23/11/2017
סרטים חדשים בספרייה
חדשים בלו-ריי
חדשים מתרוגמים
הוצאות מחודשות
סרטים ישראלים חדשים
הסרטים המבוקשים
אלבומים חדשים LP/CD
  1. Primus
  2. Pearl Jam
  3. Kevin Morby
  4. Love Sculpture
  5. ג'נגו
חדשים בג'אז באוזן
  1. James Blood Ulmer
  2. Joe Henderson
  3. Ambrose Akinmusire
  4. Blue Note All-Stars
  5. Kamasi Washington
  • שתפו בפייסבוק
  • שתפו בטוויטר

לשרוף את הערים
גלאובר רושה הברזילאי הוא התגלמות היוצר-המהפכן של קולנוע העולם השלישי. בן רונן חזר מריו דה ז'ניירו, כשבלבו מקום חם למי שהגדיר את היצירה כאקט אלים לצורך שינוי פוליטי

“רעב איננו רק סימפטום. הוא העצב החשוף של החברה שלנו“*

בריו דה ז'ניירו, כמו בכל מקום אחר בברזיל, כדי למצוא את הרעב הויזואלי ביותר, לא צריך ללכת רחוק, לא צריך לחפור עמוק מדי. בדרך כלל, צריך רק לחצות את הכביש, לעלות במדרגות האבן מוצפות הביוב של ה"פאבלה" (שכונת עוני ברזילאית) ולחלוף על פני שני ילדים בני 15 חמושים ברובים. זו "האסתטיקה של הרעב"! במקרה או שלא, אחד המפגשים הראשונים שלי עם העוני הזה התרחש מיד לאחר צפייה בסרט Terra em Trance בסינמטק הברזילאי. מדובר בסרטו האלמותי של הבמאי גלאובר רושה - הקול הזועק החשוב ביותר שיילדה בייסורים התרבות הברזילאית המודרנית. באותו אחר הצהריים מצאתי את עצמי תועה ברחובותיה של ריו, אליה הגעתי שבועות ספורים קודם לכן. עברתי בתחנה המרכזית הישנה של העיר, שנראתה לי כמו אנדרטה אגרסיבית וברוטאלית של הסבל עצמו: ילדות בנות 14 בכפכפים מתפוררים אוחזות תינוקות מלוכלכים, חלקן עם בטן הריונית מצולקת; ילדים ומבוגרים כאחד שמוצאים את נחמתם היחידה בעישון קראק דרך פחית שתייה. כולם - אבל כולם - מכוסים בפניו של הרעב.

לברזיל יש את השפה שלה. פעם אהבתי את עיר האלוהים של פרננדו מרייאס. אחרי ביקור אחד בברזיל שנאתי אותו משום שבעיני, העוני והסבל לא יכולים להיות "מגניבים". לרעב אין מקום ב-MTV, הוא לא יכול להיראות כמו קליפ של אמן אמריקאי. האסתטיקה של הרעב לא יכולה להיות שבעה, היא חייבת להילחם בשביל האוכל. ההבדל בין גלאובר רושה (1939-1981) ושאר במאי ה"קולנוע החדש" הברזילאי שצמח בשנות הששים, לבין יוצרים עכשוויים כמו מרייאס וחוזה פאדילה (יחידת עילית), היא שרושה וחבריו שאפו ליצור שפה קולנועית חדשה שתתעמת עם המציאות האלימה של החברה הברזילאית באמצעות האידיאולוגיה המרקסיסטית שלהם. עם זאת, רושה הבדיל את עצמו משאר יוצרי ה"קולנוע החדש", בכך שהיה רדיקלי מהם, תוך שהוא שואב מהקולנוע המהפכני הסובייטי כמו מהקולנוע האפריקאי המתהווה ומיוצרי הגל החדש הצרפתי. הקולנוע שלו פראי, מעורבל וחסר מעצורים – כזה שנוגח בצופיו ומעמת אותם, ללא פשרות, עם העמדות אותן הוא מבקש להציג .

רושה נולד בבהייה (מדינה בצפון מזרח ברזיל) והחל את דרכו מגיל צעיר כשחקן, עיתונאי ולאחר מכן במאי קולנוע. למרות יחסיו הבעיתיים עם החברה הברזילאית, שבזמן אמת התקשתה לעכל את האסתטיקה המורכבת ואת המבנה המופרע של רוב סרטיו, הוא נחשב לגדול ולחשוב ביותר מבין יוצרי הקולנוע של ברזיל. בכל שיחה על קולנוע בברזיל, יעלה מיד שמו של "גלאובר" (ככה מתייחסים אליו הברזילאים –כאל אחד משלהם). סטודנטים רבים להיסטוריה, סוציולוגיה או פילוסופיה נוהגים לצטט שורות מסרטיו או מ"האסתטיקה של הרעב" – המניפסט שחיבר ב-1965, שהטיף ליצירתו של קולנוע מהפכני חדש, כזה שינבע מתוך הרעב התרבותי כפי שהמהפכה החברתית תנבע מתוך הרעב הפיזי .

