23/11/2017
סרטים חדשים בספרייה
חדשים בלו-ריי
חדשים מתרוגמים
הוצאות מחודשות
סרטים ישראלים חדשים
הסרטים המבוקשים
אלבומים חדשים LP/CD
  1. Primus
  2. Pearl Jam
  3. Kevin Morby
  4. Love Sculpture
  5. ג'נגו
חדשים בג'אז באוזן
  1. James Blood Ulmer
  2. Joe Henderson
  3. Ambrose Akinmusire
  4. Blue Note All-Stars
  5. Kamasi Washington
  • שתפו בפייסבוק
  • שתפו בטוויטר

אינדיאנה ג'ונס בעולם האמיתי
רוי שיידר לא היה יפה במיוחד, או שרירי במיוחד, או כריזמטי במיוחד, ואכן, למרות רגעי שיא נפלאים ושתי מועמדויות לאוסקר, הידיעה על מותו לא עשתה גלים. אז הנה גל קטן לכבודו של שחקן אופי משובח, גיבור שנות השבעים

לפני כמה שבועות התבשרנו על מותו המפתיע של כוכב הוליוודי צעיר ויפה, אחד הית' לדג'ר. עם ההלם באו הספקולציות, ולאחריהן הגיע תור ההספדים המרגשים. בשולי המולת לדג'ר, הגיעה ידיעה על פטירתו של שחקן אחר, שפרט לאזכור מתבקש באתר כזה או אחר, חלפה ליד האוזן בנונשלנטיות. אז נכון, הוא היה בן 75, ונכון, הוא מעולם לא "כוכב" כי אם שחקן אופי,  ונכון – הזיכרון ההוליוודי קצר.  ולמרות כל זה, יש הרבה סיבות טובות לזכור את רוי שיידר.
שיידר נולד ב-1932 בניו ג'רזי. פניו הארוכים והקשוחים קיבלו תוספת מעניינת בדמות אף שבור, כתוצאה מקריירת אגרוף קצרה, שנקטעה כשהחליט שהוא בעצם רוצה להיות שחקן. לאחר שהשתחרר מהצבא, מצא עצמו בניו יורק, משחק בסרטי אימה דלוחים, ובהפקות תיאטרון שאף אחד לא באמת ראה.
ב-1971 פרץ שיידר לתודעה בזכות תפקיד משני בנערת הטלפון והבלש, סרטו של אלן ג'יי פאקולה. באותה שנה כבר קיבל מועמדות לאוסקר לשחקן משנה על תפקידו בקשר הצרפתי של וויליאם פרידקין, שם גילם את באדי רוסו, שותפו השקט אך אגרסיבי לא פחות של ג'ין הקמן, הלא הוא "פופאי". הסרט עצמו, כמו הקמן ופרידקין, זכה באוסקר, אך שיידר נותר מועמד בלבד, עניין שיאפיין את הקריירה שלו: תמיד כמעט תהילה. 
על פריחת הקולנוע האמריקאי של שנות השבעים נכתב הרבה. בין השאר יצא מהוליווד באותם שנים קולנוע ריאליסטי, אלים, כזה שלא דופק חשבון ומתחשב בדעת קהל או הגבלות של אולפנים (בגבולות הסביר, שהרי אחרי הכל, האולפנים שילמו על הסרטים). לשחקן כמו שיידר, היה זה העשור המושלם – הוא לא היה יפה תואר, לא שרירי במיוחד, אבל הוא שידר חספוס, גולמיות, אותנטיות. בדיוק מה שבמאים כמו פרידקין חיפשו לסרטיהם, בהם ביקשו לתת ביטוי מציאותי ולא מתיפייף להלך הרוח של אותה תקופה.
