20/11/2017
סרטים חדשים בספרייה
חדשים בלו-ריי
חדשים מתרוגמים
הוצאות מחודשות
סרטים ישראלים חדשים
הסרטים המבוקשים
אלבומים חדשים LP/CD
  1. Primus
  2. Pearl Jam
  3. Kevin Morby
  4. Love Sculpture
  5. ג'נגו
חדשים בג'אז באוזן
  1. James Blood Ulmer
  2. Joe Henderson
  3. Ambrose Akinmusire
  4. Blue Note All-Stars
  5. Kamasi Washington
  • שתפו בפייסבוק
  • שתפו בטוויטר

להרוג את אבא
אנדרו דומיניק, במאי ההתנקשות בג'סי ג'יימס על ידי רוברט פורד הפחדן, לא אוהב להסביר את הסרטים שלו, אבל בראיון עם פבלו אוטין הוא דווקא מסביר היטב כמה מהעקרונות שהדריכו אותו בדרך למערבון הריאליסטי-מיתולוגי שיצר
"אני לא כל כך אוהב שבמאים מדברים על הסרטים שלהם ומסבירים אותם", אומר אנדרו דומיניק כשאני מתעקש שיבהיר לי כל מיני נקודות על סרטו המרתק ההתנקשות בג'סי ג'יימס על ידי רוברט פורד הפחדן. הסרט אמור להיות מערבון המתאר את ימיו האחרונים של ג'סי ג'יימס, הפושע האגדי של המערב הפרוע, לפני שנבגד על ידי בוב פורד, חבר בכנופייתו, שיורה בו למוות, בגבו. אלא ש"ג'סי ג'יימס" אינו ממש מערבון. כן, יש בו אקדחים, סוסים וקאובואים, אבל הסרט הוא דרמה פיוטית על מערכות יחסים מתוחות בין שלושת הגיבורים, ג'סי ג'יימס (בראד פיט), בוב פורד (קייסי אפלק – שהיה מועמד לאוסקר על תפקידו) ואחיו של בוב, צ'רלי (סם רוקוול). לכן, למרות האקדחים, הסרט מתבסס למעשה על דו-קרב, או תלת-קרב פסיכולוגי, של אופי. הוא מלא צילומי אווירה ומוזיקה מהפנטת של ניק קייב, ובמקום להיות מערבון בו הדילמות נפתרות באמצעים פיזיים, "ג'סי ג'יימס" הופך לחוויה מטאפיזית, לירית. למרות זאת, דומיניק, יליד ניו-זילנד, לא ממש רוצה להסביר את סרטו ההוליוודי הראשון. "אני אוהב שהצופה חושב בעצמו על מה שהוא רואה ומחליט מה הוא מרגיש ומה זה אומר לו".
בדומה לדו-קרב קלאסי במערבון, התחושה הייתה שהפעם מדובר בדו-קרב של במאי מול עיתונאי. החלפת המבטים נמשכה מספר שניות, הטייפ שנשלף רגעים לפני כן עדיין פעל והקליט, ולאחר התעקשות קלה, הבמאי נכנע והחל לדבר על עבודתו. "מאז שהייתי ילד רציתי לעשות סרטים. ראיתי את הקוסם מארץ עוץ וסרטים אחרים והתחושה שלי הייתה כאילו אני נכנס לטרנס, או לחלום. היו בסרטים דברים יפהפיים שמשכו אותי אליהם. היום אני מאוד אוהב את סרטיו של דייויד לינץ'. אני מניח שהסיבה היא שהם גורמים לי להרגיש דברים שסרטים אחרים לא. הם נוגעים בי נורא עמוק. יש בהם תחושה של עצב ובו זמנית תחושה של יופי. אני אוהב סרטים שגורמים לך להרגיש לא מוגן, לא בטוח. יש משהו ברוב הסרטים ההוליוודיים שגורמים לך להרגיש מוגן. לא מרעידים לך את הרצפה. אני אוהב שסרטים מעוררים בך תחושות שקשה לנסח במילים".
מהו הרגש שעומד בבסיס "ג'סי ג'יימס"? 
"ג'סי ג'יימס הוא סיפור על חרדה אדיפאלית. מדובר בחרדה מאוד ראשונית. אתה מרגיש שאתה יכול להרוס את אבא שלך, או שאבא מסוגל לאכול אותך. אפשר להתחבר לסרט מהזווית הזו. שזו זווית הראייה של בוב פורד, שמעריץ את ג'סי ג'יימס אבל בו זמנית רוצה להרוג אותו. בהקשר הזה יש בסרט תחושות של חוסר ביטחון וחוסר יכולת לעשות דברים בעצמך. התחושה שמישהו אחר מטיל צל עליך. מנקודת המבט של ג'סי ג'יימס התחושה היא של התפרקות. משהו הרוס לחלוטין, שתם זמנו.
