23/11/2017
סרטים חדשים בספרייה
חדשים בלו-ריי
חדשים מתרוגמים
הוצאות מחודשות
סרטים ישראלים חדשים
הסרטים המבוקשים
אלבומים חדשים LP/CD
  1. Primus
  2. Pearl Jam
  3. Kevin Morby
  4. Love Sculpture
  5. ג'נגו
חדשים בג'אז באוזן
  1. James Blood Ulmer
  2. Joe Henderson
  3. Ambrose Akinmusire
  4. Blue Note All-Stars
  5. Kamasi Washington
  • שתפו בפייסבוק
  • שתפו בטוויטר

במאי הדור הבא – 2008
בהמשך לשלוש הכתבות בהן פרשנו את כל היושבים על מדפי ה"נקסט ג'נריישן" בספריות האוזן, הרי העדכון לשנת 2008. בין המצטרפים גארונה, רייגאדאס ואפאטו

מדפי ה"נקסט ג'נריישן" בספריות האוזן מוקדשים לבמאים, שכבר הוכיחו עצמם בסרט או שניים (ואפילו יותר), אך כישרונם הניכר מבטיח שעוד נשמע מהם רבות. כמתבקש, התואר "צעיר ומבטיח" הוא דינאמי, ועובר מדי פעם ליוצרים חדשים. אחרי שפרשנו בשלוש כתבות את היוצרים החולקים את המדפים הללו, אנחנו מביאים כאלה שהצטרפו ממש לאחרונה. נא להכיר.

אירופה

כריסטוף הוכהאוזלר
מהקולות הייחודיים והיותר מורכבים אינטלקטואלית בקולנוע הגרמני החדש שלאחר נפילת החומה (נוהגים להתייחס אליו כחלק מהדור השני של מה שנקרא ה-Berlin School). הוכהאוזלר, יליד 1972, מחזיר לקולנוע הגרמני את הרגישות הפוליטית-חברתית ואת אסתטיקת הניכור, יותר מכל קולנוען עכשווי אחר. עד כה ביים שני סרטים באורך מלא, לאחר כחמישה קצרים, שניהם מאופיינים בשוטים מדוייקים ולרוב סטטיים ובאנטי-גיבורים מופנמים ולא תקשורתיים שרק רוצים לגעת, להרגיש ולהיות נאהבים. בסרטו הראשון מ-2003, This Very Moment (מעין עיבוד מודרני לאגדת "הנזל וגרטל"), זאת אם חורגת לשני ילדים מעצבנים, שברגע של חולשה מעיפה אותם מהמכונית מעבר לגבול הפולני ובכך מאבדת אותם. בסרטו השני, יצירת מופת ללא עוררין – I Am Guilty, זהו בחור צעיר שזה עתה סיים את לימודיו התיכוניים ועומד אובד עצות מול שוק העבודה הקפיטליסטי ומשפחתו הבורגנית. מפלט מהחרדות הקיומיות שלו הוא מוצא בפנטזיות הומוסקסואליות על כנופיית אופנוענים בשירותים ציבוריים ובהודאה באשמה על עבירות שלא ביצע. אנטוניוני מבצבץ כאן מכל פינה, ללא ספק.