אבל עם כל הכבוד לפרידקין ולקשרים הצרפתיים הנפלאים שהוא יצר, שיידר ייזכר לעד בתור השריף ברודי, השוטר מניו יורק שעקר עם משפחתו לעיירת החוף השקטה "אמיטי", רק בשביל למצוא עצמו מתמודד בקרב אחד על אחד מול עמלץ לבן, כריש טורף אדם, במלתעות, סרטו הנצחי של סטיבן שפילברג, גם הוא תוצר-לדוגמה של שנות השבעים המדהימות בהוליווד. שיידר היה הליהוק המושלם בשביל שפילברג: אנטי-גיבור ובכל זאת גיבור, עייף, ציני, סקפטי. מעין אינדיאנה ג'ונס בעולם האמיתי (אמיתי בערבון שפילברגי מוגבל, כמובן).
וויליאם פרידקין לא רצה את שיידר לסרטו הבא, Sorcerer. למעשה, שיידר היה הבחירה הרביעית שלו לתפקיד, ולאחר שכל השחקנים אליהם פנה פרידקין סירבו, הוא פנה בלית ברירה אל שיידר, שנעץ שיניו בתפקיד, וסיפק הופעה נפלאה בתור פושע נמלט שמחפש מחסה וגאולה בדרום אמריקה. הבוץ והלכלוך של הלוקיישן התאימו לשיידר כמו כפפה ליד, וסצנת איבוד השפיות שלו לקראת סוף הסרט היא תצוגת משחק משובחת.
בהקשר זה, ראוי לציין שגם שפילברג לא חשב על שיידר כאופציה לתפקיד שריף ברודי. הוא בכלל רצה את לי מרווין או סטיב מקווין, אבל מרווין לא היה פנוי, ומקווין אמר לשפילברג שיש דבר אחד שהוא לא יכול לעשות, וזה לבכות. הכוונה היא לסצנה הטובה ביותר בסרט, כשברודי יושב מול בנו, לאחר ארוחת הערב, והם משחקים בחיקויים. אז נכון, בסופו של דבר גם שיידר לא בכה בסצנה, אבל הוא הביא איתו רגש ואמינות, שסביר שמקווין לא יכול היה לספק.
ב-1979, לאחר הופעתו בהמשכון הנוראי מלתעות 2 זכה שיידר למועמדות נוספת לאוסקר, הפעם על תפקידו יוצא הדופן בכל הג'אז הזה, סיפורו הסמי אוטוביוגרפי של הבמאי בוב פוסי (והפסיד כמובן, לדסטין הופמן שזכה עבור קרמר נגד קרמר). שיידר שבר את כל הסטריאוטיפים שלו בתפקיד זה, בו הוא גילם את בן דמותו של פוסי, ג'ו גידעון – במאי מחזות זמר, מגלומן, שבור נפשית ומכור לסמים. למרות שלא זכה באוסקר, שיידר זכה להרבה מאוד תשומת לב בעקבות "כל הגאז הזה" – אך האם הייתה זו תשומת לב שהוא לא ממש רצה? או אולי הסרט בלבל את המלהקים ששוב לא ידעו היכן בדיוק למקם את שיידר? אחרת איך אפשר להסביר את העובדה שלקח לו שלוש שנים לחזור לקולנוע?
לאחר תפקיד ראשי בליל הדממה (1982) של התסריטאי-במאי רוברט בנטון (שכתב להופמן את התפקיד שלקח לשיידר את האוסקר שלוש שנים קודם), שיידר כיכב במותחן הקאלט רעם כחול (ג'ון בדהאם, 1983). שוב, הוא הביא איתו את הגולמיות, הציניות, הדמות הקשוחה אך רגישה, שנמצא על סף שבירה נפשית. משם המשיך לשחק מדען ב-2010 של פיטר היימס (ההמשך המיותר לאודיסאה בחלל), בעל בוגדני בסרטו של ג'ון פרנקנהיימר, מלכודת 52 (הפקה של מנחם גולן לסרט של פרנקנהיימר על פי תסריט של אלמור לנארד), רוצח שכיר בלילה של פורענות (1989) וסוכן CIA בבית רוסיה, סרט המתח המשובח של פרד סקפיזי מ-1990.