האם כשאתה מביים את הסרט אתה חווה את התחושות האלה בעצמך?
אני מוצא את המטען הרגשי והוא ממלא את אתר הצילומים. למשל, במהלך צילומי הסרט הייתה תחושה חזקה של פרנויה באוויר. הייתה דינאמיקה מאוד מוזרה בין שלושת השחקנים. אני חושב שזה קרה כי סם רוקוול, שמגלם את האח של בוב פורד, נורא רצה במקור לגלם את התפקיד של ג'סי ג'יימס, שהלך לבראד פיט. קייסי אפלק הרגיש חוסר ביטחון בגלל חשיבות התפקיד וחש מאוים על ידי בראד פיט. אבל גם בראד פיט היה מוטרד, כי אני חושב שהוא לא ידע אם הוא מסוגל לגלם דמות כזו מיתולוגית באמינות. כל התחושות האלה התנקזו בעיקר בסצנות שמתרחשות בבית על הגבעה, כששלושת הדמויות נמצאות ביחד, מבודדות. ועל זה למעשה הסרט, על המתח שקיים בין הדמויות האלה, שהפך גם להיות המתח בין השחקנים בזמן ההפקה. בנוסף היה נורא קר בצילומים של הסצנות האלה וזה גם עזר למשחק, לפוקוס ולמתח של השחקנים. 
המורכבות והזרות של הסרט גרמו למפיצים בארץ להחליט לא להוציא אותו להקרנות מסחריות רגילות. בימים אלה יוצא הסרט ישירות לדי.וי.די עם תרגום לעברית.
קשה להגדיר את הסרט שלך כמערבון מן השורה, מה היה הקונצפט שלך בנושא?
במהלך התחקיר אני והצלם רוג'ר דיקינס הסתכלנו על תמונות מהתקופה והכול נראה לנו ויקטוריאני. זה הזכיר לנו יותר את הספרים של צ'ארלס דיקנס, ולא את התמונות שאנחנו רגילים לראות בסרטים על המערב הפרוע. זה מה שנתן לנו השראה, ולכן אפשר להגיד שניסינו לעשות מערבון ויקטוריאני. מכיוון שמדובר בתקופה בה הצילום היה בראשיתו, העדשות יצרו טשטוש בקצוות של התמונות. ניסינו לשחזר גם את האפקט הזה של תמונה ראשונית, עתיקה, לא יציבה. כל האפקטים הויזואליים בסרט נעשו בהשראת התמונות הישנות האלה.
בנוסף לשחזור התקופתי יש לבחירות האלה גם אפקט פסיכולוגי.
בהחלט, בוב רוצה להיות מישהו חשוב, בעל משמעות. הוא רוצה להרגיש שהוא יכול להרוויח את מקומו בעולם. הוא מרגיש שאם הוא יהרוג את ג'סי ג'יימס, הוא ירגיש טוב יותר עם עצמו. הסרט מנסה להעביר איך זה מרגיש להרוג מישהו, מהו המטען הרגשי שמלווה את החוויה, המטען הפסיכולוגי. זה נושא כבד והסרט מנסה להעביר את התחושה הזאת. זאת אומרת, בניגוד לרוב הסרטים ולמערבונים שונים כמו למשל 3:10 ליומה, בהם כל ההרג נעשה בקלות ואנשים יורים אחד בשני בלי בעיה. אני לא רציתי סתם לתאר רצח, אלא להעביר את החוויה של מה זה ללחוץ על ההדק. מהצד השני, ג'סי ג'יימס הוא אדם שיודע שהוא הולך למות. בסרט אני רומז שיש לו סוג של יכולת נבואית ושבמובן מסוים הוא יודע שהסוף שלו קרב. הצילומים מנסים להעביר את נקודת המבט של אדם שחש כי הוא הולך למות ולכן כל העולם הופך עבורו ליפה, עוצמתי יותר. מצד אחד הכול יפה יותר, אך מצד שני הכול גם חמקמק, חולף מהר בפניו. הצילומים של השמיים והעננים החולפים במהירות נועדו בין היתר כדי להעביר את התחושה הזאת של משהו יפה שחולף. בהקשר הזה, הדמות של ג'סי ג'יימס נכתבה בצורה זאת שהיא משדרת נוכחות מיתולוגית. האפקטים הוויזואליים מנסים לייצר תחושה שיש לו יכולות על-טבעיות. הוא מתואר כמישהו שנמצא בין העולם הזה לעולם הבא. סוג של מת מהלך.
