22/11/2017
סרטים חדשים בספרייה
חדשים בלו-ריי
חדשים מתרוגמים
הוצאות מחודשות
סרטים ישראלים חדשים
הסרטים המבוקשים
אלבומים חדשים LP/CD
  1. Primus
  2. Pearl Jam
  3. Kevin Morby
  4. Love Sculpture
  5. ג'נגו
חדשים בג'אז באוזן
  1. James Blood Ulmer
  2. Joe Henderson
  3. Ambrose Akinmusire
  4. Blue Note All-Stars
  5. Kamasi Washington
  • שתפו בפייסבוק
  • שתפו בטוויטר

הדור הבא - ארה"ב ואנגליה
בספריות האוזן תוכלו למצוא את מדפי ה"נקסט ג'נריישן", המוקדשים לבמאים המבטיחים. מי בנבחרת ולמה? פרק א' הוקדש לאירופה ופרק ב' למזרח הרחוק ואמריקה הלטינית. הנוכחי, פרק ג', מוקדש לבמאי אמריקה ועוד שניים בריטיים

להלן הרשימה האחרונה בסדרה שחושפת את נבואות האוזן השלישית ביחס לבמאים שעומדים לכבוש את פסגות הקולנוע בעשור הקרוב. את הסרטים האמריקאים דחינו לסוף משום שבדרך כלל ניתנת להם זכות ראשונים בלתי נסבלת. זאת במיוחד בתקופה שבה הוליווד נמצאת בנסיגה והקהל העולמי מתוודע יותר ויותר לקולנוע האישי, דל התקציב, זה שלא מתהדר בעלויות הפקה אסטרונומיות, סטים מרהיבים וכוכבים שמרוויחים כמו עיר שלמה בדאקוטה. יאמרו המתחכמים כי המהפכה הזו כבר קרתה בשנות ה-60 וה-70, והם בהחלט יצדקו, אלא שעידן רייגן החזיר את הראוותנות לטעם הקהל הניהיליסטי ושיתפו איתו פעולה אותם הבטחות כדוגמת שפילברג ולוקאס, שלעיתים ויתרו על קולות ביקורתיים רק כדי למכור.
ואז הגיע הקולנוע העצמאי המתחדש והפיח רוח חיים קלה שגם קצת דעכה כשהפרויקטים העצמאיים נכנעו לדרישות הפקה כדי לזכות בסכומים נאים. למרות הכל, ארה"ב הינה עדיין מעצמה, ועדיין מאפשרת את ציפתם על פני השטח של גורמים יצירתיים משלהבים, שפעמים רבות מגישים יצירות מופת שלא ניתן לערער על ערכן. מספיק להזכיר את שמו של דייויד לינץ' כדי לא להיכנס להיסטריה, והוא לא היחיד. הרשימה שלפניכם מכילה בעיקר יוצרים "עצמאיים" (למרות שאין לטעות ולחשוב כי מדובר בהכרח בהפקות דלות תקציב, חס וחלילה...) כשהראשון הוא אולי הקיצוני מבין כולם בזרות שהוא מייצר בתוך המילייה האמריקאי. כמו כן ראוי לציין את גל סרטי האימה החדשניים של השנים האחרונות. גל של במאי קולנוע, עם דמיון פורה בהחלט ושאיבה מסגנונות ויזואליים חדשים (עלייתו של הווידיאו-קליפ), הצליח להפיח חיים בז'אנר שמאז תחילת שנות ה-80 החל בשקיעה איטית אלי בינוניות (מלבד עבודותיו של קרוננברג, למשל, אבל הוא קנדי, אין לשכוח).
פרט מצער שחזר על עצמו בכל הרשימות הקודמות, הוא מיעוטן של נשים-במאיות. לא מדובר באפליה מכוונת מצד אנשי האוזן השלישית, אלא במציאות העגומה בשטח. דיון בנושא מעורבותן של נשים בקולנוע העכשווי, שלא לדבר על הקולנוע לדורותיו, מצריך יותר מכמה שורות, וכאן ניאלץ להסתפק במודעות למצב.
את הרשימה סוגרים שני במאים בריטיים, שלמרות השתייכותם ליבשת הישנה, מצטרפים לאחיהם שמעבר לאוקיינוס (לפחות עד שהקולנוע האמריקאי יעבור סופית לספרדית).
לפרק א' (אירופה) - לחצו כאן
לפרק ב' (המזרח הרחוק ואמריקה הלטינית) - לחצו כאן
  