“רק כשהתרבות של הרעב תתקוף את יסודותיה שלה עצמה, היא תוכל להתגבר באופן מהותי על מגבלותיה. הביטוי התרבותי האצילי ביותר של הרעב היא האלימות“

רושה התחיל ליצור סרטים ב-1959.סרטו Black God, White Devil, שנעשה ב-1964 ושנחשב עד היום בעייני רבים לסרט הברזילאי החשוב ביותר, הציג לראשונה את הקולנועיות המיוחדת של רושה ואת ההשפעה של המערבונים על יצירתו. הסרט, שאף היה מועמד לפרס דקל הזהב בפסטיבל קאן, יושב על תפאורה של ברזיל כפרית ושכוחת-אל, ומגולל את סיפורו של אדם הנמלט מהחוק לאחר שרצח את מעסיקו, הצטרף למטיף דת מטורף, ונידון לחיים של בריחה מתמדת. באמצעות עלילה זו מצליח רושה להציג בפני הצופה פנים של התרבות הברזילאית, כגון דת ותרבות מקומית, שיוצרים אחרים לפניו נמנעו מלהתמודד איתן. חשוב לציין שבשנה שבה יצא הסרט תפסו מספר גנרלים את השלטון בברזיל בהפיכה צבאית אכזרית. המשטר המיליטריסטי, שנמשך כ-20 שנה, גבה את חייהם של עשרות אלפי בני אדם ועשה הכל כדי לדחוק יוצרים מהפכנים כמו רושה אל מחוץ למדינה. את רושה המהפכן זה כנראה לא ממש הרשים והוא בחר בכוונה ללכת על החבל הדק והרופף שנמתח לפניו.

ב-1967 הוא יצר את האלגוריה הפוליטית, הנשכנית Terra em Trance (Earth Entranced) שהייתה יכולה בקלות לגרום לו "להיעלם" באופן מסתורי, כמו אנשי תרבות אחרים, מהפכנים ואנשים פשוטים, שעקבותיהם נעלמו בשנות הדיקטטורה. זהו אולי סרטו הפרובוקטיבי והמתריס ביותר, שבו הוא תוקף את כולם – החל ממהפכנים שבגדו במהפכה שלו וכלה בכנסייה המושחתת. הסרט, שמתרחש בארץ הפיקטיבית אלדורדו, מתאר התנגשות בין מנהיג מהפכה שמוכר את עצמו, למהפכן אחר, פאולו, שאינו מוכן לקבל את רוע הגזרה. סצנת הפתיחה מכילה מונטאז' גאוני שמשלב בין מכונת ירייה, עיתונאים טורדניים, מהפכנים ושומרי ראש. בסצנה הבאה פאולו נוהג במכוניתו במהירות תוך כדי שהוא מדקלם את משנתו המרקסיסטית נגד הבורגנות האנטי-מהפכנית. עמדותיו של פאולו, שכנראה מייצגות את אלה של רושה עצמו, לא מתקבלות, והוא נורה ע"י צמד שוטרים רכובים על אופנועים. לאורך כל הסרט, שמהווה פלאשבק לסצנה שאוזכרה לעיל, לוקח רושה את עקרונות המונטאז' הסובייטי צעד אחד קדימה, כשהוא עורך בקיצוניות בין מצבים כמעט תיאטרליים לפס קול מורכב. השפעת הקולנוע הסובייטי המוקדם על סרטו, באה לידי ביטוי באופן המובהק ביותר באחת הסצנות האחרונות, בה פאולו, חמוש באקדח, נאבק בראש הכנסייה תוך כדי תקיפתו מכל כיוון אפשרי. ההתכתשות במקום ה"קדוש" ביותר עם האדם ה"קדוש" ביותר משולבת במוזיקה קלאסית פראית וסאונד בלתי נגמר של נפילת פצצות, מה שמדגיש את הברוטאליות שלה ואת התחושה שהיוצר אינו חוסך דבר מן הצופה ומוכן למות למען האידיאלים שלו.

