת טלוויזיה בשם City of Men. הפרויקט הבא שלו הוא עיבוד לספרו של ז'וזה סאראמאגו, על העיוורון.

לוקרסיה מארטל
למרות שכבר מסוף שנות השמונים, לאחר שסיימה לימודי אמנות בבואנוס איירס, ביימה מארטל מספר סרטים קצרים ואף סדרה תיעודית לטלוויזיה, את סרט הביכורים שלה – הביצה – ביימה רק בשנת 2001. מארטל היא אחת הקולות הבולטים בקולנוע הארגנטינאי החדש (כמו דניאל בורמן, שגם אותו היה ראוי להכניס לרשימת הנקסט של האוזן), במיוחד משום הסגנון המאוד מובחן שלה, משהו שנע בין תצוגה ריאליסטית קיצונית לאימפרסיוניזם וזרם תודעה. שני סרטיה, זה הראשון וזה שבא אחריו – נערה קדושה – מביאים מזיכרונותיה והווייתה של מארטל עצמה, כשגדלה בעיר ספר בצפון ארגנטינה. מיניות מתגנבת ואמונה דתית מתערבבים למעין מיסטיקה חושנית, ונראה שהדגש הוא יותר האווירה, הריחות, המגע והמחשבה מאשר העלילה. שני הסרטים זכו לתשבחות מקיר לקיר וסימנו אותה כיוצרת שיש לעקוב אחרי עבודתה. באופן מפתיע, מעידה מארטל שכרגע היא כותבת סרט אימה (!!) מתוך אהבה גדולה לז'אנר ובמיוחד לסרטי ה-B של שנות החמישים.

ערן קידר (14/10/07)
אקיהיקו שיוטה. ילדים, מיניות
Canary. ללא סמכות הורית
Moonlight Whispers. קשר s&m
הירוקי ריוצ'י.פטיש, כמיהה, אובססיה
Vibrator. הסרט שפרץ
טושיאקי טויודה. ראוותני, ויזואלי
Hanging Garden. מאחורי הפסאדה
בונג ג'ון הו. הומור, קדרות, אימה
זכרונות מרצח. סאטירה ורצח
ויראסטאקול. המצאה ודוקומנטציה
Tropical Malady. עלילתי ופילוסופי
ג'י ג'יאנג-קה. מודרניזציה, אורבניזציה
Platform. חדירת הרוקנ'רול
The World. ריגוש בעיר הגדולה
האחים פאנג. תקשורת בין-תאומית
טור דה-פורס ויזואלי
נונזי נימיבוטר. תנופה אפית
אופרת סבון מופלאה
אלחנדרו גונזאלס איניאריטו. חובק עולם
21 גרם. העיקרון המולטי נרטיבי
פרננדו מרייאס.סוגיות חברתיות-פוליטיות
סדרת הטלוויזיה, בהמשך לסרט
לוקרסיה מארטל. ריאליזם וזרם תודעה
נערה קדושה. מיסטיקה חושנית