וינסנט גאלו
אולי אחת הדמויות התימהוניות ביותר בקולנוע האמריקאי, גם כשחקן מצליח למדי, ובעיקר כבמאי של סרטים. בינתיים מדובר בשניים ועל השלישי שאמור היה להיות מופק בשנה שעברה, הוא ויתר לטובת חבר טוב. כזה הוא וינסנט גאלו – בלתי צפוי. גאלו, יליד למשפחה איטלקית-אמריקאית בבאפלו, התחיל את דרכו כמוזיקאי וצייר. בתחילת שנות השמונים לקח חלק במספר להקות, אחת מהן – Gray, יחד עם האמן ז'אן מישל באסקיאט. סרטיו הקצרים הראשונים בסוף שנות ה-80, היוו גם את יריית הפתיחה לקריירת המשחק שלו, לה הקדיש את מלוא תשומת הלב במשך עשר שנים, לפני שפנה לביים את הפיצ'ר הראשון שלו – באפלו 66. בין היתר הופיע בחבר'ה הטובים (סקורסזה), חלום אריזונה (קוסטוריצה), Nenette et Bonnie ו-Trouble Every Day של הבמאית הצרפתייה קלייר דני, וכמובן – באסקיאט של ג'וליאן שנאבל. "באפלו 66" מ-1998, זיכה את גאלו בהכרה בינלאומית כבמאי קולנוע מפתיע. הסרט המדהים הזה הוא גם הוכחה לכך שגאלו הוא אמן רב-תחומי מבריק, לאחר שגם כתב, גם ביים  גם כיכב במיומנות בתפקיד הראשי וגם הלחין את הפסקול. את Brown Bunny, סרטו השני מ-2003, הוא גם צילם. שוב מדובר בסרט מסע הזוי במרחבים האמריקאים הכל כך אהובים על גאלו. שוב מדובר בדמות ראשית גברית אבודה, שמחפשת חום ואהבה בכל המקומות הלא נכונים, ושתוצאות מעשיה הם נטישה וניכור. סרט זה מייחד את גאלו בכך שהשפה הקולנועית שלו רחוקה שנות אור מזו של הממסד הקולנועי האמריקאי. אם ימשיך להתנסות באומץ עם המדיום הקולנועי, ניתן יהיה להתייחס אליו כאוטר ייחודי בנוף הקולנוע האמריקאי, כמו דייויד לינץ' לפניו. 

רודריגו גארסיה
רגע לפני שאפשר להעלות אותו כיתה, ראוי להתייחס בכובד ראש לבמאי זה, יליד בוגוטה, קולומביה (1959) ולמי שמעוניין – בנו של הסופר הקולומביאני גבריאל גארסיה מארקס. גארסיה אמנם קולומביאני, אך חי בארצות הברית שנים רבות, שם הוא מנהל את הקריירה שלו, עליה מוטבע תו איכות כבד ביותר – הן על הצד הקולנועי שלה והן על תרומתו לטלוויזיה. עד היום מדובר בשלושה פיצ'רים באורך מלא, תרומת סיקוונס לפרוייקט קולנועי משותף עם עוד שניים בשם אבות ובנים מ-2005 ואינספור פרקים בסדרות הטלוויזיה הכי נחשבות של HBO – עמוק באדמה, קרניבל והסופרנוס. באופן עקבי לחלוטין עוסק גארסיה בחיי הנפש והחברה של נשים, תוך שימוש במבנים מולטי-נרטיביים. בסרטו הראשון שזכה בפסטיבל קאן, דברים שאפשר לדעת עליה, מדובר בחמישה סיפורים של חמש נשים שמשתלבים זה בזה. בסרטיו הבאים הוא כבר הרחיב לתשעה ועשרה סיפורים. הדרמות שלו מקיפות את כל תחומי החיים - מהתבגרות, סקס ואהבה, דרך זוגיות, אמהות, אכזבה ונוסטלגיה, ועד חולי, זקנה, טראומה, פשע ומוות. את כל יצירותיו הוא כותב בעצמו, תוך שימת דגש על דיאלוגים משובחים, פסיכולוגיות מורכבות ואווירות טעונות, ומלהק את מיטב השחקניות האמריקאיות, ביניהן גלן קלוז, הולי האנטר, קאמרון דיאז, קאת'י בייקר וסיסי ספייסק. כיום, במקביל לעבודתו הטלוויזיונית הענפה, מסיים גארסיה את ההכנות לקראת יציאת סרטו החדש לאקרנים – Passengers עם אן האת'אוויי, קליאה דובאל, פטריק ווילסון ודיאן וויסט. הסרט עוסק בניצול של תאונת מטוס שמתמודד עם הטראומה וההכחשה מול היועץ הפסיכולוגי שהוצמד לו. כמו כן החל בפרה-פרודקשן לסרטו הבא – A Question of Mercy, על אדם המבקש מרופא לעזור למאהב שלו למות. הסרט מבוסס על מחזה תיאטרון, וכרגע מלוהקת אליו גדולת השחקניות האמריקאיות של עשרים השנים האחרונות – מריל סטריפ. גארסיה לא מתפשר על איכות.

