24/11/2017
סרטים חדשים בספרייה
חדשים בלו-ריי
חדשים מתרוגמים
הוצאות מחודשות
סרטים ישראלים חדשים
הסרטים המבוקשים
אלבומים חדשים LP/CD
  1. King Gizzard
  2. Robert Plant
  3. Richard Dawson
  4. Jeff Lynne's ELO
  5. דודו טסה
חדשים בג'אז באוזן
  1. James Blood Ulmer
  2. Joe Henderson
  3. Ambrose Akinmusire
  4. Blue Note All-Stars
  5. Kamasi Washington
  • שתפו בפייסבוק
  • שתפו בטוויטר

דור הביט - מוחותיו הטובים ביותר של הדור
חרף הטענה שדור הביט לא היה ולא נברא, התפוקה המרשימה של יוצריו, בספרים ובעיבודים לקולנוע, הופכת אותו לאחד הגורמים המרתקים בתרבות המאה ה-20

המשורר גארי שניידר התבדח פעם כי דור הביט מעולם לא התקיים. בסופו של חשבון התנועה הורכבה משלושה או ארבעה אנשים - ואין אלו מספיקים על מנת להעמיד דור.

שניידר כיוון בדבריו לקבוצה קטנה של חברים שהתגוררה בניו יורק ויצרה את המבנה הראשוני של כותבי הביט. והוא אכן צדק: בתחילת הדרך מנתה קבוצה זו מספר זעום ביותר של חברים: אלן גינזברג ולוסיין קאר, שנשרו מאוניברסיטת קולומביה בשנת 1944, והיו נחושים בדעתם למצוא "חזון חדש" בספרות - היוו את הגרעין הראשוני של הקבוצה. גרעין זה הוכפל בזמן קצר וקלט לתוכו את וויליאם בורואוז ואת ג'ק קרואק (טקסטים של השילוש הקדוש קרואק-גינזבורג-בוראוז המגולמים בידי השילוש המושלם טורטורו-דפ-הופר תוכלו למצוא בסרט המקור כל הארבעה הדיפו תשוקה ספרותית, והחשיבו עצמם ככותבים פוטנציאלים, מלבד לוסיין קאר, שע"פ יומני גינזבורג, היה פרפקציוניסט והאמין כי אינו מסוגל לכתוב: "הוא היה חייב להיות או גאון או כלום, ומשלא יכול היה להיות יצירתי, פנה לבוהמיניזם, אקצנטריות, ורסטיליות סוציאלית, וכיבושים".

הקבוצה המקורית של סופרי הביט הייתה אמנם מצומצת בתחילת דרכה, אך חבריה נתווספו בקביעות במשך השנים הבאות. היה זה בורואוז שהציג את האחרים להרברט האנקי, ספסר כיכר טיימס שלימד אותם את מלת הסלאנג "ביט" (תשישות, קצב, מקצב) והיווה גם קשר סמים.

ב-1946 הגיח ניל קאסידי (שסיפור חייו מתואר בסרט Last Time I Commited Suicide) מדנבר לניו יורק והפך לחברו של קרואק ומאהבו של גינזברג. ב-1948, קרואק פגש בעוד כותב רומנים בתחילת דרכו הניו יורקית, ג'ון קללון הולמס, שעזר לו לגבש את השם "דור הביט" כמבטא את הלך הרוח החדש.

ב-1949 אושפז גינזברג כפציינט במוסד הפסיכיאטרי של קולומביה לזמן קצר, שם פגש בקרל סולומון שאישפז עצמו בהתנדבות לטיפולי שוק חשמלי.

סולומון החל לכתוב לאחר שיצא מביה"ח הפסיכיאטרי ולו הוקדשה הפואמה נהמה של גינזברג שש שנים לאחר מכן. לבסוף, בבאר בגריניץ' ווילאג' , פגש גינזברג בגרגורי קורסו, נער בית סוהר בן 20 בעל שקיקה תאוותנית לכתיבת שירה. כותבים אלה קרמו חברות נצחית ששרדה על אף שהם נפוצו לכל עבר בשנות החמישים המוקדמות.

