19/11/2017
סרטים חדשים בספרייה
חדשים בלו-ריי
חדשים מתרוגמים
הוצאות מחודשות
סרטים ישראלים חדשים
הסרטים המבוקשים
אלבומים חדשים LP/CD
  1. Primus
  2. Pearl Jam
  3. Kevin Morby
  4. Love Sculpture
  5. ג'נגו
חדשים בג'אז באוזן
  1. James Blood Ulmer
  2. Joe Henderson
  3. Ambrose Akinmusire
  4. Blue Note All-Stars
  5. Kamasi Washington
  • שתפו בפייסבוק
  • שתפו בטוויטר

סטריפטיז לכל המשפחה
סרטי המתיחות הם אחד מהז'אנרים הייחודיים והמצליחים בתולדות הקולנוע המקומי. לכבוד הקיץ המטמטם חושים ולרגל יציאת ארבע מקלאסיקות הז'אנר בדי.וי.די, אודי אלפסי חוזר ונפגש בסיבוב

בסוף שנות השבעים, בעוד קומץ חובבי קולנוע נשאר נאמן לסרטים ישראלים "איכותיים", נהרו 751,000 צופים לישראלים מצחיקים של צבי שיסל ובועז דוידזון, סרט המתיחות הראשון בישראל. בעקבותיו שטף את הארץ גל סרטי מתיחות - 12 סרטים הופקו במהלך כעשור. הסרטים זכו להצלחה מסחררת ושניים מהם ממוקמים עד היום בין עשרת הסרטים הישראלים המצליחים ביותר בכל הזמנים. בימים אלה יצאו מהדורות די.וי.די לארבעה מסרטי התקופה: "ישראלים מצחיקים" (1978) ואוכלים לוקשים (1989) מבית היוצר של דוידזון-שיסל, וניפגש בסיבוב (1986) וניפגש בספארי (1989), מבית היוצר של יהודה ברקן. ארבעת הסרטים מרתקים, בראש וראשונה, חייבים להודות, כמסמך סוציולוגי – סרטי המתיחות הם אחת התופעות הקולנועיות הייחודיות לישראל.

הסתרת המצלמה אינה רק צורך הפקתי (שיאפשר את קיום המתיחה), היא גם מבטאת את השאיפה לכנות קולנועית מקסימאלית (שכן ברגע שמצולם לא יודע שהוא מצולם, הוא מתנהג באופן טבעי, "כמו בחיים"). גישה זו מבטאת את השאיפה העליונה ביותר של הקולנוע התיעודי: להראות את החיים כפי שהם באמת. זהו פן אחד של קולנוע המתיחות.
מלבד זאת, כבר מימיה הראשונים, אמנות הקולנוע מקיימת דיאלוג עם שני אלמנטים שניצבים ביסוד כל סרט מתיחות: 1. מציצנות. 2. סלפסטיק. המתיחה הקולנועית הראשונה נוסתה על ידי האחים לומייר בסרט המתיז, הותז (1895). במרכז הסרט גנן משקה את הגינה. ילד מגיח מאחוריו ודורך על הצינור. הגנן לא מבין מדוע הזרם נפסק. הוא מביט אל הצינור. הילד מרים את רגלו. זרם מים שוטף את פניו של הגנן. זו הייתה ההתחלה. לימים יהפכו המתיחות הטלוויזיוניות לפופולאריות מאד בארצות הברית ובאירופה (למשל קנדיד קמרה ובננה ספליט) אך בשום מקום בעולם מלבד ישראל לא הפכו סרטי מתיחות לז'אנר קולנועי של ממש.

השאלה המעניינת היא – למה בישראל כן. זה מתחיל בעלויות ההפקה המינימאליות שהתאימו למצבה הכלכלי של תעשיית הקולנוע הישראלית ואיפשרו למפיקים להרוויח, אולם הגורם הכלכלי מסביר רק את המוטיבציה של היוצרים. ההיענות המדהימה של הצופים היא כבר עניין אחר, שההיבט הכלכלי מתקשה להסביר, ואין ספק שהיא נובעת מנטיות תרבותיות/חברתיות.
המסורת היהודית והישראלית רוויה בסיפורי מתיחות, תעלולים ותחבולות - משמשון הגיבור,  שנהג לערוך מתיחות אכזריות לפלשתים, דרך הרשל'ה שנחלץ ממצבים בלתי אפשריים בעזרת תעלוליו, ועד לצ'יזבטים ולספרות המתיחות (ילקוט הכזבים) שהיו פופולאריים כל כך, עוד בימי טרום המדינה. סרטי המתיחות הם רק חולייה בשרשרת, והם מעין הכלאה בין קולנוע תיעודי, סרטי התבגרות מסדרת אסקימו לימון וסרטי הבורקס. כל סרט בורקס משופע במתיחות קטנות לכל אורכו. כך מתחזה מיקו לפצוע תאונה בתחילת צ'רלי וחצי (סרטו של דוידזון, בכיכובו של ברקן) כדי לסחוט כסף מפראייר מזדמן; פישינזון מאלכס חולה אהבה מגניב ביצים למושב האוטובוס וממתין למורה שיישב. ויש עוד אין ספור דוגמאות.
אך למרות הקשר ההדוק, סרטי המתיחות חפים לגמרי ממספר אלמנטים מרכזיים בקולנוע הבורקס: הם לא עוסקים בנושאים עדתיים ופוליטיים (אסקפיזם מוחלט). אין "טובים או "רעים". אין קתרזיס בסוף (בנוסח "החתונה") והם נקיים לחלוטין מכל סוג של הטפה.
 