טוד וויליאמס
טוד "קיפ" וויליאמס, יליד העיר ניו יורק ב-1968, למד אמנות וספרות באוניברסיטת קולומביה לפני שכתב וביים את סרטו הראשון ב- 1998 – The Adventures of Sebastian Cole. הסרט עוסק בנער מתבגר ויחסיו עם אביו החורג הטרנסקסואל – נושא יחסית חדש בקולנוע, שניסה לשקף מגמה חברתית חדשה באמריקה. כמה שנים לאחר מכן הביא למסך את ספרו רב המכר של ג'ון אירווינג, "אלמנה לשנה אחת". הסרט, דלת נסתרת (2004), עוסק בקיץ משמעותי בחייו של זוג נשוי המתמודד עם טראומה חריפה שמכרסמת ביחסיהם. ג'ף ברידג'ס וקים בייסינגר מספקים כאן את אחת מהופעותיהם הטובות ביותר, בדרמה כתובה היטב, זרועת הומור וחשמל סקסואלי אך בעלת משקל פילוסופי על משמעותה של האהבה בחיינו. בסרטו הבא שאמור לצאת ב-2008, נוטש וויליאמס את עיסוקו במשפחה הגרעינית ומשבריה, ועובר לנושא פוליטי יותר. הסרט יעסוק באיש טלוויזיה שיוצא לחקור רצח של עיתונאי במזרח התיכון. 

בנט מילר
מעטים מצליחים לעשות על ההתחלה את מה שעשה בנט מילר עם הפיצ'ר העלילתי הראשון שלו. טרומן קפוטה הוא מצד אחד סרט דל תקציב (במונחים אמריקאים-הוליוודיים), דרמה כבדה יחסית בעלת מטענים פילוסופיים, אך מצד שני כזו שהצליחה לשבות את לב הקהל ולהפוך לשלאגר, כנראה בזכות העיסוק המודע יותר או פחות ב"אמריקאיות" וללא ספק בזכות הופעתו המדהימה של פיליפ סימור הופמן. לא כל סרט ביכורים זוכה לכל כך הרבה תשואות ופרסים, כולל חמש מועמדויות לאוסקרים חשובים וזכייה אחת להופמן על התפקיד הראשי. למעשה, מדובר במקרה נדיר ביותר בארצות הברית: דרמה אמיתית מלאת עוצמה, מרובת רבדים, מדויקת ולא קלה לעיכול, שמצליחה לשבות את לב הקהל, המבקרים ונותני הטון גם יחד. לפני "קפוטה", ביים מילר סרט דוקומנטרי מצוין אף הוא, The Cruise, על הומלס שנותן סיורים מאורגנים בניו יורק. אחרי הסרט הזה לקח למילר שבע שנים להרים את ההפקה של "קפוטה" שעוסקת במפגש של הסופר האמריקאי עם פרי סמית' – אחד משני רוצחיה של משפחת קלאטר – מושא ספרו של טרומן קפוטה, בדם קר. המעבר לסרט הבא יהיה כנראה קל יותר. בכל מקרה כרגע מדובר בשמועה בלבד על סרט בשם The Immortalist. נמתין בסבלנות.

