25/11/2017
סרטים חדשים בספרייה
חדשים בלו-ריי
חדשים מתרוגמים
הוצאות מחודשות
סרטים ישראלים חדשים
הסרטים המבוקשים
אלבומים חדשים LP/CD
  1. King Gizzard
  2. Robert Plant
  3. Richard Dawson
  4. Jeff Lynne's ELO
  5. דודו טסה
חדשים בג'אז באוזן
  1. James Blood Ulmer
  2. Joe Henderson
  3. Ambrose Akinmusire
  4. Blue Note All-Stars
  5. Kamasi Washington
  • שתפו בפייסבוק
  • שתפו בטוויטר

ד"ר פיליפ ומיסטר נוארה
החודש לפני שנה מת פיליפ נוארה, שהפך לכוכב בינלאומי בעקבות גילומו של דוד נחמד, אך הרבה לפני "סינמה פרדיסו" הוכיח את עצמו כשחקן אופי נועז עד קינקי 
השנה האחרונה לא הייתה קלה עבור הקהילה הקולנועית הבינלאומית, שאיבדה שורה של יוצרים מכובדים, הבולטים בהם היו אינגמר ברגמן ומיכלאנג'לו אנטוניוני, שנפטרו שניהם ב-30 ביולי האחרון. אך החודש גם תמלא שנה למותו של השחקן הצרפתי הנערץ, פיליפ נוארה, שעבור האירופאים, הידועים בצביון לוקל-פטריוטי יוקד, היה אבידה קשה ביותר.
נוארה נולד ב-1930 בליל שבצפון צרפת. כמו הרבה שחקנים נוספים בני דורו, הוא החל את דרכו המקצועית בתיאטרון, לשם נפלט לאחר שנכשל שלוש פעמים רצופות במבחני הבגרות הצרפתיים. ב-53', לאחר לימודי משחק, הוא הצטרף ל-"Théâtre National Populaire" בפריז, שם נשאר שבע שנים וגילם עשרות דמויות שונות, זאת לצד קריירת סטנד-אפ פורה, שטיפח בו בזמן במועדוני לילה בבירה. את הבכורה הקולנועית שלו כדמות ראשית קיבל נוארה ב-1956 בסרטה של במאית הגל החדש אנייס ורדה, La Pointe Courte. אך לאור הזרקורים האמיתי, זה המלווה בדרך כלל בבליץ של תשומת לב תקשורתית, הוא זכה רק ב-1960, כשקיבל הצעה מבמאי צעיר בשם לואי מאל, כשזה עוד היה שרוי תחת עננת מחלוקת בגין תכנים מיניים בוטים בסרטו האחרון הנאהבים מ-58'. מאל היה עסוק בליהוק סרטו הבא, עיבוד קולנועי הזוי במיוחד לספרו של רמון קנו, זאזי במטרו, וחיפש שחקן שיגלם את דמות הדוד הקוקסינל-אלכוהוליסט ומשולח הרסן לחלוטין. נוארה, שמלבד היותו שחקן מוכשר גם התהדר במנעד קומי מרשים ביותר, היה השם הראשון שעלה בראשם של מאל ושל אנשי ההפקה. התוצאה הייתה קומדיית אבסורד מקסימה וסוחפת שכבר עם צאתה לאקרנים קצרה הצלחה רבה בקרב הצופים.
ב-1968, לאחר שהספיק לשחק בסרט לצד קתרין דנב (La Via De Château), לדקלם תסריט שעובד על-פי ספר מאת רומן גארי (Lady L) ולעבוד תחת שרביט הבימוי של ויטוריו דה סיקה (שבע פעמים אשה), התפנה נוארה להרפתקה הקולנועית שתמקם אותו בלב לבו של הקונצנזוס הצרפתי. אלכסנדר המאושר, קומדיה נהדרת בבימויו של איב רובר (התהילה של אבא) ובכיכובו השובה של נוארה, יצאה לאקרנים וסחפה אותו על גבי נחשול פופולאריות אדיר. הסרט גולל את סיפורו של איכר פשוט וטוב לב המגלה את טעמה הענוג של הבטלה, לאחר שאשתו הרודנית מתה בתאונת דרכים. היצירה הכה סימפטית אומצה בחום על-ידי צופים רבים, בעיקר בצרפת אך גם מחוצה לה, והפכה את השחקן כמעט בין לילה מעוד פרצוף מוכר לכוכב.