כריסטיאן פצולד
הבולט והוותיק מבין במאי ה-Berlin School (או: הגל החדש הגרמני, על פי ה-Cahiers de Cinema ), פצולד (יליד 1960) פועל מתחילת שנות ה-90 וכבר שמונה סרטים באמתחתו, חלקם הגדול סרטי טלוויזיה. סרטו הקולנועי הראשון הגיע בשנת 2000, שנה מצוינת להתחיל, ודן בחייהם של זוג נשוי – שני טרוריסטים גרמנים המשתייכים לארגון שמאל רדיקלי, שבורחים זה 15 שנים מהמשטרה. הסרט – The State I Am In - הקפיץ אותו לתודעה, בעיקר זו של הקהל והמבקרים הלוקאליים בארצו, וסימן את עניינו בסוגיות פוליטיות-חברתיות, עניין שמלווה אותו עד היום. Yella מ-2007, סרטו המוכר ביותר, גם הוא משמש כאלגוריה לחיים תחת מנגנוני הקפיטליזם שבהם רווח כלכלי מחליף את האמונה באלוהים ובאדם. כמו הדמות הראשית ב-Yella, דמויותיו של פצולד נוטות לרחף בחריץ הדק שבין מציאות לחלום, וחוות ניכור שמאוד מזכיר את דמויות הנשים המנותקות של מיכלאנג'לו אנטוניוני. החללים שלו ריקים מאדם, מה שמקנה להם אופי של מציאות מקבילה, תיאטרון או סיוט, וסרטיו משרים אווירה חצי אפוקליפטית של חרדה קיומית. כך אישה צרפתייה מגיעה לפתחה של מחלת נפש בעקבות מפגש עם מי שהיא חושבת לבתה החטופה בסרטו Gespenster מ-2005 וכך סוחר מכוניות נאבק ברגשות אשם כבדים לאחר שדרס נער בשוגג, בסרטו המוקדם יותר - Wolfsburg. הקפיטליזם המאוחר של פצולד הוא מרחב סטרילי מאוד עם נגיעה סוריאליסטית, משהו שקפקא יכול היה להעריך בגלל הדמיון הגדול שלו לחלום בלהות. שחקנים איתם עבד בעבר, בנו פורמן (שני סרטים משותפים) ונינה הוס (התפקיד הראשי ב-Yella), חוזרים לככב בסרטו הבא, Jericho, שנמצא כרגע בשלב העריכה.

חואן קרלוס פרסנאדייו
מועמדות לפרס האוסקר לסרט הקצר הטוב ביותר של 1996, הפכה את חואן קארלוס פרסנאדייו לכוכב חדש בארצו, ספרד. הסרט Esposados מתאר כיצד בעל זומם להרוג את אשתו בעקבות זכייה בלוטו. בתקופה זו כבר ניהל פרנדייו חברת הפקות שבמסגרתה הפיק סרטים קצרים ופרסומות. את סרטו הראשון באורך מלא, Intacto, השלים ב-2001, עם מקס פון סידוב הוותיק בתפקיד הראשי, כניצול שואה שמנהל קזינו מחתרתי. הסרט הוא מותחן מיסטי שבמרכזו אדם ש"גונב" את המזל של האחרים באמצעות מגע. התיחכום הוויזואלי של פרסנאדייו בא לידי ביטוי באופן בולט בסרט זה, מה שהוביל לגיוסו לסרט ההמשך לאימה של דני בויל מ-2002, 28 ימים אחרי. ההפקה הבריטית- ספרדית המשותפת של 28 שבועות אחרי סללה את הדרך לאמריקה. סרטו הבא של הכוכב הספרדי, דרמת מרדף עבור DreamWorks בשם Wednesday, צפוי לצאת לאקרנים רק ב-2010.

איסיאר בולאין
השחקנית הספרדייה, איסיאר בולאין, מוכרת בפניה מתוך סרטים כמו על תמימות וחופש של קן לואץ' (המתרחש בתקופת מלחמת האזרחים בספרד) וסרט האימה They're Watching. אלא שנראה כי גם מאחורי המצלמה מצליחה בולאין להתברג לשורה הראשונה של במאים רציניים, במיוחד בזכות סרטה החשוב ביותר, קח את עיניי מ-2003 (זוכה שבעה פרסי גויה ועוד אינספור פרסים בינלאומיים, כולל בפסטיבלים של סאן סבסטיאן וקופנהאגן). לפני כן ביימה בולאין שתי קומדיות ביכורים, Hola? Estas Sola? מ-1995 (מועמדות לפרס גויה בקטגוריית הבמאי המבטיח) ו- Flowers from Another World  מ-1999 שגרף פרס בפסטיבל קאן. סרטיה של בולאין מתמקדים בעיקר בהוויה הנשית, בעיקר תחת שרביט הפטריארכליות המדכאת (אפילו אם מדובר בקומדיות). “קח את עיניי“, דרמה עגמומית למדי עם לאיה מארול ולואיס טוסאר המצוין, עוסק בהווייתה של אישה מוכה ומצליח לגעת בנימי הרגש בלי להיות סנסציוני. הוא גם מתמודד בבגרות רבה עם התופעה של גברים אלימים בלי להפוך את המדכא למפלצת. סרטה האחרון, Mataharis, נע סביב שלוש עובדות של משרד חקירות, כולן חוקרות פרטיות שלומדות משהו על חייהן ועל מערכת הערכים שלהן, דרך מפגשים עם קליינטים. הסרט מצטיין בשזירתו מספר נשים בשלבי התפתחות נפשיים שונים וברמת בגרות שונה. יחד עם איזאבל קוישט מהווה בולאין את חוד החנית של הקולנוע הפמיניסטי הספרדי.