ג'ון קאמרון מיטשל
שחקן ובמאי ניו יורקי שפרץ את דרכו לתהילה עולמית בזכות המחזמר הדוויג והשארית העצבנית (אותו עיבד גם לקולנוע) ושמהווה כיום את אחד הקודקודים של הקולנוע הקווירי בארצות הברית. ג'ון קאמרון מיטשל גדל בבסיסים צבאיים באירופה ובארה"ב, סיים לימודי משחק באוניברסיטת נורת'ווסטרן בשיקאגו והחל את קריירת המשחק שלו בה. מאוחר יותר עבר לניו יורק והמשיך לגלם דמויות בתיאטרון בברודוויי ובאוף-ברודווי, על חלקם זכה לשבחים מצידה של הביקורת המקומית ואף לפרס מטעם ה"ווילג' וויס". במקביל הופיע קאמרון במספר לא מבוטל של סדרות טלוויזיה וגם בכמה סרטי קולנוע נשכחים. פריצת הדרך הגדולה שלו הגיעה כשהעלה את מחזה היחיד שלו, מעין מופע דראג משוכלל שאותו כתב ושבו הופיע כטרנסקסואל מזרח גרמני שמגיע לאמריקה בעקבות אהובו. ההצגה, שעלתה ב- 1998, זכתה לא רק לשבחים מצידה של הביקורת ולכמה פרסים יוקרתיים, אלא גם קנתה לעצמה עדת מעריצים שרופים, מה שהפך אותה לקאלט של ממש. הדרך אל מסך הכסף הייתה קצרה והעיבוד המדהים באנרגיה הצבעונית שלו, גרף יותר מ-20 פרסים בפסטיבלים חשובים ברחבי ארה"ב והעולם, כולל שניים בסאנדנס ואת פרס הטדי בפסטיבל ברלין. בשנה שעברה יצא לאקרנים סרטו השני של מיטשל, גם הוא עוסק בשאלות של התנהגות מינית, זהות ומגדר. הסרט מתרכז בקבוצה של צעירים ניו יורקיים שדרכיהם מצטלבות במועדון Shortbus הקינקי (מכאן גם שמו של הסרט) שמהווה ציר אנרכיסטי עליז לפעילות סקסואלית, תשומת לב וקצת אהבה. הסרט מציג כמה רגעים פורנוגרפיים בוטים (אך עם זאת מלאי חן והומור), אך גם מצליח לגעת בנימי הרגש, למרות האווירה השטותניקית שלו. ראוי לציין שמיטשל מעורב בהפקת Tarnation, סרטו הדוקומנטרי המדהים של ג'ונתן קאהוט –  (יחד עם גאס ואן סנט), אותו הכיר כשקאהוט בא לאודישן ל"שורטבאס".

ג'ורג' קלוני
עד לפני כשש שנים היה קלוני מוכר בעיקר בזכות הפרסונה הכריזמטית שלו ככוכב קולנוע מהדרג הראשון של הוליווד, בעיקר בזכות פריצת הדרך הטלוויזיונית שלו בחדר המיון של ER ובהופעותיו בסרטיהם של האחים כהן וסטיבן סודרברג. ואז, בתחילת שנות האלפיים, החליט להתנסות מעט מאחורי המצלמה, ניסוי שהוכיח את עצמו אחרי שני הפיצ'רים הראשונים שביים. וידויים של מוח מסוכן היה חוויה קולנועית אנרגטית, בעלת חזון ויזואלי ואמירה פוליטית לא חנפנית. קלוני שכר את שירותיו של התסריטאי החם ביותר בתקופה ההיא – צ'רלי קאופמן – ויחד איתו סיפק פסיפס עשיר של דמויות אמריקאיות אחוזות תזזית, נעות בין מציאות, מציאות פנימית ומציאות טלוויזיונית. על רגל אחת, מדובר בעיבוד לספרו של צ'אק בריס, מפיק טלוויזיוני שטען כי גוייס על ידי ה-CIA לבצע התנקשויות עבור הממשלה האמריקאית. הם הכחישו, אבל הוא נשאר בשלו. נראה שעניינו של קלוני בפוליטיקה האמריקאית מוביל את יצירתו בשנים האחרונות, גם כשכיכב בסוריאנה כסוכן אמריקאי במזרח התיכון, וגם כבמאי בפיצ'ר השני שלו – לילה טוב ובהצלחה. בסרט זה מובא סיפורו של אדווארד מורו, איש החדשות החשוב ביותר של CBS בשנות ה-50, שהעז לצאת נגד צייד המכשפות המקארתיסטי, וחשף את דעותיו בשידוריו החיים והמאוד פופולאריים. בין לבין הספיק קלוני ליצור יחד עם ידידו הטוב סודרברג, את סדרת הטלוויזיה הכמו-דוקומנטרית המצוינת, ללא תסריט, על קשייהם של שחקנים מתחילים בתעשייה ההוליוודית. גם שם לא מרחמים היוצרים על "השיטה" וחושפים אותה במערומיה. נראה שבעידן ג'ורג' בוש, מהווה קלוני את אחד הכוחות היצירתיים הליברליים החשובים ביותר (מבין בעלי ההשפעה הרחבה כמובן), אם לא החשוב שבהם. העתיד כבר בפינה עם סרט המתרחש בעולם הפוטבול בשנות ה-20  - Leatherheads, ועם קומדיה שבה יביים תסריט של האחים כהן המופלאים.