קשה לי להבין כיצד בתרבות האמריקאית פושעים ורוצחים כמו ג'סי ג'יימס ובילי הנער הפכו לגיבורים, למיתוסים.
ניסיתי שפעולות הפשע של ג'סי בסרט יהיו פראיות ואלימות יותר. הוא לא מוצג כסוג של רובין הוד, או גיבור, כפי שנהוג לתאר אותו בסיפורים ובסרטים קודמים שנעשו עליו. במובן הזה אני רביזיוניסט. ניסיתי לחשוב כיצד הסיטואציה הזאת הייתה באמת בשביל האנשים שהיו מעורבים בה והשתדלתי לביים את זה כמה שיותר ריאליסטי.
מצד אחד, אתה נותן לסרט מימד מיתולוגי, ומצד שני אתה טוען שהוא ריאליסטי יותר. אתה לא רואה סתירה בדבריך?
זה שניהם, ריאליסטי ומיתולוגי. אני מניח שזה משהו אינסטינקטיבי. כל סיפור שעוסק ברצח או במוות, עוסק באופן כלשהו בעולם הבא ובאלמנטים מטפוריים. קשה לי להסביר את זה. הסרט בנוי כמו טרגדיה. ג'סי ג'יימס הולך למות והטרגדיה בנויה על כך שאנחנו יודעים מראש מהי התוצאה של האירועים המתוארים. במובן הזה, זה גם מתקשר למיתולוגיה של ישו, לידיעה שהולכים לבגוד בו ולהרוג אותו. באופן טבעי נוצרת תחושה של מיתולוגיה, או אגדה. ועם זאת, בו בזמן, מדובר באנשים אמיתיים, שאני מתמקד בניואנסים הקטנים של ההתנהגות שלהם וחוקר את העומק הפסיכולוגי של הפעולות שעושים. אני מנסה לחבר בין שתי התחושות האלה. מצד אחד משהו מאוד מסוגנן, אך מצד שני מאוד אמיתי.
למעשה, כשאתה מתאר סיפור ידוע מראש, שכבר בשם של הסרט אתה מגלה מה יקרה בו, העלילה הופכת לפחות חשובה, ומה שחשוב זה האווירה והעומק הפסיכולוגי של הדמויות.
נכון, אני חושב שלעשות סרט זה כמו מוזיקה. אני אוהב את המוזיקליות של הקולנוע. לדעתי, סרט מוצלח הינו סרט בו אתה יכול לדמיין שהצילומים הם כמו תווים ביצירה מוזיקלית. לכן אני שם דגש יותר על האווירה, מצב הרוח ודברים כאלה. למשל, בהקשר של השחקנים אני אוהב את ההתנהגות בין השורות, בין הדיאלוגים, הניואנסים. יש הרבה צילומים של תגובות ומבטים בסרט. כי השאלה היא כיצד הסרט מתקשר איתך ברמה שמתחת לעלילה. זה מה שמבדיל בין סרט אחד לסרט אחר שעולה עליו.
את "ג'סי ג'יימס" הפיק בראד פיט בעצמו. האם הוא התערב גם בנושאים שקשורים לבימוי?
אמנם בראד פיט הוא אחד המפיקים, אבל בזמן הצילומים הוא היה מרוכז במשחק. כל הפוקוס שלו היה שם, ולא בתקציב, או ענייני הפקה אחרים, אז הכול היה בסדר. בשלב מסוים הוא אף ויתר על חלק מהמשכורת שלו כדי שיהיה לנו יותר כסף לצלם כמה דברים שלא הספקנו במסגרת התקציב הראשוני. אז במובן הזה הוא באמת נהדר, וזה שהוא היה גם הכוכב וגם המפיק של הסרט דווקא עזר.



פבלו אוטין (30/03/08)
ג'סי ג'יימס. חוויה מטאפיזית
אפלק. סיפור על חרדה אדיפאלית
רוקוול ופיט. הראשון רצה להיות ג'סי
פיט. לגלם דמות מיתולוגית
האחים פורד. פוקוס ומתח בין השחקנים
פיט ואפלק. בין השורות
התקופה מזכירה את הספרים של דיקנס
ג'סי השודד. פראי ואלים, לא רובין הוד
אפלק מתכונן. מה זה ללחוץ על ההדק
דומיניק עם פיט. שהצופה ירגיש
דומיניק עם אפלק. סרט זה כמו מוזיקה