ב-69' יצא לאקרנים טופז, שהיה הבכורה של נוארה בסרט דובר אנגלית, בחירה חריגה עבור שחקן צרפתי, שאולי לא היה עושה אילו במאי הסרט היה אחר מאשר אלפרד היצ'קוק.
ארבע שנים לאחר מכן נוארה נרתם לפרויקט הראשון בחייו שהביא איתו מחלוקת רבתי, בסרטו השערורייתי של מרקו פררי, הזלילה הגדולה. הסרט הציג עלילה דקדנטית למדי המושתתת בעיקר על הקורלציה בין סקס, אוכל ויצר אובדנות, ויצר מהומה אמיתית בפסטיבל קאן באותה שנה.
שנה לאחר מכן נוארה שב לשתף פעולה עם פררי בסרטו, אל תיגע באישה הלבנה, בו שוכפל צוות השחקנים מ"הזלילה הגדולה" הכלל מלבדו גם את מרצ'לו מסטרויאני, מישל פיקולי ואוגו טוניאצי.
באותה שנה גם החל הרומן הקולנועי בין נוארה לבמאי ברטרן טברנייה (הכל מתחיל היום), שכינה אותו בחיבה "השחקן האוטוביוגרפי שלי". המפגש הראשון של השניים היה במהלך מאבקו של הבמאי לממש את סרטו הראשון, השען מסנט פול, תסריט שנדחה על ידי רוב מוחץ של מפיקים ובמאים בפריז. נוארה, שכבר לוהק לתפקיד הראשי, עמד לצידו של הבמאי על אף המהמורות ולא משך את מחויבותו מהפרוייקט. חודשים רבים לאחר מכן הסרט אמנם נעשה, אך טברנייה לא שכח את הצבעת האמון של נוארה, ואף צוטט כמייחס אליה את השתלשלותה המוצלחת למדי של כל הקריירה הקולנועית שלו כבמאי. מאז השניים לא נפרדו. הם נהיו לידידי נפש, נוארה הפך לאלטר-אגו הקולנועי של טברנייה והם שיתפו פעולה בתריסר פרויקטים כמעט, שנפרשו על פני עשרים שנות עבודה משותפת. הזכור מכולם הוא ככל הנראה, כמה טוב לחיות מ-89', סרט רחב יריעה אך דל משאבים (נוארה השתתף בו תמורת מחצית ממשכורתו הרגילה, כמו גם שחקנית המשנה סבין אזמה), עליו זכה בפרס הסזאר לשחקן הטוב ביותר ואותו גם בחר להקרין בשנת 2000, במחווה שנערכה עבורו בפסטיבל קאן. 
מתחילת שנות השמונים ועד סופן נוארה חילק את זמנו בין צרפת לאיטליה ושמר על פרופיל נמוך למדי. הוא עבד, בין היתר, עם אטורה סקולה (המשפחה), קלוד שברול (Masques) ועם הבמאי הצרפתי קלוד זידי, שהתמחה בקומדיות סלפסטיק מצחיקות על גבול המטופשות להחריד. זידי ליהק את נוארה ב-84' לקומדיית הפשע השוטר מגנב פטור שהפכה לסוג של פולחן היסטרי בקרב הקהל הפרנקופוני, ואף זכתה לשני סרטי המשך, ב-90' וב-2003.