ג'ארד הס
ג'ארד הס הוא בן למשפחה מורמונית מיוטה (למעשה, עד היום הוא אוהב את הכנסייה שלו). סרט הסטודנטים שלו, Peluca, בו כיכב ג'ון הדר (אז שחקן אנונימי למדי), הוביל לניפוח התסריט לכדי פיצ'ר והצלחה פנומנלית בשם נפוליאון דינמיט. הקומדיה הקומיקסית הזו על חנון מדופלם שמנסה להריץ את עצמו לנשיאות הכיתה, זכתה לקהל מעריצים עצום, שהפכו את הסרט לאחד מסרטי הקאלט של השנים האחרונות. הסרט, אגב, מבוסס רבות על ילדותו של הס ואפילו אמו התלוננה על החשיפה (זה היה לפני שהיא ראתה את הרווחים, כנראה). הוא נעשה בפחות מחצי מיליון דולר וגרף בקופות כמעט 50 מיליון. את אהבתו לקומדיה של הגזמות, הביא הס גם לסרטו השני – נאצ'ו ליברה – מעין פרודיה לז'אנר סרטי ה"לוצה ליברה" המקסיקנים, שבמרכזם תחרויות היאבקות חופשית סטייל WWF, כולל התחפושות והמשתתפים המפלצתיים. את שני התסריטים הללו כתב הס יחד עם אשתו, ג'רושה, איתה למד קולנוע.

רוב זומבי
השם החם ביותר בתחום האימה ואחד הטיפוסים המרתקים ביותר בקולנוע האמריקאי העכשווי. זומבי נולד ב-1965 כרוברט קאמינגס ולמעשה הגיע לקולנוע הרבה אחרי שניהל קריירה מצליחה מאוד כמוזיקאי וזמר בתחום המטאל. ברקע האישי שלו, כבר מילדותו, הייתה אהבה גדולה לסרטי האימה הקלאסיים של שנות ה-30 וה-40 (שם להקתו White Zombie נלקח משמו של סרט בכיכובו של בלה לוגוסי) ולאימת האקספלויטיישן של שנות ה-60 וה-70. רוב התכנים של עשייתו המוזיקלית, למשל, לקוחים מעולם הפנטזיה והאימה הגותית. לפני פריצת הדרך שלו כיוצר עצמאי, תרם מכישרונו המוזיקלי לסרטים ותוכניות טלוויזיה רבים, ביניהם גם לביוויס ובאטהד.
בסוף שנות ה-90 התפרקה White Zombie וזומבי פנה לקריירה כסוליסט וגם החל את הרפתקאותיו הקולנועיות: House of a 1000 Corpses וסרט ההמשך שלו, Devil's Rejects. אם הראשון הוא פסטיש תיאטרלי, צבעוני ושזור הומור מקאברי, הרי שהשני, למרות שמדובר בהמשך הרפתקאותיה של אותה משפחת פיירפלי הקיצונית, עשוי כסרט ריאליסטי מאוד בעל תכנים ולוק של מערבון ואלימות גראפית נטולת העוקץ הפארודי של קודמו. שני הסרטים מפגינים מהוקצעות קולנועית ווירטואוזיות תסריטאית וגם ויזואלית. השנה יצא לאקרנים רימייק שביים זומבי לקאלט האימה של ג'ון קרפנטרHalloween (החג שבו, איך לא, בחר זומבי לשאת את אשתו והכוכבת של סרטיו, שרי מון). הוא גם תרם טריילר מזויף לפרוייקט האקספלויטיישן של טרנטינו ורודריגז, Grindhouse. במקביל כתב זומבי ספר קומיקס בשם The Haunted World of El Superbeasto שבימים אלה ממש עובר עיבוד למסך כסרט אנימציה בדיבובם של שרי מון ופול ג'יאמטי. פוליטיקלי קורקט זה לא יהיה. כנראה שגם לא PG-13. 