שיידר חזר לעבוד עם פרנקנהיימר פעם נוספת במלחמה הרביעית (1990), אך עם תחילת שנות התשעים נדמה היה כי כוכבו דעך. התפקידים הראשיים הלכו והתמעטו, ושיידר החל לפנות מקומו לגיבורי אקשן שריריים, מסוקסים, ובעלי מבטא זר. את המשבצת שהוא מילא בנאמנות שנים רבות (האנטי גיבור הציני) תפסו בהצלחה בחורים קשוחים חדשים (ויפים קצת יותר) כגון ברוס וויליס, ושיידר החל להופיע בתפקידי משנה קטנים אך מפתיעים.
תפקיד כזה היה בקאלט החולני של דיוויד קרוננברג, ארוחה עירומה (1991), ועוד אחד זכור במיוחד הוא בסרטו של פיטר מדאק, רומיאו בן זונה (1994), שם שיחק מאפיונר שלא אוהב את גארי אולדמן במיוחד. תפקידיו יוצאי הדופן בשנים האחרונות היו בעיבוד של פרנסיס פורד קופולה לספרו של ג'ון גרישם, מוריד הגשם (1997) ובדרמה המשפחתית החביבה מיתוס של טביעות אצבע, מאותה שנה.
במקביל לתפקידים קטנים ומפתיעים, שיידר הפך לשחקן משנה אהוב במיוחד בסרטי אקשן זולים, לרוב משחק דמויות צבאיות כגון נשיא או גנרל (בסרטים של דולף לונדגרן וחבריו). בין שאר הופעות האורח הקצרות הללו, הוא שיחק את אביו של המעניש (2004).
למרות שבשני העשורים האחרונים רוי שיידר לא היה האיש הראשון שחושבים עליו כשהמושג "כוכב הוליוודי" עולה לדיון, אי אפשר לקחת ממנו את תפקידיו הבולטים משנות השבעים ותחילת שנות השמונים. כששיידר הביט למצלמה במבט עייף, מלא חכמת חיים, וסינן איזו קללה עסיסית, אפשר היה להרגיש את האמת מכה בפנים. אבל מה מנע ממנו להפוך לכוכב כדוגמת צ'רלס ברונסון, ג'ין הקמן או אפילו הריסון פורד? שהרי שנות השבעים היו העשור המושלם לפריצה שלו – אף אחד לא חיפש את הדוגמנים, אלא את שחקני האופי שיביאו את האותנטיות למסך. מה גרם לשיידר לבחור להופיע בסרטים לא מוצלחים כגון "2010" או "מלתעות 2"?  האם הסיבה היא סוכן טיפש, שלא סידר לו תפקידים טובים יותר? האם מדובר בחוסר מזל, או תזמון כושל?
אולי התשובה פשוטה למדי. רוי שיידר היה התגלמות המושג "שחקן אופי": אחד שיכול להחליק לתוך דמויות יוצאות דופן, ולהביא אותן למסך במלוא הדרן, כדמויות אמינות ומלאות.  וככזה, היה חסר לו המרכיב הכי חשוב להישרדות בעיר האכזרית שעושה קסמים – Star Quality. כמו הרבה אושיות הוליוודיות שנשכחו מתודעת הציבור, גם שיידר הפך לעוד שחקן עבר. אבל רגע לפני שהעבר יבלע אותו, שווה להיזכר ברגעי צלולואיד גדולים שהשאיר אחריו. דמיינו אותו, למשל, עושה עכשיו את דרכו השמימה, פונה במבט מזועזע לקפטן הסירה שלוקחת אותו לגן עדן, ואומר בהלם מוחלט:... We're gonna need a bigger boat.

איתן גפני (22/02/08)

שיידר. לא הבחירה הראשונה
נערת הטלפון והבלש. פריצת הדרך
הקשר הצרפתי. מועמדות ראשונה
מלתעות. במקום סטיב מקווין
מלתעות. אנטי ובכל זאת גיבור
שיידר היה בחירה רביעית של פרידקין
כל הג'אז הזה. שבירת הסטריאוטיפים
רעם כחול.גם כאן על סף שבירה נפשית
תפקידי משנה קטנים ומפתיעים