אחת הסיבות להצלחת הסרטים הללו דווקא כאן הן תכונות האופי של היוצרים, כפי שהן משתקפות בסרטים, שמביאות לידי ביטוי משהו מ"הצבריות", הממשית או המיתולוגית: חבר'מניות, מאצ'ואיזם, שמחה לאיד. אלו הם "סרטי כיבוש" במובן המטפורי של המונח. מתוך הימצאות בעמדת כוח מנצלים היוצרים את החלש, לעתים עד כדי רמיסתו.
השוביניזם בסרטים אלו מוחצן. כ- 50% מהמתיחות קשורות במין. למשל בסרט "ניפגש בספארי" מציע המותח כסף לבחורה כדי שתוריד חולצה ברחוב. כשהיא מסרבת, הוא מעלה את הסכום. "לכל אישה יש מחיר", הוא מכריז כשהנמתחת מסכימה לבסוף. מדובר בסטריפ שואו לכל המשפחה, במסווה של בידור קולנועי קל וחביב.
בעוד שסרטיו של ברקן נראים לעתים כמו תירוץ רע להראות ציצים על מסך גדול, סרטיהם של שיסל ודוידזון מתאפיינים בנימה אנרכיסטית וביקורתית יותר. בסרט "ישראלים מצחיקים" מתחפשים צוות המותחים לשוטרים, עוצרים עוברי אורח תמימים ועורכים להם "משפט שדה" (בשדה סמוך) על עבירות תנועה שלא ביצעו. זוהי מתיחה המכילה ביקורת סמויה. היא מראה כיצד אזרחים בישראל "מאולפים" לציית לסמכות בצורה עיוורת, אפילו כשהציות הוא חסר הגיון ואבסורדי.

מי הם הקורבנות בסרטים אלו? גברים, נשים וטף. כולם אוכלים אותה. אפילו בעלי חיים, שעל אף חושיהם החדים נופלים קורבן לרשת התחכום של ברקן בסרט "ניפגש בסיבוב": עץ מדומה ניצב בפארק. בתוך הגזע עומד בן אדם. ממתין לאות. כלב תמים שעובר בסמוך ניגש לכיוון העץ במטרה ברורה להשתין. האות ניתן. העץ זז ממקומו. הכלב לא מבין... הוא מנסה בשנית. שוב העץ זז. הכלב המבוהל בורח. חייך כלב, אכלת אותה.
בהמשך ייפלו בפח, בזה אחר זה, נציגים מצוות ההפקה, חבריו ומשפחתו של הבמאי ולעתים גם הבמאי עצמו (לפי חוקי הז'אנר, המתיז מותז). תוסיפו אליהם כמה סמי-סלבריטאים, וכך, בנוסף לכל הצרות, יקבלו הסרטים הללו את הכינוי הלא מחמיא, "סרטי חבר'ה". 
 
שאלת השאלות היא, כמובן - למה לטרוח ולצפות בסרטים? או לחילופין, הכיצד דווקא אלה זכו למהדורות די.וי.די? ראשית, כי יש מי שחושב שיש עדיין קהל לז'אנר, ואין ספק שהוא צודק. במידה רבה, כל שורשי תרבות הריאליטי, הסופר-פופולארית היום, נמצאים שם, אז למה לא לחזור לגרסה הקלילה, עם פחות משימות הרות גורל, פחות אכילה של רמשים ויותר פאן משוחרר וחסר עכבות. ושנית – כי סרטי המתיחות מצליחים, יותר מכל סרט ישראלי, בכל ז'אנר אחר, ליצור מסמך אנתרופולוגי מרתק: תמונה כנה, רחבה ואותנטית של החברה הישראלית בשנות ה-80. זוהי הזדמנות נדירה להציץ 25 שנים אחורה ולראות את ישראל של אז, "כמו בחיים". אנטי-תזה חביבה לכל אלבומי הנוסטלגיה שהציפו לאחרונה את השוק, עם פרוץ חגיגות ה-60.


אודי אלפסי (26/06/08)

ישראלים מצחיקים. נימה אנרכיסטית
אוכלים לוקשים. מסמכים סוציולוגיים
ניפגש בסיבוב. סרטי כיבוש
ניפגש בספארי. לכל איזה יש מחיר