להבנת ההיסטוריון אלפרד קזין, חברי הביט חוללו סוג חדש של קהילה בוהמיינית. הם היו "משפחה של חברים", אם להשתמש במינוחו של קזין, שכמו בכל משפחה שאבו מכך את כוחם. הדבק שאיחד בינהם היה קשרי חיבה וחוסר רצונם המשותף לסבול את העוינות והאדישות של החברה הסובבת אותם. לאורך השנים הם שהו בדירות וחדרים שונים הפזורים ברחבי ניו יורק: קודם בקרבת אוניברסיטת קולומביה וכיכר

טיימס, ולאחר מכן בצד המזרחי התחתון: בברוקלין, הארלם, הברונקס ושדרות לקסינגטון. גריניץ' ווילאג' כמעט ולא היה בתמונה. מעמדו כמרכז ספרות ופעילות פוליטית רדיקאלית חלף עם התייקרות האזור בשנות הארבעים המוקדמות. כבר ב-1929 מתאר אדמונד ווילסון בספרו חשבתי על דייזי: "לא ידעתי שבקרוב אראה את כל הרובע נופל קרבן לבעלי דירות ואנשי מקרקעין, שיעלו את שכר הדירות ויהרסו בתים שלמים... (עד) שקונפיגורצית הרחובות עצמה תימחק...(ו) הפרופורציות של הכול תתקלקלנה בפסגות הראשונות של רכס הרי בתי דירות מודרניים...". המרכז הגיאוגראפי הלא צפוי של הביטים המוקדמים בניו יורק היה כיכר טיימס, כפי שהבהיר הרומן המפורסם הראשון מאת קרואק "העיירה והעיר" (1950). הרומן שנכתב במחציתן השניה של שנות הארבעים,

כולל את קורותיהן הבדיוניות של שנות חברותו הראשונות עם גינזברג, קאר, בורואוז והאנקי המופיעים תחת שמות בדויים.

הרומן תמצת את רגש החיות שאפף את שיחותיהם בקפיטריות של כיכר טיימס ושילב את אחד מניסויו המוקדמים של גינזברג בפרוזת "חזון חדש". הוא מתאר את רחוב 42 בעודו סטודנט טרי בקולומביה. בקטע הנקרא "פוקרינו" מתאר גינזברג בית שעשועים בכיכר טיימס אליו התנקזו ספסרים ונרקומנים, בסגנון של חזון אפוקליפטי שלאחר פצצת האטום.

ב"העיירה והעיר", קרואק מכנה את גינזברג "ליאון לוינסקי" ומציגו כ"משורר בן 19 ממוצא רוסי יהודי, בחור עיקש, אינטנסיבי, אינטליגנטי בצורה חדה, שהתרוצץ ברחבי ניו יורק נוטף זעה מדיפה פעילות אמוציונאלית". ברומן, מתאר "לוינסקי" את כניסתו אל בית השעשועים ברחוב 24: "בין כל ילדי גן העדן האמריקאי העצוב - יכולת רק לבהות בהם, בדיכאון הבנזדריני, בנעיצת המבט חסר הההשתקפות הנובע

מעודפי זוועה... בסוף, כולם נראים כזומבים, אתה מבין כי כולם מתים, נעולים בפסיכוזה העצובה של עצמם. זה ממשיך כל הלילה, כולם משוטטים חסרי נחישות בין הריסות ציוויליזציה בורגנית, מחפשים אחד את השני, אינך רואה, אך הם כל כך ממוצבים בתוך חינוכם או במחלת העידן, שהם יכולים רק למעוד סביב".

חרדתו של גינזברג מזיהום אטומי ומחלת קרינה הייתה סימפטומטית לזמנו, זמן קצר לאחר פיצוץ מטענים גרעיניים בדרום מערב אמריקה וכמובן הפצצה האטומית שנזרקה על יפן בתום מלחמת העולם השנייה.

"מחלת העידן", עבור גינזברג ואחרים בקבוצת הביט המוקדמת - היא שמשכה אותם לשימוש בסמים כגון מריחואנה, מורפיום, הרואין ובנזדרין שתדלקו את כתיבתם ונתנו לקרואק את ההרגשה כי הם "דור של פוריים".

בחוויות הסמים שלהם הם חיפשו את את מה שקרא לו גינזברג מאוחר יותר "איזשהו אופן של פתיחות דעת, מעבר להגיון המדעי שהוביל לפצצת גרעין".

כפי שכתב ג'ון קללון הולמס לאחר מכן בשום דבר עוד להצהיר: "עולו של דורי היה הידע כי משהו רציונאלי גרם לכל זה, מטחנת המוות העצומה הזאת... .מחנות הריכוז שהוכיחו עצמם אמיתיים מדי, והעובדה ששום דבר רציונאלי לא יוכל לשים לכך קץ... הפצצות גדלו אך הפוליטיקה נשארה כשהייתה". עולו של דורי היה לשאת זאת בחוסר אונים מוחלט

 - רצח העם, הקטל- ועדיין לחפש אהבה במחתרת, היכן שכל דבר חי מתחבא אם עליו לשרוד את המאה שלנו."