זק סניידר
מבין כל במאי "הדור הבא" של האוזן שמופיעים ברשימה הנוכחית, נראה שזאק סניידר הוא המועמד הטבעי ביותר להחליף את סטיבן ספילברג. כמו ספילברג מדובר בבמאי בעל חזון ויזואלי מגלומני ונטייה לחומרים הלקוחים מהתרבות הפופולארית כמו קולנוע האימה וספרות הקומיקס. לאחר לימודי אמנות, מספר פרופילים טלוויזיוניים של ספורטאים מצטיינים (מייקל ג'ורדן, מרטינה נברטילובה) ועשור של בימוי פרסומות (בעיקר ללקוחות מתחום תעשיית הרכב), פרץ סניידר ב-2004 עם סרטו העלילתי הראשון, שחר המתים – רימייק לסרט הזומבים המצליח של ג'ורג' רומרו מ-1978. העלילה של הסרט מאלצת כמה נמלטים למצוא מחסה בקניון, אי שם במערב התיכון האמריקאי, ומאפשרת לסניידר להגיב בביקורת ובהומור עצמי לתרבות הצריכה. והזומבים? רעבים, כמו כולם. בפיצ'ר השני שלו, 300, הוא מעבד למסך את הרומן הגראפי של פרנק מילר, המתאר את גבורתם של קומץ לוחמים ספרטנים בעת העתיקה, מול הפלישה הפרסית. מתכונותיו הבולטות של הסרט היא ההעברה המושלמת של אסתטיקת הקומיקס, על ראוותנותה והקיטשיות שלה, לתחום הלייב-אקשן, שבו אנשים בשר ודם מגלמים דמויות מצוירות. סרטו הבא של סניידר גם הוא עיבוד לקומיקס – ספרם המופתי של אלן מור ודייב גיבונס, Watchmen. מדובר בתעלומת רצח בעולמם הפנטסטי של נבלים, ויג'ילנטים וגיבורי-על. 

האנגלים

ניל מרשאל
יליד אנגליה ב-1970, מרשאל הוא עוד אחד מבמאי ה-Splat Pack (יחד עם רוב זומבי ואלכסנדר אז'ה) – גל הקולנוענים שעלה בעשר השנים האחרונות עם רנסנס של סרטי אימה אלימים במיוחד. לפני שביים את הפיצ'ר הראשון שלו, Dog Soldiers ב-2002, שימש עורך בכמה סרטים קצרים של עמיתיו הצעירים. גם סרטו הראשון כבמאי וגם הסרט השני, The Descent, הינם סרטי ז'אנר המוכרים בפורמט הנרטיבי שלהם: קבוצה של אנשים במצב של בידוד ובלוקיישן פראי בטבע, עומדים מול כוח מפלצתי שמגיח מתוך החשיכה וגובה את חייהם. בסרט הראשון מדובר בכיתת חיילים ביער ואילו בשני יוצאת קבוצת בנות דווקא, לטיול מערות שמתברר כטעות גדולה. בסרטו החדש, Doomsday, שעדיין לא הגיע במהדורת די.וי.די, הוא עושה צעד אחד נוסף בכיוון של הפקת ענק ומביא סיפור עתידני שבו מגיפה פורצת על האיים הבריטים והממשלה סוגרת בחומה את האזור הנגוע, על מנת למנוע הפצה של הווירוס. שלושים שנה לאחר מכן פורצת המגיפה שוב, ומשלחת יוצאת לאזור המתוחם והנטוש על מנת למצוא תרופה למכה. בנוסף עובד מרשאל על מספר תסריטים נוספים שמחכים להפקה, ביניהם עיבוד לרומן הגראפי Sherlock Holmes שכתב ליונל וויגראם (המפיק של סרטי הארי פוטר).

