22/11/2017
סרטים חדשים בספרייה
חדשים בלו-ריי
חדשים מתרוגמים
הוצאות מחודשות
סרטים ישראלים חדשים
הסרטים המבוקשים
אלבומים חדשים LP/CD
  1. Primus
  2. Pearl Jam
  3. Kevin Morby
  4. Love Sculpture
  5. ג'נגו
חדשים בג'אז באוזן
  1. James Blood Ulmer
  2. Joe Henderson
  3. Ambrose Akinmusire
  4. Blue Note All-Stars
  5. Kamasi Washington
  • שתפו בפייסבוק
  • שתפו בטוויטר

הוא הלך ברחובות
"איריס" ו"אור מן ההפקר", שניים מסרטי "הרגישות החדשה", שיצאו עכשיו בדיוידי, מגלים שעדיין יש מה ללמוד מאותה תנועה של שנות ה-60 וה-70 , שקראה תיגר על הקולנוע הישראלי הפטריוטי

לצד קומדיות הבורקס המוכרות לרבים, שנות ה-60 וה-70 בקולנוע הישראלי מזוהות בדרך כלל עם איש אחד: אורי זוהר. אלא שגדולתו של זוהר באה לידי ביטוי לאו דווקא בסרטיו המפורסמים, אלא בכך שהיה מנהיג ופורץ דרך, שהוביל את הקולנוע הישראלי לימים חדשים. ב-1964 ביים זוהר את חור בלבנה והוכיח שאפשר גם אחרת. בדיעבד, ניתן לומר שהיה זה הסרט הראשון של תנועת "הרגישות החדשה".
שניים מהסרטים הבולטים שהניבה אותה תנועה יצאו לאחרונה בדי.וי.די: איריס של דוד גרינברג ואור מן ההפקר של ניסים דיין, וזו הזדמנות לשוב ולהציץ אל אותו זרם קולנועי-אמנותי שהשפיע מאוד על הקולנוע הישראלי, גם אם מעולם לא זכה לפופולאריות אמיתית.
"איריס" היה סרטו היחיד של הצלם דוד גרינברג ז"ל. הוא יצא לאקרנים ב- 1968 ונחל כשלון חרוץ. הסרט מספר את סיפורו של יואל (בגילומו של גדעון שמר ז"ל) , עיתונאי במשבר גיל ה- 40, שמתגרש מאשתו ומתאהב באיריס, נערה בת 16. מדובר בדרמת יחסים טעונה וטראגית, שהושפעה מאד מסרטי ה"גל החדש", אלא שגרינברג משכיל לבטא אלמנטים תרבותיים ישראלים כמעט בכל סצנה. השפה (בעיקר הסלנג), הנוף (תל אביב) ושילוב מאפיינים יהודיים, הופכים את הסרט לישראלי מאד.
"אור מן ההפקר" יצא לאקרנים ב-1973 ושבר שיא שלילי כשהצליח למשוך רק 600 צופים לבתי הקולנוע. זהו סרט הביכורים של נסים דיין, במאי, מורה ומבקר קולנוע. הסרט מגולל את סיפורו של שאול, צעיר לפני גיוס בשכונת מצוקה בדרום תל אביב. "אור מן ההפקר" הושפע בסגנונו מסרטי הניאו-ריאליזם האיטלקיים: שימוש בשחקנים לא מקצועיים, גישה אסתטית מינימליסטית וביקורת חברתית ופוליטית הם רק חלק מהמאפיינים.
שני הסרטים מביאים "סיפור קטן" שמכיל ביקורת סמויה וגלויה כלפי החברה הישראלית, המוצגת כחברה שוביניסטית, דורסנית ואלימה ביותר, בעיקר כלפי נשים. סצנות נועזות של סקס וסצנות קשות של אונס מעידות על כך, כמו גם סופם האלים של הסרטים.
שני אלה, כמו סרטי "הרגישות החדשה" בכלל, צמחו על רקע קולנוע הרואי-פטריוטי (דוגמת הוא הלך בשדות מ-67), שעסקו בהאדרת המפעל הציוני והציגו אותו כחלום שמתגשם. סרטי "הרגישות החדשה" קראו תיגר על הקולנוע המגויס בישראל. חלקם ביקרו את הציונות באופן גלוי (למשל "חור בלבנה" ושלום, תפילת הדרך מ-1974) וחלקם מרדו על ידי התעלמות מופגנת מ"המצב", מדרישות ההתגייסות הלאומית: "היה זה מעשה פוליטי להיות א-פוליטי", אומר יגאל בורשטיין, אחד מחברי התנועה. כאלה הם סרטיהם של גרינברג ודיין: העיסוק בחיי היומיום הטריוויאליים כביכול של גיבורי "איריס" ו"אור מן ההפקר" מתעלם במופגן מנושאים לאומיים-פוליטיים. ההתעלמות מהווה במקרים אלה ביקורת נוקבת ביותר.