מתעדו של בורואוז, טד מורגן, טען כי חיפושם של הביטים אחר זהות מחוץ לציבור קונבנציונאלי גרם לרבים מהם הרגשה ביתית ב"קהילה של פורעי חוק". בורואוז תיאר כיצד זייף מרשמים גנובים ושדד שיכורים ברכבות ניו יורק התחתית בכדי להשיג את הכסף למימון התמכרות המורפיום שלו.

קרואק הוכנס לכלא על כך שעזר ללוסיין קאר בהשמדת ראיות לאחר שקאר רצח את דיויד קמרר בדקירה (עוד חבר בקבוצה המוקדמת של הביט). גינזבורג הועף מקולומביה ובילה זמן באגף הפסיכיאטרי של ביה"ח הפרסבטריאני לאחר שאפשר להרברט האנקי לאחסן סחורה גנובה בדירתו.

בשולי החברה, כשהם דוחפים עצמם באמצעות סמים שונים אל הסף הרגשי ומעבר לו, בורואוז, גינזברג וקרואק יצרו שירה, פרוזה, וחזיוניות של אוטוביוגראפיות בדיוניות, חסרות תקדים בספרות האמריקאית.
הם הפכו לדוברים של מוקצי הזרם המרכזי, בין אם אלו נרקומנים, הומוסקסואלים, מוחרמים אמוציונאלית או חולי הרוח.
המגזין הספרותי הראשון שפירגן לכתיבת הביטים המוקדמים היה מגזין קטן בשם נוירוטיקה. עיתון זה יצא לאור ב-1948 ע"י ג'יי לנדסמן. תשעה גליונות של נוירוטיקה פורסמו לפני כניעתו ב-1951. המגזין הכריז כי

מטרתו היתה "להדגיש את ריאליזצית האנשים לעובדה כי הם חיים במציאות נוירוטית ושזו עושה מהם נוירוטים". נוירוטיקה שמרה עצמה מנוכרת ממגזינים ספרותיים אחרים בחוף המזרחי בטענה כי "המגזינים הקטנים שמתו על מנת לשורר בחפשיות, הוחלפו בכלים מסובסדים של שירת קליקות, קטנוניות מקצועית וגירוד גב (שלא לומר למטה משם- ע.ה) הדדי. לאחר שאלו האחרונים אימצו בחום את האקדמיזם

המוקפד שהמגזינים הקטנים גודלו להוקיע, מצאו עצמם הטיפוסים העדכניים כקדושים חסרי מטרה…". נוירוטיקה פרסם שירה מוקדמת של גינזברג, חיבורים של הולמס וסולומון, ומאמרים, שירה ותרגומים של ליאונרד ברנשטיין, מרשל מקלוהן, לורנס דורל ועוד.

התקפותיו הסאטיריות על המיינסטרים האמריקאי כונו ע"י עורך המשנה גרשון לגמן: "אנליזת אף מחטית של תרבות היוצאת מדעתה באופן ניכר". בסידרת מאמרים ניתח לגמן את ההשפעות הסוציאליות והפסיכולוגיות העמוקות של האלימות הפופולרית ברבי מכר, ספרי מסתורין, נובלות פופ מערביות וספרי קומיקס.

מצב רוחה הדומיננטי, האופטימי ושפל הברך של אמריקה בעת שגשוגה הכלכלי לאורך שנותיה המוקדמות של מלחמת קוריאה דעך בשנות המלחמה הקרה ופינה את מקומו לפחד המשתלט מהתפשטות קומוניסטית.

תכולת הסאנדיי טיימס ב-16 בנובמבר 1952 שהכילה בין היתר את מאמרו של הולמס זהו דור הביט, שיקפה היטב את הלך הרוח הלאומי באמריקה של שנים אלו: בעיתון שובץ ראיון עם הגנרל מתיו בי. רדג'וואי שהדגיש כי כוחות הברית של נאט"ו חזקות מתמיד אך עדיין חלשות מדי בכדי לאזן את האיום הסובייטי המתגבר. מאמר אחר תיאר את חיילי הרגלים של הרפובליקה הקוריאנית המתאמנים בפיכוח מיליטארי של

ארה"ב, "מוכנים למלחמה בסינים האדומים למרות שהם חסרים מעט את הגימור המערבי". ומשם למאמר המרכזי העוסק באוכל, שכותרתו היא "גברים הם הטבחים הטובים ביותר", מאמר שקיבל את השראתו מוידויה של מיימי אייזנהאואר כי בעלה הנשיא היה טבח טוב ממנה.

הסקסיזם המופגן של הטיימס במאמר האוכל הדהד אל דף הבידור בגזענות העדינה המציין לשבח שני שחקנים לבנים הנותנים את הופעתם העשרת אלפים כדמויות האפרו אמריקאיות הרדיופוניות איימוס ואנדי.

