24/11/2017
סרטים חדשים בספרייה
חדשים בלו-ריי
חדשים מתרוגמים
הוצאות מחודשות
סרטים ישראלים חדשים
הסרטים המבוקשים
אלבומים חדשים LP/CD
  1. King Gizzard
  2. Robert Plant
  3. Richard Dawson
  4. Jeff Lynne's ELO
  5. דודו טסה
חדשים בג'אז באוזן
  1. James Blood Ulmer
  2. Joe Henderson
  3. Ambrose Akinmusire
  4. Blue Note All-Stars
  5. Kamasi Washington
  • שתפו בפייסבוק
  • שתפו בטוויטר

לתת לאנשים להיות אנשים
בין הוליווד רבת הפעלולים לבין סרטי האינדי בחסות האולפנים, נדמה שכבר לא נשארה הרבה עצמאות בקולנוע האמריקאי. אבל בשקט בשקט צומחת תנועת ה-Mumblecore, ומוכיחה שיש תקווה. המעניין והכובש שבבמאי התנועה הוא אהרון כץ, שנאות לשבת (מול המחשב) לשיחה קצרה על דרכו הקולנועית. מתוך מגזין האוזן החדש, השבוע בחנויות
משווים אותם לג'ון קסווטס, למייק לי, לאריק רוהמר ולריצ'ארד לינקלייטר המוקדם, אך הם מתעקשים שמה שהם עושים לא נעשה לפניהם. גל האינדי החדש בארה"ב מונהג על-ידי חבורת צעירים בוגרי בתי ספר לקולנוע, שהתקשורת איחדה תחת השם The Mumblecore Movement. הם כולם חברים, המבוגר בהם בן שלושים וקצת, ובשש השנים האחרונות הם הוציאו מעל תריסר סרטים במימון עצמאי לחלוטין. את התסריטים הם כותבים בעצמם, את הסרטים מפיקים בעזרת חברים ולרוב גם משחקים בהם והתמות ריאליסטיות להפליא ותמיד יומיומיות, באווירה נטורליסטית ומינימליסטית.
ממרומי גיל 27, אהרון כץ הוא אחת התופעות המעניינות יותר שקורות לאחרונה בזירת האינדי האמריקאי בכלל ובשורות “התנועה“ בפרט. הוא נאמן באופיו לרוח תנועת Mumblecore הצעירה, אך בכל זאת נבדל ממרבית חבריה בסגנונו הייחודי. בשני הסרטים שעשה עד כה, Dance Party USA ו-Quiet City הוא לא מופיע, הוא נמנע מפרובוקציות או מפגנים של אקזהיביציוניזם (כמו סצנת המקלחת הנועזת של ג'ו סוואנברג בסרט ביכוריו, Kissing on the Mouth או הדיון על אחוריו של אנדרו בוז'אלסקי בסרטו Mutual Appreciation), ולצד הדבקות בריאליזם, שני סרטיו היפים, משוחים בהילה של פשטות פיוטית.
הצימאון התרבותי בארה"ב לאלטרנטיבה לקולנוע המסחרי, הוביל לאחרונה להתעניינות גוברת בפועלם של חברי ה-Mumblecore, תוך השוואות תכופות לתנועת דוגמה 95 הדנית ולג'ון קסווטס, שנתפש בעיני רבים כאבי האינדי האמריקאי (יש המכנים את אנשי התנועה - Slackevetes, היתוך שמו של קסווטס עם Slacker, סרט האינדי הפולחני של ריצ'ארד לינקלייטר). אך בראיון עם כץ מתברר שזה לא בדיוק כך. מתחת למעטה האידיאליסטי ששיוו לו ולחבריו, מתגלה קבוצה מאוד סימפטית של במאים, שנהנים לעשות סרטים עם החבר'ה בסלון, אבל בכלל לא היו מתנגדים לאולפן ולתקציב גדול פי כמה, כל עוד מאפשרים להם לעשות את מה שהם אוהבים. 
על שאלת השאלות, שנוגעת למרווח בין אמנות לאידיאולוגיה, כץ משיב ברוח סרטיו הצנועים והכנים: "האג'נדה העיקרית שלי היא לחקור את האינטראקציה האנושית באופן אמיתי ונאמן למציאות", הוא אומר. "בשבילי, הדרך הטובה ביותר להגיע לתמונה הגדולה היא לתת לאנשים להיות אנשים ולא להשתמש בהם כמו דוברים. כך, הסוגיות שחוקרים, בין אם מדובר בלקיחת אחריות ובין אם במציאת קשר אינטימי בעולם המודרני עתיר הטכנולוגיה, מתגלות באופן אורגני, ומורכבות כמו שהן בחיים האמיתיים".
אתה באמת מרגיש, כיוצר, כחלק מתחיית הקולנוע האמריקאי העצמאי?
אני בהחלט חושב שהנגישות של הטכנולוגיה ריעננה את הקולנוע הסופר-דל-תקציב. זה איפשר לאדם כמוני לעשות סרטים עכשיו, במקום להיות משותק מהמחשבה על כמה יקר זה לעשות סרט על-פי מיטב המסורת של התעשייה הקולנועית. מה שאתה באמת צריך בשביל להצליח לעשות את זה, זה קבוצה של חברים שמתרגשים מהסרט, ולא כמויות אדירות של כסף. ברנדן מקפדן ובן סטמבלר, שני המפיקים של Quiet City, נשארו ערים איתי הרבה לילות כדי להבין ולפצח כל אספקט של הסרט. זה באמת היה מאמץ משותף של קבוצה קטנה מאוד של אנשים, שהחליטו לעשות משהו ביחד.
איפה אתה רואה את עצמך ביחס להוליווד? אתה רואה את הסרטים שלך ככאלה שחיים בדו-קיום לצדה, או כתנועת נגד?