לאחר מכן יוצר רושה מספר סרטים קצרים, שעוסקים באספקטים שונים של התרבות הברזילאית, לפני שהוא מביא המשך לעלילות גיבור סרטו הראשון, אותו אנטוניו דאס מורטס, ב- O Dragao da Maldade Contra o Santo Guerreiro מ-1969. הגיבור דאס מורטס הוא רוצח שכיר שמסכים להרוג חיילים מצבא המורדים, עד שהוא מוצא עצמו נמשך לעולמם ומצטרף לשורותיהם. זהו אחד מסרטיו של רושה בהם הוא מפגין את אהבתו האמיתית לברזיל, לאנשיה ובעיקר למסורת שלה. הוא משלב בסרט מיתוסים עממים, שירי עם ונקודת תצפית ייחודית על אלו שהוא תופס כ"מדוכאים". באותה מידה שהקולנוע שלו אלים, כך הוא נוצר מתוך תשוקה אמיתית לאנשים הפשוטים. את כל עולמו של רושה אפשר לחוות בסצנה אחת שבה יושבים כעשרים מורדים: במרכז התמונה קפטן קוריינה ולידו דונה סנטה הלבושה בבגדים לבנים, פנייה חתומות והיא בולטת על רקע  הגברים הלבושים בבגדים צבעוניים מסורתיים, חמושים ברובים, אקדחים וסכינים. קפטן קוריינה פונה אליה: "דונה סנטה, הגיעה השעה להרוס את אלו החיים ולשרוף את הערים. נתתי את מילתי ואני חייב לקיים זאת לשמחתם של המלאכים ולאושרם של האנשים" אחד מחייליו עונה לו: "כבד את אלוהים קפטן קוריינה, כבד את אלוהים ואת הממשלה!" לזה משיב קפטן קוריינה ברוגז: "כבוד?! ומי בעולם הזה מכבד אותנו? העניים, המסכנים וחסרי הכבוד? נקמה חייבת לבוא על כל שנות הסבל הללו." רושה אמנם החליף את האקדח במצלמה, אך הזעם שלו נותר כמו זה שניבט מפניו של קפטן קוריינה, או כפי שהגדיר אותו במניפסט שלו: "האסתטיקה של האלימות איננה פרימיטיבית אלא מהפכנית. היא הכרחית בכדי שהכובש יכיר בקיומו של הנכבש: רק כשהאדם הרעב מגיע למודעות שלא נותר לו אלא לנהוג באלימות, הכובש יוכל להבין, בעקבות האימה, את כוחה של התרבות שהוא מנצל. עד שלא יאחז בנשק, האדם הנכבש אינו יותר מעבד." עבור סרט זה זכה רושה בפרס הבמאי הטוב ביותר בפסטיבל קאן.

לאחר סרט זה יצר רושה ב-1970 את Cabezas Cortadas
(Cutting Heads), עם השחקן פרנסיסקו ראבאל, גיבור סרטו של לואיס בונואל, Nazarin, בתפקיד הראשי. הסרט, שצולם בספרד, לא עבר את מבחן הצנזורה עד שנת 1978, מכיוון שנטען כי הוא פוגעני וחסר כבוד. ב-1971 נאלץ רושה לצאת לגלות מרצון בשל דעותיו המרקסיסטיות שלא עמדו בקו אחד עם הדיקטטורה הצבאית. רושה, שבאותה עת כבר זכה להכרה והצלחה עולמית, ניצל את הגלות כדי להמשיך ליצור סרטים, בין היתר בפורטוגל, צ'ילה ואפריקה. הוא לא עסק אך ורק בקולנוע, ולאורך חייו כתב ועסק ביחסים שבין יצירה לפוליטיקה. רושה ניסה לחזור לברזיל בסוף העשור אבל לא הצליח להתיישב בה מחדש. הוא המשיך להסתובב בעולם וליצור עד מותו בליסבון, בגיל 42. הוא הותיר אחריו תשעה סרטים באורך מלא, מספר סרטים דוקומנטריים וסרטים קצרים, ולמרות שבחייו לא זכו להצלחות גדולות, כיום הם נחשבים לאבני דרך בתרבות הברזילאית.

*כל הציטוטים בכתבה מתוך “האסתטיקה של הרעב“ מאת גלאובר רושה בתרגום צבי טל, מגזין הקולנוע “מערבון“ (הוצאת ספרות עכשיו)


בן רונן (מתוך ארכיון האוזן השלישית 02/11/08)

גלאובר רושה: קולם של המדוכאים
האסתטיקה של הרעב: ילד עם רובה
Black God, White Devil
גיבורו של גלאובר: אנטוניו דאס מורטס
Earth Entranced: אלדוראדו
אהבה גדולה למסורת הברזילאית
Earth Entranced
תוקף את הכנסיה המושחתת
אנטוניו דאס מורטס: סיבוב נוסף
דאס מורטס: נשבה בכוח המהפכה
הזעם: מי בעולם הזה מכבד אותנו?
האסתטיקה של האלימות: מהפכנית
רושה: החליף את האקדח במצלמה
רושה: איש העם, מהפכן, גולה פוליטי