בין השנים 1964 ל-1975 ביימו כעשרים במאים את סרטי הביכורים שלהם - מספר חסר תקדים בקנה מידה ישראלי. הסרטים שיצרו היו שונים באסתטיקה, בסגנון ובתכנים מהסרטים שהיו מוכרים עד אז בארץ. נושאים אוניברסאליים, דיונים פילוסופיים בין גבר לאישה על רקע העיר, התייחסות ליצירות אמנות, ספרות ותיאטרון, דימויים ויזואליים והתבוננות בפרטים הקטנים – כל אלה, ברוח הסגנונית של הגל החדש הצרפתי או הניאו-ריאליזם האיטלקי, אך בנוף, בשפה ובתרבות ישראליים – אפיינו את סרטי התנועה.
חלק ממבקרי הקולנוע היללו ומיהרו להכריז על הולדתו של "גל חדש ישראלי", אלא ש"הרגישות החדשה" מעולם לא הגדירה עצמה כגל או תנועה. הייתה זו מעין קבוצת יצירה עצמאית של צעירים, שוחרי אמנות וקולנוע, אשר שאפו להשמיע קול חדש. לימים הולידה התנועה במאים מוכשרים דוגמת אברהם הפנר (לאן נעלם דניאל וקס?), יקי יושע (סוס עץ) ונסים דיין, שהובילו את הקולנוע הישראלי בשנים הבאות, על אף ההכרה המצומצמת לה זכו.
בשנות השמונים היה זה ג'אד נאמן (מבמאי התנועה וחוקר קולנוע ישראלי) שטבע את המונח "הרגישות החדשה".
אבל חזקים ורבים יותר היו קולותיהם של המבקרים לשלילה - הן הצופים (שהצביעו ברגליהם) והן מבקרי וחוקרי קולנוע, שטענו שסרטים אלה מנותקים מן ההוויה הישראלית ושאינם אלא חיקוי זול של סרטים דומים שנעשו באירופה באותה עת. אלא שקו דק עובר בין חיקוי להשפעה. מבחינה סגנונית, הרי שחלק מהביקורות מוצדקות. סרטי הרגישות החדשה (מלבד "חור בלבנה") לא המציאו את הגלגל ונשענו על סגנון אירופי-מודרני שהיה אופנתי באותה עת. אלא שמבחינה תרבותית – כמו שמראים השניים שיצאו עכשיו בדי.וי.די -  אלה סרטים ישראלים לכל דבר, וכאלה שקולם חשוב וראוי היה להישמע, על אחת כמה וכמה במדינה כמו ישראל. סרטים שחורטים על דגלם ביקורת נוקבת על החברה הישראלית ומאבק אמיתי בממסד ובמוסכמות (דוגמת אבנים של רפאל נג'ארי או אור של קרן ידעיה) -  כאלה יש מעט מדי גם בקולנוע הישראלי של היום. דווקא בגלל זה, סרטי "הרגישות החדשה" עדיין רלוונטיים, עדיין שווים צפייה והתייחסות. נכון, השפה העברית מעט מיושנת והרחובות מאד שונים, אך העיסוק בגיבור האינדיווידואלי ובעיותיו יכול לדבר מאוד גם אל צופים היום, ואולי אף מוכיח שלא הרבה השתנה ומה שדרש שינוי אז, דורש שינוי גם היום.

למי שמתעניין, מומלץ לצפות בסרט קצר וניסיוני של נסים דיין, איש בקצה, שמופיע בתוספות של "אור מן ההפקר", וגם בשניים מסרטיו הבאים, שיצאו אף הם במהדורות מחודשות: סופו של מילטון לוי וגשר צר מאד. למי שרוצה להעמיק עוד יותר, כדאי גם לקרוא את הספר הרגישות החדשה מאת אריאל שוייצר שיצא ב-1997 בהוצאה משותפת של בבל והאוזן השלישית.

אודי אלפסי (19/05/08)

סרטו היחיד של גרינברג
שיא שלילי בצפייה
פורץ הדרך
ספרו של שוייצר