אפילו מאמרו של הולמס על אנשים צעירים הגדלים בדור הביט המונע ממה שכינה "כמיהה מיואשת לאמונות מאשררות" נבלע ע"י העמוד העוקב, עליו הודפסה תמונת דוגמנית יפהפייה בחלוק, מוצבת עם מסרגותיה מול אח שיש.

סבטקסט המלים לפני התמונה, "איך לחיות חיים פרטיים נפלאים בויילה", הבהיר כי לדוגמנית לא היה כל קושי במציאת "אמונות מאשררות", כחברה בציבור המינסטרים.

לאחר הצלחת "בדרכים" של קרואק, כתב הולמס מאמר שני, ממוקד יותר בשם פילוסופית דור הביט, שפורסם באסקוויר בפברואר 1958. באותו זמן נכשלו הכוחות האמריקאיים בהשגת ניצחון חד משמעי בקוריאה וביטחונה העצמי של אמריקה לא היה חזק עוד כפי שהיה בתחילת שנות החמישים. ג'יימס דין ואלביס פרסלי הפכו דמויות נערצות בתרבות הפופולרית, והולמס ציין ברווחה כי הם מבשרים כפי הנראה

על תחלתם של שינויים סוציאליים חשובים.

אמריקה כבר לא יכלה לטאטא את האבק תחת השטיח בקלות כה רבה, למרות הכוחות הקונסרבטיביים השולטים בארץ. מבקרים שמרניים שרצו לשמור על הסטאטוס קוו דיווחו בבהלה על "יותר עבריינות, וחוסר אחראיות סוציאלי, ופחות התעניינות בפוליטיקה, פעילות קהילתית וצרכיים דתיים אורתודוקסיים אצל אנשים צעירים - במידה שטרם נראתה בדורות קודמים". בתשובה למבקרים, הולמס תמך בדעת קרואק כי "דור הביט הוא בבסיסו דור דתי". הוא התעקש כי ספרים כגון "בדרכים" היוו מעגנים של שינוי נדרש מכיוון שחשפו את הצביעות החברתית. "מה שהבדיל את דמויות 'בדרכים' מפושעים רועבים ללחם ובוהמיינים מנתצי-אייקונים

שהרבו להופיע בפיקציות אמריקאיות מודרניות - היתה העובדה שהן בעצם היו במסע חיפוש, והאובייקט הספציפי אותו חיפשו היה ספיריטואלי… אם נדמה היה שהשיגו גבולות חוקיים ומוראליים, היה זה רק בתקווה למצוא אמונה בצד השני".

הולמס נלחם על מעמדו של דור הביט כמוצר של עולם פוסט מלחמתי, ולא כתופעה מנוכרת לתרבות. "זהו הדור הראשון בהיסטוריה האמריקאית שגדל עם תמרונים צבאיים, בעיתות שלום, כעובדת חיים מקובלת במלואה... זהו גם הדור הראשון שגדל על ברכי העובדה כי אפשרות ההשמדה הגרעינית של העולם הפכה לתשובה הסופית לכל השאלות".

מה שהכה את הולמס ודורות סימפטיים של קוראים עתידים לבוא- היתה האנרגיה הנובעת מהטון המאשרר של הרומן "בדרכים". ו. הולמס דחק בקוראי הרומן לחגוג אותו כהישג, מכיוון שהוא הוריש לנו את "הציניקניות והאפטיות המלוות את קץ האידיליות."

"בדרכים" לא היה רומן הביט הראשון. קדימה וג'אנקי (מכור) של בורואוז (53) קדמו לו - אך הוא המזוהה ביותר עם ספרות תנועת הביט אשר בצבצה מתוך חיי התרבות האמריקניים בשנות ה-50 המאוחרות.

*מתוך מאמר של אן ארצ'ר ב"מקראת ביט ניידת".

*להשלמת התמונה מומלץ לצפות בסרט הדוקומנטרי The Beat Generation לרשימת סרטים מומלצים נוספים על דור הביט.

*ניתן להזמין במחלקת הספרים של האוזן ספרים העוסקים
בדור הביט, בין השאר: "קדיש" של אלן גינזבורג, "בדרכים"
ו"החתרנים" של ג'ק קרואק, וגם את "פחד ותיעוב בלאס
וגאס" - של האנטר ס. תומפסון ממשיכם של אבות הביט.

תרגם: ניר וקסמן (19/07/04)

The Life & Times Allen Ginsberg
Chappaqua
Heart Beat
Sheltring Sky
Drugstore Cowboy
-Naked Lunch
Barfly
Decoder
Tales Of Ordinary Madness
The Last Time I Commited Suicide
Kerouac