אני חושב שחלק מהסרטים שנעשים בהוליווד מעולים וחלקם איומים. התקווה שלי היא להמשיך לעשות סרטים שמרגש אותי לעשות עם אנשים שמהנה אותי לעבוד איתם. חלק מהרעיונות שיש לי לא יכולים להתבצע בלי משאבים רבים בהרבה ממה שאי פעם אוכל לאסוף בעצמי. הדרך הכי טובה שאני יכול לנסח את זה היא שאני כן מקווה לעבוד בעולם האולפנים, אבל בתנאים שלי.
אתה מרגיש בנוח עם ההגדרה של תנועת ה-Mumblecore כממשיכי דרכם הרוחנית של קסווטס ואחריו לינקלייטר (בסרטיו המוקדמים)? 
אני לא בטוח. אני אוהב את Slacker, אבל לא ראיתי הרבה סרטים של קסווטס. אין ספק שקיים רצון עז למחוק את כל הבולשיט מהעשייה הקולנועית ולהגיע לעניינים שבאמת חשובים, כמו לנסות להבין מי אנחנו ולמה אנחנו עושים את הדברים שאנחנו עושים. אני חושב שזו המטרה של כל הסרטים הטובים כמעט. אני חושב של-Quiet City יש במשותף עם הרבה סרטים בהרבה גישות, לא רק Shadows ו-Slacker.  
אז מי בכל זאת השפיע עליך כיוצר?
יש סרטים שמבחינתי מאוד מתקשרים עם העשייה של כל אחד הסרטים שלי, אבל זה די קשה לאמוד את ההשפעה שלהם. ראינו את מצב רוח לאהבה של וונג קאר וואי ואת High School של פרדריק וייזמן בערך בתקופה שצילמנו את Dance Party USA. אנדי ריד, הצלם של Quiet City ואני, ניסינו להבין איך דברים מסוימים השפיעו עלינו, ולא ממש הצלחנו. יש סרטים ששנינו מאוד אוהבים, כמו ימים ברקיע, ואני בטוח שהייתה לזה השפעה, אבל קשה לי להגיד בדיוק על מה. ניסינו לגנוב שוט מליקוי חמה של אנטוניוני אבל בסוף זה לא כל כך עבד. בעצם, נזכרתי עכשיו במשהו. יש שוט ב-Quiet City שכריס מטפס על מדרגות החירום לפרוץ לדירה ואז חתכנו לשוט בו ארין מסתכלת עליו מלמטה. בשני השוטים יש זום איטי וההשראה לזה היא בלי ספק סרטי אקשן משנות ה-60' וה-70' כמו ממבטו של פרנואיד (Parallax View) ופגיעה בול (Point Blank). וכדי לענות על השאלה שלך, אני אוסיף שאני אוהב את יאסוז'ירו אוזו ואת וויט סטילמן
אתה עובד עם שחקנים לא מקצועיים. באיזו מידה התסריט מאולתר וכמה חופש אתה נותן להם על הסט?
לארין וכריס (השחקנים הראשיים ב-Quiet City) היה הרבה חופש. שניהם אנשים ממש מגניבים במציאות, שמאוד מסוגלים לחיות ברגע, שזו תכונה שחשבתי שתיתרגם טוב למשחק. הכרתי להם את הנסיבות של הסצנות ושל הדמויות, ואת המבנה של כל סצנה. בתוך המגבלות האלה, היה להם חופש להגיד דברים כמו שהם היו אומרים אותם. עודדתי אותם למקד את כל תשומת הלב שלהם על האדם השני ולהגיב באמת למה שקורה. לא ממש היה לי אכפת מה הם אמרו; הדבר החשוב באמת היה להישאר אמיתי. זה בא מאמונה שאנשים כמו שהם, הרבה יותר מעניינים מארכיטיפים או הגזמות, וכדי לחקור רגשות כמו תקווה או חוסר וודאות או בדידות או כל דבר אחר, ממש לא נחוץ לנקוט בקריקטורות. בנימה דומה, ב-Quiet City, וזה משהו שכל מי שעבד על הסרט הרגיש בעוצמה, היה רצון להראות את ניו-יורק בכלל ואת ברוקלין בפרט כפי שראינו אותה בחיי היומיום שלנו ולא כפי שהיא מוצגת ברוב הסרטים.
הסרט הראשון שלך היה על מתבגרים, והסרט השני על בני עשרים וקצת. הסובייקטים שלך מתבגרים יחד איתך?
להיות מתבגר ולהיות בשנות העשרים המוקדמות הם שני דברים שחוויתי. כתוצאה מזה כנראה שיש לי הבנה טובה יותר של התקופות הללו בחיים, יותר משיש לי על, למשל, להיות בן 45. ואחרי שזה נאמר, אני יכול לספר לך שהפרויקט הבא שלי הוא על אנשים שמתקרבים לגיל העמידה.
הפרויקט הבא?
כן. הסרט נקרא טנטטיבית Lay of the Land, והוא מספר על שני בחורים שמתקרבים לגיל העמידה, בשנות השבעים בפרבר של סקרמנטו. הדמות הראשית הוא מתופף ג'אז שחור והשני הוא מוזיקאי קאנטרי לבן. את הימים הם מבלים יחד בברים ובעבודות מזדמנות ובערבים הם מנגנים.


שירה בן-סימון (13/04/08)
כץ. צריך קבוצה של חברים מתרגשים
מארז סרטיו של כץ. פשטות פיוטית
Dance Party USA. ניסינו לגנוב שוט
Dance Party. מאמץ משותף
Quiet City. מאוזו ועד סטילמן
Quiet City. השחקנים שותפים
כץ על הסט. באולפנים, ובתנאים שלי