25/11/2017
סרטים חדשים בספרייה
חדשים בלו-ריי
חדשים מתרוגמים
הוצאות מחודשות
סרטים ישראלים חדשים
הסרטים המבוקשים
אלבומים חדשים LP/CD
  1. King Gizzard
  2. Robert Plant
  3. Richard Dawson
  4. Jeff Lynne's ELO
  5. דודו טסה
חדשים בג'אז באוזן
  1. James Blood Ulmer
  2. Joe Henderson
  3. Ambrose Akinmusire
  4. Blue Note All-Stars
  5. Kamasi Washington
  • שתפו בפייסבוק
  • שתפו בטוויטר

רק בלי דרמות, בבקשה
שני סרטי ביכורים משולי האינדי מביאים רשמים מהחצר האחורית של ארצות הברית. שתי סיבות טובות לעזוב את הוליווד לטובת הבטן הרכה של אמריקה

שני סרטי ביכורים אמריקאים שיצאו לאחרונה נותנים הזדמנות נדירה להציץ לאמריקה אחרת, זו שרואים כל כך מעט, עד שאפשר בקלות לשכוח שהיא שם. מדובר בצד הפחות מצליחני של ארה"ב - בלי שדרות גדולות, בלי וול סטריט, תעשיות קולנוע, חוגי סילון ומסיבות קוקטייל. אלה הערים הקטנות, המשעממות, שמאוכלסות על-ידי אנשים הרבה פחות מזוהרים שחיים בין שני חופים מרוחקים ומנהלים חיי שגרה סטנדרטיים עד כדי פיהוק.

The Guatemalan Handshake הוא סרטו הראשון של טוד רוהל - יצירת אינדי שזכתה לשבחים, בין היתר בטורינו ובסלאמדאנס (פסטיבל שמתקיים ביוטה בזמן פסטיבל סאנדאנס, במחאה על ההתמסחרות שלו). הסרט סובב סביב דונאלד טורנאפסיד (בגילומו של הזמר/ שחקן וויל אולדהאם המוכר יותר בשם הבמה בוני 'פרינס' בילי), איש אקסצנטרי וטוב לב, שאופיו המופנם הפך אותו לשק האגרוף האנושי של הסביבה המיידית שלו, ובפרט של אביו הנרגן. יום אחד, נופל החשמל בעיירה הקטנה והנידחת שבה הוא מתגורר, ונראה שהחיים יוצאים מאיפוס. דונאלד נעלם ומשאיר אחריו את אביו הבודד, את חברתו ההרה ואת ידידת נפשו - ילדה קטנה שבאה מדי קיץ לנפוש בעיירה והיחידה שטורחת לחפש אותו. זהו רק קצה המזלג בסרט, שבנוסף, טומן בחובו קשישה מסכנה שתרה כל הסרט אחרי הכלב שלה, איש גואטמלי חם מזג, והמשונה מכל – תחביב אמריקאי תמוה שבתמוהים. העיסוק המוזר נקרא בתרגום חופשי, "דרבי הריסה" (demolition derby), במהלכו מתקבץ המון גדול לצפות במכוניות שמתנגשות זו בזו עד הרס טוטאלי. החן של הסרט טמון בלי ספק בשוליות שלו. זה כמו לצפות במשחק שלא ברור לגמרי מה החוקים שלו (הדמויות בו יכולות פתאום לשיר או לצעוק או לרקוד ללא הסבר), שבו העלילה מתפתלת לכיוונים שונים ומשונים. מקבץ הרגעים הנעימים והדמויות הנוגעות ללב בסרטו של רוהל, מזכיר שהחיים (בניגוד למה שהטלוויזיה רוצה שנחשוב) לא סובבים סביב תיכון אמריקאי.

אנטי גיבור נוסף שהחיים חובטים בו ללא הכרה מככב ב-Team Picture, סרט הסופר-אינדי של הבמאי המתחיל קנטאקר אודלי. כיאה לערכי המאמבלקור (Mumblecore) אליה משתייך, סרטו של אודלי דל תקציב בצורה טוטאלית, והוא עצמו מככב כדייויד, בחור צעיר שהמוטיבציה ממנו והלאה. הוא עובד בחנות למוצרי ספורט, מלחין שירים מינימליסטיים על הגיטרה ורוב הזמן יושב עם רגליו בבריכת ילדים מחוץ לביתו, בחברת השותף שלו, שמתברר, למרבה הפלצות, כיותר מעורר רחמים ממנו. כבר בתחילת הסרט מערכת היחסים שלו עם חברתו האמנית הבלתי נסבלת עולה על שרטון, והוא נאלץ, בהעדר הסחות דעת, להתחיל להתמודד עם שאלות קיומיות: מה הוא רוצה, מה הוא צריך ומה לעזאזל הוא עושה עם חיים שנראים בהווה כמו תירוץ מאוד לא משכנע לקיום אנושי. 
 
מעט קשה לקבוע היכן טמון קסמו של הסרט הזה. אולי זה האומץ של אודלי לא רק לכתוב, אלא גם לגלם בעצמו דמות שהצופה ספק מחבב מאוד ספק מרחם עליה רחמים גדולים. הוא עילג ותקוע ונראה שלוקה בבעיית תקשורת חמורה, שמתעוררת בכל פעם שהוא מנסה להתחבר עם העולם. אולי זו ההתחמקות התסריטאית השיטתית והמרשימה שלו,מכל סוג של שנינות, תחכום או אלגנטיות מאולצת. יחסית לשאר סרטי המאמבלקור והניאו-סלאקר למיניהם, סרטו של אודלי מתבלט ומצליח ליצור אותנטית עם עוד פחות משאבים, פחות עלילה ופחות דמויות. עד כדי כך פחות, שכדי להתעלות על זה, יוצר המאמבלקור הבא יצטרך לצלם את עצמו במשך שעה וחצי יושב על כיסא ושותה פחית קולה. לא רק המינימליזם קוסם פה, אלא גם העדרה המוחלט של היומרה, והפשטות הקוסמית נטולת המניפולציות, שטיפת המוח, והמסרים הקפיטליסטיים אותם התרגלנו לקבל מהקולנוע המיינסטרימי. זו אומנות הקולנוע בצורתה העירומה ביותר, וזה מקסים.   

     
שירה בן סימון (23/11/08)

סרט ביכורים לטוד רוהל
וויל אולדהאם: שק אגרוף אנושי
היחידה שטורחת לחפש אותו
קנטאקר אודלי: מצטרף למאמבלקור
המוטיבציה ממנו והלאה
כותב שירים ליד הבריכה