אדגר רייט
השם החם ביותר בקולנוע העולמי בתחום הפרודיה. רייט נולד באנגליה ב-1974 והתחיל להטריד את חבריו עם סרטיו החובבניים כבר בגיל 14. בהיותו בן 20 בלבד יצר רייט את המערבון הגדול ביותר מכל הזמנים שצולם בסומרסט (וכנראה גם המערבון היחיד מכל הזמנים שצולם שם), פרודיה על הז'אנר האמריקאי שנעשה בתקציב אפסי אך הגיעה להקרנות פומביות. ההצלחה המיידית הזו הובילה אותו לעבודה בטוחה בטלוויזיה, שם הכיר את שותפו הקבוע מאז ועד היום, השחקן\תסריטאי סיימון פג. אחרי שרייט ביים את פג בסדרה Asylum, המשיכו השניים עם הסדרה הקומית שכבשה את בריטניה והפכה לאחד האירועים הטלוויזיוניים החשובים ביותר של שנות ה-90. Spaced נוצרה במתכונת של סיטקום על שני חנונים עירוניים, אבל רייט יצר מבע חריג יחסית למוצר טלוויזיוני כשעשה שימוש בשפה קולנועית אופיינית לסרטי אימה אקספרסיוניסטיים (זוויות צילום מוזרות, למשל). פרק אחד בסדרה, שהיווה מחווה לסרט האויב שבפנים, הוביל את רייט ופג להתעניין יותר ויותר בז'אנר סרטי הזומבים, במיוחד בשל הערצתו של רייט לסרטיו של ג'ורג' רומרו. כך בא לעולם מת על המתים, הפיצ'ר הראשון של רייט, אותו הוא מגדיר כקומדיית זומבים רומנטית. אומנות המחווה והפרודיה היא אומנותו של רייט, שניכרת בה אהבתו האמיתית לסרטי ז'אנר ובו זמנית שנינות טקסטואלית וצורנית. גם סרטו השני, שוטרים לוהטים, הופך על הראש את ז'אנר סרטי המשטרה, ומשמש לו כלי נוסף לניגוח הפוציות הבריטית. הוא ימשיך לעסוק בריטוש ז'אנרים בהמשך הדרך, עם פרודיות לסרטי מדע בדיוני ופנטזיה בפרויקטים הבאים שלו: Ant-man (השם אומר את הכל) ו- Them, מסעה של אישה בניסיון לחשוף את שליטי העולם. Cuppa tea, anyone?


ערן קידר (14/11/07)

וינסנט גאלו. דמות תמהונית
באפלו 66. גבר הולך לאיבוד
Brown Bunny. מחפש חום ואהבה
רודריגו גארסיה. קולומביאני באמריקה
דברים שאפשר לדעת. הנטר ואחרות
חיי הנפש של נשים
טוד ווילאימס. משפחה גרעינית ועוד
דלת נסתרת. ברידג'ס ובייסינגר בשיאם
בנט מילר. הצלחה על ההתחלה
קפוטה. הופעה מדהימה של הופמן
ג'ון קאמרון מיטשל. מחזה יחיד
הדוויג. טרנסקסואל בעקבות אהובו
ג'ורג' קלוני. כוכב מאחורי המצלמה
וידויים של מוח מסוכן. נשאר בשלו
לילה טוב ובהצלחה. פוליטיקה
ג'ארד הס. חנון מדופלם
נאצ'ו ליברה. קומדיית הגזמות
רוב זומבי. וירטואוז האימה
Devil's Rejects. נטול עוקץ פארודי
זק סניידר. בדרכו של ספילברג?
300. אסתטיקת הקומיקס
ניל מרשאל. מול כוח מפלצתי
קבוצה של אנשים בבידוד בטבע פראי
אדגר רייט. מלך מלכי הפרודיות
פג (מימין) ורייט על הסט של “שוטרים“