פאולו סורנטינו
אם אכן יש "גל חדש" נוסף באיטליה, הרי שפאולו סורנטינו, יחד עם מתאו גארונה (Gomorra), עומד בחוד החנית שלו. השנה זכה סורנטינו בפרס השופטים בפסטיבל קאן, על סרטו Il Divo – ביוגרפיה של מי שהיה ראש ממשלת איטליה מספר פעמים, ג'וליו אנדריאוטי. אלא שזו לא גיחתו הראשונה לקאן, למרות הקריירה הקצרה שלו. למעשה, שני סרטיו הקודמים, Consequences of Love מ-2004 ו-Family Friend מ-2006 – שניהם היו מועמדים לדקל הזהב. לפני כן, ב-2001, ביים סורנטינו את סרט הביכורים שלו, One Man Up – קומדיה שמתארת שני חיים מקבילים של שני גברים הנושאים את אותו השם, האחד כוכב כדורגל דועך והשני זמר פופ שחצן. הביזאריות חוגגת בסרטיו של סורנטינו, במובן שסיפוריו ממוקמים בתוך מרחב קולנועי מזויף ותיאטרלי, בדומה מאוד לאביו הרוחני, פדריקו פליני. כמו פליני, גם סורנטינו מאיר גרוטסקות אנושית בניסיון להבין את המין האנושי בכלליותו. הוא גם שולף את הדמויות הללו מהמציאות למימדים מקבילים, מנותקים. על כן סרטיו הם מעבדות לחקר הטבע האנושי, מקום שבו האדם מבודד תחת אלומת אור ונדרש לתת ביטוי לדחפיו האפלים ביותר, לתאוות הבצע שלו, לפחדים שלו ולרגעיו היותר מביכים. ב-Consequences זהו סמרטוט אנושי הנתון למשחקי המאפיה וב-Family Friend זהו מלווה בריבית מיזנתרופ וקמצן.

סאווריו קוסטאנזו
באיטליה מוכר קוסטאנזו כבנו של אחד ממגישי הטלוויזיה ואנשי התקשורת המובילים מזה שנים רבות. לאחר השתלמות קלה בארצות הברית על סטים של סרטים דוקומנטריים, חזר קוסטאנזו לאיטליה, יצר דוקו-דרמה לטלוויזיה ומיד אחר כך הוציא לפועל פרויקט שראוי שכל ישראלי יצפה בו. סרטו העלילתי הראשון, Private, אמנם צולם באיטליה אבל מתרחש כולו בשטחים הכבושים, מתישהו בתחילת שנות ה-90, ומתאר השתלטות של הצבא הישראלי על ביתו של אינטלקטואל פלסטיני (בכיכובו של מוחמד בכרי). הסרט האינטנסיבי זכה בפרסים רבים ברחבי העולם ועורר סוג של תרעומת בארץ. אולי בגלל זה (ואולי לא) הפרויקט הבא של הבמאי הוא סרט תיעודי שבמרכזו מסע לאושוויץ-בירקנאו. סרטו השני של  קוסטאנזו – In Memory of Me, עוסק בענייני אמונה וזהות וחודר לתוך בית ספר לכמרים קתוליים, בו מתעמתים התלמידים עם שדיהם. מדובר בדרמה מהורהרת אינטליגנטית מאוד, שעושה שימוש מבריק בחלל ובתאורה. למעשה, שני הסרטים מתאפיינים בחללים קלאוסטרופוביים ובחרדה הכרוכה בהם. ללא ספק מדובר בתרומה מרשימה לרנסנס האיטלקי בקולנוע של תחילת שנות ה-2000.