לשחקני אופי שעל-פי המדדים הקולנועיים לא ניחנו בחזות אטרקטיבית בעליל, כמו נוארה, מגוון התפקידים המוצעים היה לעיתים קרובות מוגבל. העובדה שנשים לא איבדו את הכרתן למראהו ברחוב פסלה אותו ממועמדות לתפקידים שהוצעו לשחקנים כמו אלן דלון או ז'אן-פול בלמונדו, והסבירות לראות אותו בסצנת אהבה או אפילו חיבה פיזית מתונה, הייתה נמוכה עד אפסית בהחלט. 
ב-89', לאחר שסיים את צילומיו של סרט נוסף הנקרא סינמה פרדיסו, בבימויו של האיטלקי ג'וזפה טורנטורה, נוכח נוארה לגלות שאולי תפקידי אופי לא היו גורל איום אחרי הכל. הסרט, בו גילם נוארה מקרין חביב בבית קולנוע איטלקי המועד להריסה, היה אפוס סנטימנטלי ושיר הלל לאמנות השביעית, הפך להצלחה אדירה בקנה מידה בינלאומי, גרף פרסים בפסטיבלים החשובים בעולם ונכנס לספרי ההיסטוריה כאבן דרך בקולנוע הפופולארי .
בשנות התשעים המשיך נוארה לעבוד עם הבולטים בבמאי צרפת בהם טברנייה, פטריס לקונט ואנדרה טשינה אך רק ב-94' שב בשנית למרכז הבמה, אז לוהק לתפקיד המשורר הצ'יליאני פבלו נרודה, בסרטו עטור הפרסים של מייקל רדפורד, הדוור.
נוארה המשיך לעבוד בפעלתנות פרודוקטיבית למדי כמעט עד מותו, ב-23 בנובמבר 2006, מסיבוכים של מחלת הסרטן. במבט לאחור על מפעל חייו, המתפרש על פני יותר מחצי מאה, קשה להתחמק מתחושה של דואליות כלשהי, שנראה שרדפה אותו תמיד. מצד אחד פניו הנפולים וחמורי הסבר ומנגד הקומדיה הפיזית הטהורה שהפיק אל מול המצלמות; התפקידים הגבוליים שגילם, של אנשי שוליים ואנטי גיבורים הבאים בסתירה מוחלטת לתדמית הדוד החם והסימפטי שזיכתה אותו בהכרה עולמית בשני סרטיו המפורסמים ביותר. בסופו של דבר, נדמה שגדולתו נבעה דווקא מהיכולת לגשר על אותה קוטביות באמצעות הטוטאליות שבה התמסר לעבודתו, לא משנה מה זו דרשה ממנו, והאהבה העצומה שחש כלפיה עד הסוף.
פיליפ נוארה נטמן בבית הקברות של מונפארנס, לצד גדולי האמנים ואנשי הרוח של המאה האחרונה. בהספד שכתב לנוארה סיפר טברנייה שבזמן צילומי הבנים של אבא מ-2003 (סרט שאמנם לא ביים, אך הפיק עם חברת ההפקות שלו little bear) נוארה נראה משוטט לרחוב צדדי בהפסקה בין סצנות. כשאחד מאנשי ההפקה, קולגה של טברנייה, הלך בעקבותיו, הוא ראה את נוארה נעמד באמצע הסימטה, שולח ידיו לשמים וצועק ממעלה גרונו "זו הסיבה שאני שמח לעשות סרטים!".


שירה בן-סימון (31/10/07)
נוארה. דואליות
זאזי במטרו. דוד קוקסינל אלכוהוליסט
אלכסנדר המאושר. אבטלה מענגת
הזלילה הגדולה. סקס, אוכל, אובדן
אל תיגע באישה הלבנה. המשך פררי
כמה טוב לחיות. ידיד נפש של טברנייה
השוטר מגנב. הקומדיות המטופשות
סינמה פרדיסו. הפריצה אל העולם
הדוור. עוד הצלחה בינלאומית
הסיבה לעשות סרטים