מתאו גארונה
איטלקי נוסף שמעלה את ארץ המגף בחזרה על הגל שאפיין אותה בשנות ה-60, מתאו גארונה, יליד 1968, זכה על סרטו האחרון Gomorra בפרס הגדול (Grand Prix) בפסטיבל קאן, זאת לאחר יותר מעשור של פעילות קולנועית. לפני הצלחתו הבינלאומית הראשונה, The Embalmer, הספיק גארונה לביים ארבעה סרטים באורך מלא, אחד מהם דוקומנטרי. גם The Embalmer וגם הסרט שאחריו, Primo Amore עוסקים באופן בלתי מתפשר באובססיה רגשית ומינית – אובססיה שמורכבת מצייד וניצוד, שולט ונשלט. בראשון מדובר במפחלץ מתוחכם מול חתיך גבוה וחסר תחכום, ובשני זהו צורף שמחפש את אהבת חייו וכשהוא מוצא אותה, חייב לעצב אותה שתתאים לצרכיו. אהבה, שותפות, תלות, השתלטות – אלה ועוד עולים מתוך הפרופילים המטרידים של גארונה, שלא מסתפק בצד הרך שבדינמיקה האנושית. 

כריסטוף אונורה
לקולנוע הגיע אונורה (יליד 1970) לאחר הצלחה לא קטנה בתחום הספרות בכלל וספרות הילדים בפרט. במהלך שנות ה-90 כתב כשני רומנים ועוד לפחות עשרה ספרים לילדים, ביניהם הספר Close to Leo, אותו עיבד לטלוויזיה ב-2002. אין זה מפתיע, אם כך, שסרטיו עוסקים בהתבגרות ובעיקר סביב התהליכים המיניים שעוברים צעירים בדרך לעיצוב אישיותם. ב-Leo, למשל, מודיע בחור בן 21 למשפחתו שהוא נשא HIV, אינפורמציה שנחסכת מאחיו הקטן בן ה-11. אלא שהלה מרגיש ושומע ומחליט להתעמת עם אחיו בנושא כדי להבין. מסע לפריז הופך להיות מסע של התוודות. באותה שנה ביים אונורה גם את סרט הקולנוע הראשון שלו, Seventeen Times Cecile Cassard, עם ביאטריס דאהל בתפקיד הראשי. כבר כאן מורגשת נטייתו של אונורה לספרותי-הגותי-גל-חדשי, בנטישתו את הנרטיב הסטנדרטי ויצירת פורטרט של אישה מ-17 רגעים נפרדים של חייה. הרגישות האקספרימנטלית הזו מורגשת מאוד בסרטיו היותר מוכרים, שניחנים בטקסטים פיוטיים ובטכניקות ברכטיאניות של הזרה ורפלקסיביות. ב-Ma Mere מ-2004 מעבד אונורה את ספרו של ג'ורג' באטאיי, ונוגע בפרובוקטיביות בתסביך האדיפלי, כשהוא מתאר קשר חולני בין זונה בגיל העמידה לבנה. איזבל הופר בעוד שיא קטן של קינקיות. Inside Paris מ-2006 ו-Love Songs מ-2007 שניהם חושפים את המדיום הקולנועי כפי שעשו במאי הגל החדש כדוגמת אלן רנה וז'אק דמי (מונולוגים למצלמה, עריכת סאונד בולטת, שימוש בז'אנר ה"מיוזיקל" וכו'). ברמת הסיטואציות והדיאלוגים הארוכים, המאוד "ספרותיים", מזכיר אונורה את אריק רוהמר ואת קתרין ברייה. שחקניו הקבועים הם לואי גארל ורומן דורי. אונורה תורם גם מכישרון הכתיבה שלו לאחרים, כדוגמת הסרט After Him שביים גאאל מורל. גם כאן מתואר קשר אובססיבי בין אישה מבוגרת לבחור צעיר (הפעם עם כוכבת צרפתייה אחרת – קתרין דנב).

אמריקה הלטינית-אסיה-אפריקה

קרלוס רייגאדאס
קרלוס רייגאדאס, יליד מקסיקו סיטי ב-1971, לא מאמין בקולנוע כאמצעי ויזואלי להעביר סיפורים. מבחינתו, הצורה היא הסיפור. הוא מאמין בשימוש בשחקנים אנונימיים לחלוטין, רצוי בלתי מקצועיים, ופעמים רבות עושה שימוש בטיפוסים זקנים, מעוותים או מכוערים במיוחד (אם כי זה עניין סובייקטיבי, כמובן). רייגאדאס למד משפטים ועבד במשך זמן מה עבור האומות המאוחדות. לאחר סרט קצר שיצר בבלגיה, חזר למקסיקו כדי לביים את סרט הביכורים שלו, יפן (2001), שזכה לביקורות מנוגדות. אחת הטענות הגדולות כנגדו באה דווקא מכיוון ערכי-מוסרי: הוא חטף השמצות על תיאור חסר פשרות של התעללות בבעלי חיים, שכללה פציעה והריגה של ציפורים ו"אילוף" כלב באופן מעורר רתיעה. מדובר בסרט מסע מדיטטיבי, כמעט חסר דיאלוגים, שבו צייר פוגש קבוצה של נשים דתיות בכפר נידח. החיפוש אחר המוות מהווה את קו העלילה המופשט, וזיכה את רייגאדאס ב"מצלמת הזהב" בפסטיבל קאן. ב- Battle In Heaven מ-2005 מדובר שוב במסע רוחני-מיסטי בעל מטען נוצרי, הפעם בתוספת של פורנוגרפיה. הסרט היה מועמד לדקל הזהב בפסטיבל קאן, שבשנה שעברה זיכה אותו בפרס השופטים על סרטו השלישי, Silent Light. סרט זה גם כן מעמיד התלבטות מוסרית-תיאולוגית, הפעם בקהילה איזוטרית של מנוניטים, שבה גבר הבוגד באשתו מוצא עצמו באמצע קרב אימתנים על נפשו, בין הגוף הצמא שלו לאלוהים. הסרט כולו דובר ניב גרמני עתיק שמעולם לא נשמע בקולנוע. רייגאדאס, שלוקח את השראתו מהקולנוע של אנדריי טרקובסקי, נחשב על ידי הביקורת הבינלאומית לאחד הקולות הייחודיים החשובים ביותר בקולנוע העולמי היום.

יאנג לי
יאנג לי, למרות גילו המתקדם יותר (יליד 1959), נחשב חלק ממה שנקרא "הדור השישי" לבמאים הסינים (בני הדור החמישי, בני דורו, הם ז'אנג יימו וצ'ן קייגה). לי החל את הקריירה הקולנועית שלו דווקא בגרמניה, כבמאי של סרטים דוקומנטריים ושחקן בטלוויזיה הגרמנית. בשנות האלפיים הוא חזר למולדתו ויישם את מה שלמד בתחום התעודה על הפיצ'ר העלילתי הראשון שלו, Blind Shaft, שעשה ב-2003. הסרט, שעוסק בתופעות מחרידות בתוך תעשיית הפחם, עושה שימוש במצלמה ידנית ומבע ריאליסטי עגמומי. גם בסרטו השני, מ-2007, Blind Mountain הוא עוסק בסוגיה חברתית מחרידה לא פחות – סחר בנשים. הדמות הראשית כאן היא סטודנטית שנחטפת ונמכרת להיות רעייתו של גבר כפרי. מסתבר שאמהות רבות בכפר המרוחק אליו הגיעה הן נשים שעברו תהליך דומה לשלה. העיסוק הפוליטי הפרובוקטיבי הזה מעלה בכל פעם מחדש את זעמה של הצנזורה הסינית. לאחר סרט הבכורה הוא הוחרם ונמנעה ממנו הזכות להפיק את סרטו השני במשך פרק זמן ממושך.

מחמאט סאלח הארון
אחד הקולות הבולטים בקולנוע האפריקאי התת-סהרי שרק בשנים האחרונות מתחיל לעשות את צעדיו המוצלחים הראשונים. הארון פרץ אל התודעה הבינלאומית עם הדוקו-דרמה שלו Bye Bye Africa, שבה הוא עצמו חוזר למולדתו, צ'אד ויוצא למסע איתורם של בתי קולנוע ישנים. בדרך הוא רואה חברה שמתאוששת ממלחמה ברוטאלית. הסרט זכה בשני פרסים בפסטיבל ונציה. באופן כללי עוסק הארון במצוקותיה של צ'אד עם סיומה של מלחמת אזרחים בת 40 שנה, ומתמקד בדמויות של ילדים ונערים. כך בפיצ'ר העלילתי הראשון שלו, Abouna מ-2002, בו יוצאים שני אחים למצוא את אביהם הנוטש, וכך ב-Daratt מ-2006, שבו בן 16 יוצא לנקום את הרצח של אביו. פסטיבל ונציה ממשיך להביע את הערכתו, והארון זכה שם ללא פחות מחמישה פרסים (גם בתחום זכויות האדם) על סרטו זה האחרון.

ארצות הברית

ג'ייסון רייטמן
ג'ייסון רייטמן נולד למשפחה קולנועית – אביו, אייון רייטמן, הוא במאי הקומדיות המפורסם של מכסחי השדים, התאומים ושוטר בגן ילדים. רייטמן, כמו אביו, מעדיף את הצד הקליל של החיים, אך בינתיים מתמקד בקומדיות ריאליסטיות ודרמות הומוריסטיות ולא בקומדיות אבסורדיות. בין השנים 1998-2004 יצר לא פחות משישה סרטים קצרים (הוא בוגר אוניברסיטת USC – אחד המוסדות החשובים ביותר בארה"ב ללימודי קולנוע), כולם קומדיות, וביים פרסומות רבות. הוא גם הספיק לסרב לכמה הצעות בימוי מפתות, במיוחד כשהתחיל לגייס כסף עבור סרט הביכורים המועדף עליו – תודה שעישנתם (2005) – שעם יציאתו הפך להיות שלאגר רציני עם הכנסות שמנות. שאלות של מוסר בעולם המודרני (ובשוק החופשי) עומדות במרכז סרט זה על לוביסט מושבע של תעשיית הטבק, שאלות שצצות גם בסרט השני של רייטמן, ג'ונו, מהשנה שעברה. דרמה קומית זו על נערה בהריון שמחפשת הורים לתינוק שברחמה, הקפיצה לרייטמן את המניות כשקיבל הסרט את האוסקר ואת פרס BAFTA (פרסי הטלוויזיה והקולנוע הבריטים) על התסריט המקורי. כיום שולט רייטמן גם על חברת ההפקות הפרטית שלו, Hard C Productions, ומתכונן לעבד למסך את ספרו של מי שכתב את Thumbsucker, וולטר קרן.

אהרון כץ
המעניין שבבמאי תנועת אינדי אמריקאית חדשה בשם Mumblecore (או לפחות כך כונו, למרות שהם לא מחויבים לשום מניפסט כדוגמת "דוגמה 95"), שכוללת גם את ג'ו סוונברג ואנדריו בוז'אלסקי. סרטיהם מאופיינים בדלות ההפקה, כלומר תקציבים נמוכים ושימוש בצילום דיגיטלי (לפני חדירת ה-HD, כמובן). כץ, יליד 1981, צילם את הפיצ'ר הראשון שלו Dance Party USA בקיץ 2004 אך לקח לו שנתיים להשלים את העריכה. הסרט נעשה בתקציב זעום של 2000$, אך זכה להקרנות רבות בפסטיבלים, לביקורות אוהדות ולהפצה קולנועית שהכניסה לו פי כמה וכמה ממה שהשקיע. מדובר בדרמת דיאלוגים אינטימית שבה צעיר מתוודה בפני חברתו לגבי פרטים מעברו. סרטו השני, Quiet City מ-2007, טווי על פי קו דומה – שיטוט של צעירים בלוקיישנים אורבניים ודיבורים אל תוך הלילה על החיים. מילת המפתח כאן היא פשטות. בשלב זה עובד כץ על פיצ'ר שלישי, Lay of the Land, על מוזיקאי קאנטרי לבן ומתופף ג'ז שחור.

פרנסיס לורנס
במאי פרסומות ובעיקר וידיאו קליפים שסיפק את הסחורה להרבה מאוד שמות גדולים: בריטני ספירס, ג'ניפר לופז, מיסי אליוט, ג'נט ג'קסון, Destiny's Child, גוון סטפאני ועוד. ב-2005 הוציא את סרט הביכורים שלו, קונסטנטין, שמבוסס על הקומיקס Hellblazer של ג'יימי דלאנו וגארת' אניס. בשנה שעברה המשיך במסלול הרווחי של בלוק-באסטרים פנטסטיים\מד"ביים\אימתיים עם אני האגדה - סרט אימה פוסט-אפוקליפטי בכיכובו של וויל סמית' (אני רובוט), רימייק לסרטים עם וינסנט פרייס וצ'ארלטון הסטון משנות ה-60 וה-70. ההמשך, כצפוי, באנימציה שמתנסה בטכנולוגיה חדשה – Eddie Dickens and the Awful End שאמור לצאת עד תחילת השנה הבאה ו-Snow and the Seven – גרסה סינית לאגדת שלגייה, שנמצאת בשלבי פרה-פרודקשן. האם מדובר בג'ורג' לוקאס הבא?

ג'אד אפאטו
הקריירה של ג'אד אפאטו החלה הרבה לפני שהפך לבמאי קומדיות קולנועיות שנונות בשנים האחרונות. כבר בגיל 17 עלה על בימת הסטנד-אפ ומייד לאחר שנשר מלימודי תסריטאות ב-USC, החל לכתוב בדיחות עבור קומיקאים עולים כדוגמת רוזאן באר ובעלה טום ארנולד. הדחיפה הגדולה הגיעה כשהכיר שתי דמויות חשובות בסצנה – בן סטילר וגארי שנדלינג. אפאטו כתב לתוכניות הטלוויזיה שלהם והפיק אותן גם. על המופע של לארי סאנדרס היה מועמד כמה שנים ברציפות לפרס האמי. לאחר מכן פנה אפאטו להפיק את Freaks and Geeks ואת Undeclared לטלוויזיה, במסגרת חברת הפקות עצמאית שפתח. מכאן והלאה הקריירה רק נסקה עוד יותר. בשלוש השנים האחרונות הפך לבמאי מוערך עם יציאתם לאקרנים של בתול בן 40 והדייט שתקע אותי (תרגום מכוער לסרט Knocked Up). את שני הסרטים הוא, מן הסתם, גם כתב וגם ביים – שניהם מעמידים במרכזם גברים ברמה כזו או אחרת של אימפוטנציה רגשית, גיבורים ילדותיים שמתקשים לעבור שלב בחיים. במקביל כתב את התסריט לדיק וג'יין עושים את זה והפיק קומדיות מצליחות אחרות כמו והרי החדשות ולילות טלדגה, שניהם בכיכובו של וויל פארל. במקביל להפקותיו הרבות, הוא מתכונן לקראת צילומים של סרטו שלו – Funny People עם אדם סנדלר (שאגב, היה שותפו לדירה בתחילת שנות ה-90), אריק באנה וג'ייסון שוורצמן, שאמור לצאת בשנה הבאה. 

אדם גרין
אדם גרין (יליד 1975) החל לביים פרסומות עבור חברת כבלים בבוסטון בסוף שנות ה-90. הוא השתמש בציוד של החברה וב-400$ נוספים כדי לביים את הקומדיה הרומנטית שהפכה להיות הפיצ'ר הראשון שלו – Coffee & Donuts. שש שנים עברו עד שהצליח להרים הפקה דלת תקציב נוספת, סרט אימה שמתרחש בביצות לואיזיאנה בשם Hatchet (2006). הסרט קנה לו גרופיס וגם הצליח להשתחל לפסטיבל טרייבקה המוערך, בעקבותיו זכה לשבחים בעיתונות הטרנס-אמריקאית. סרטו האחרון, Spiral מ-2007, הוא מותחן פסיכולוגי על מפגש מפתיע בין גבר מופנם לעמיתה לעבודה. כרגע מתוכננים שני פרויקטים נוספים – קומדיה רומנטית בשם God Only Knows ועיבוד לרומן הגראפי (קומיקס), Dead West. גרין מנהל חברת הפקה עצמאית מזה עשר שנים. בראיון לעיתון וראיטי אמר: “צריך לזכור, שבסופו של דבר אנחנו לא מרפאים סרטן. אנחנו פשוט הופכים את החיים ליותר משעשעים לפני שנחטוף סרטן“.

אנדריו דומיניק
אולי הבולט ביותר מבין הבמאים החדשים בעולם דובר האנגלית, אנדריו דומיניק הוא כנראה פרפקציוניסט בלתי נלאה משום ששני סרטיו הראשונים משקפים אישיות בוגרת עם חוש אסתטי מפותח והבנה מורכבת של בני אדם. את סרט הביכורים שלו מ-Chopper ,2000, הוא ביים 12 שנים אחרי שסיים את לימודי הקולנוע שלו במלבורן, אוסטרליה (דומיניק הוא יליד ניו זילנד ב-1967, שהגיע לאוסטרליה בגיל שנתיים). הסרט הוא ביוגרפיה של אחד הקרימינלים הצבעוניים יותר שידעה היבשת השישית, מארק "צ'ופר" ריד, על פי ספר שהוא עצמו כתב במהלך שהותו בבית הסוהר. באמצעות יצירתיות ויזואלית מרשימה מעביר דומיניק דמות שהיא ספק מתועבת ספק ראויה להערצה בכריזמה שלה. הליהוק של אריק באנה הוכיח את האפקטיביות שלו, ללא ספק. חמש שנים נוספות עברו עד שיצא דומיניק לצלם את סרטו השני, תוך שהוא נענה לבקשתם של אנשי וורנר האמריקאים (שיחד עם המפיק בראד פיט העריכו מאוד את עבודתו בסרט הביכורים) לעבד למסך את ספרו של רון האנסן, ההתנקשות בג'סי ג'יימס ע”י הפחדן רוברט פורד. אלא שבניגוד לכוונתם של אנשי העסקים, עמלו פיט (שמלוהק לתפקיד הראשי) ודומיניק להרחיק את הסרט מהסגנון המלודרמטי רווי האקשן של סרטי הז'אנר ההוליוודיים ולהפוך אותו למדיטציה פילוסופית שמזכירה את עבודותיו של טרנס מאליק. הדיון של דומיניק במושגי התהילה והסלבריטאות של החברה האמריקאית, מגיע למקומות אינטלקטואליים עמוקים ביותר, מה שהופך את הסרט לבעל חשיבות היסטורית.

ישראל

דני לרנר
מצאנו לנכון להוסיף גם נציג ישראלי לרשימת "הדור הבא" ודני לרנר עלה בגורל. סיפור סרטו הראשון, ימים קפואים, נותן תמריץ רציני לכל מי שרוצה לעשות סרטים בישראל בלי להיות תלוי בממסד הקולנועי, בלקטורים העייפים שיושבים בקרנות ובמפיקים שמפחדים לקחת צ'אנסים. מדובר במותחן פסיכולוגי מהסוג שקצת קשה למצוא בקולנוע הישראלי, שנעשה כפרויקט גמר בלימודי הקולנוע באוניברסיטת תל אביב ועלה 25,000$ בלבד. בכך פותח לרנר צוהר לעוד ועוד סרטים שאינם דרמות משפחתיות או סרטי התבגרות קומיים. סרטו הבא של לרנר, קירות, שמן הסתם זוכה לתקצוב נאה יותר ולליהוק סלבריטאי יותר, הוא סרט אקשן על אישה שנאלצת לבצע התנקשויות עבור ארגון אפלולי. הכוכבות הן נינט טייב ונערת ג'יימס בונד החדשה, אולגה קורילנקו.


(27/07/08)

הוכהאוזלר. אסתטיקת הניכור
הודאה באשמה שלא הייתה
פצולד. סוגיות פוליטיות-חברתיות
קפיטליזם במקום אלוהים ואדם
פרסאנדייו. תחכום ויזואלי
Intacto. מותחן מיסטי
בולאין. קולנוע פמיניסטי ספרדי
הוויה של אישה מוכה
סורנטינו. חוקר הטבע האנושי
האדם מבודד תחת אלומת אור
קוסטאנזו. מהשטחים הכבושים לשואה
Private. חללים קלאוסטרופוביים
גארונה. צייד וניצוד, שולט ונשלט
Primo Amore. דינמיקה אנושית
אונורה. הזרה ורפלקסיביות
לחשוף את המדיום הקולנועי
רייגאדאס. הצורה היא הסיפור
מסע רוחני מיסטי פורנוגרפי
יאנג לי. הדור השישי
Blind Mountain. זעם הצנזורה
הארון. מצוקותיה של צ'אד
Daratt. רצח אב
רייטמן. הצד הקליל של החיים
ג'ונו. מוסר בעולם המודרני
כץ. תנועת המאמבלקור
Dance Party USA. דיבורים ופשטות
לורנס. במסלול הרווחי של הוליווד
אני האגדה. וקוראים לי וויל סמית'
אפאטו. התחיל בגיל 17
הדייט שתקע אותי. גברים אימפוטנטים
גרין. לפני הסרטן
Spiral. מפגש מפתיע
דומיניק. הבולט בעולם דוברי האנגלית
מדיטציה פילוסופית במקום אקשן
לרנר. בלי להיות תלוי בממסד
ימים קפואים. פרויקט גמר שעלה ופרח