23/11/2017
סרטים חדשים בספרייה
חדשים בלו-ריי
חדשים מתרוגמים
הוצאות מחודשות
סרטים ישראלים חדשים
הסרטים המבוקשים
אלבומים חדשים LP/CD
  1. King Gizzard
  2. Robert Plant
  3. Richard Dawson
  4. Jeff Lynne's ELO
  5. דודו טסה
חדשים בג'אז באוזן
  1. James Blood Ulmer
  2. Joe Henderson
  3. Ambrose Akinmusire
  4. Blue Note All-Stars
  5. Kamasi Washington
  • שתפו בפייסבוק
  • שתפו בטוויטר

למנצח שיר מזמור
הוא אהב נשים, אהב את המצלמה, אהב את האהבה. מהדורת קריטריון מסייעת בידינו לאהוב את מקס אופולס, שוב ושוב ושוב ושוב

כולם רוקדים אצלו. הדמויות, השחקנים, המצלמה, ובעיקר הלב. אף אחד לא מגביל אותם, יש להם את החופש לעשות בדיוק מה שהם רוצים ומה שהם הכי רוצים זה לזוז בחופשיות, בלי גבולות ובלי השלכות. כי סרט של מקס אופולס הוא יותר מסרט, הוא חגיגה. חגיגה של יצירה, של חיים ושל אהבה. אפשר לחוש את אהבתו של אופולס לדמויותיו בכל אספקט של היצירה שלו. מקס אופולס נולד בגרמניה, שנתיים אחרי שהמאה העשרים נולדה. הוא התחיל כשחקן ובמאי בתיאטרון, עשה הסבה לקולנוע, ואחרי שהמפלגה הנאצית עלתה לשלטון, אסף את עצמו ויצא למסע נדודים ברחבי אירופה. כשלבסוף הגיע לארה"ב, הצליח לעשות לעצמו שם עם סרטים כמו מכתב מאישה אלמונית
ו- Reckless Moment , ואז חזר לאירופה, הפעם לצרפת.

השנה היא 1950, וכאן מתחיל תור הזהב של אופולס, שבע שנים לפני מותו. משהו קרה לאופולס בצרפת. אולי היו אלה החיים בעיר הרומנטית ביותר בעולם, או התחושה שחייו קרובים לסופם, ואולי משום שלראשונה הרגיש חופשי ליצור בחופשיות, ללא הגבלות. אין לדעת. מה שברור הוא שבשנת 1950, הגיע אופולס למצב של בגרות רגשית ויצירתית שאפשרה לו להביא לעולם שלוש יצירות מופת. כל אחת בזכות עצמה, ושלושתן ביחד, מתחברות לכדי מסה נוגעת ללב, על נשים, גברים ואותו כח בלתי מובן שמחבר ביניהם.

פרק א': האדם

אופולס כל כך אוהב את הדמויות שלו שלמעשה, בסרטו הראשון בצרפת – המעגל, הוא לא מסתפק באחת, אלא בעשר. עשר דמויות רנדומליות מתוך הנוף הוינאי של תחילת המאה העשרים: זונה, חייל, אריסטוקרט, חדרנית, בעל ואישה, עלמה צעירה, עלם צעיר, משורר ושחקנית. המכנה המשותף לכולם הוא החיפוש אחרי אהבה, משמעות ומשמעות דרך אהבה. אופולס לוקח מחזה של ארתור שניצלר (אותו שניצלר שמחזה אחר שלו שימש את סטנלי קובריק ב- עיניים עצומות לרווחה) ומתרגם אותו לקולנוע ולצרפתית. גבר כריזמטי, חסר שם ( השחקן אנטון וולברוק), לוקח את הצופה לטיול בסחרחורת החיים. למעשה מתקבל מדריך מצוין, כי דמות המספר הזו מגיעה מהעולם שבחוץ, זה עם מצלמות הקולנוע וצוות ההפקה. כשהסיפור עצמו יתחיל, הוא יקח חלק אקטיבי בעולם שברא, אפילו ישפיע על מהלכיהן של הדמויות כדי לודא שהקרוסלה לא תיעצר. איזו פריבילגיה. עשר דמויות, כולן זהות בחשיבותן, אך מי גיבור הסרט? התשובה היא כולן ואף אחת מהן. כולן, כי אצל אופולס, כמו בחיים, כל אחד הוא הגיבור של האפיזודה שלו. אף אחת, כי אצל אופולס (כמו בחיים), האהבה היא הגיבורה האמיתית, היא הדלק שמניע את הקרוסלה. כל אחד בתורו ימצא אותה, ואת הפרפרים בבטן הנלווים לה. הבעיה היא שהתחושה הזו לא תמיד הדדית, ומי שלא מצליח לצוד את הפרפרים בהזדמנות אחת, יצא לחפש אותם בשדה אחר. כך עובר הסרט בין הדמויות, מאישה לגבר ומגבר לאישה. כל אחד מהם יטעם טעמו של קשר אנושי וכשהטעם יפוג, יוצג הגיבור הבא. בסוף, המעגל ייסגר, הקרוסלה תעצור והצופה ירד ממנה עם בלאגן בבטן, רגלים רועדות וחיוך טפשי על הפנים. קצת כמו כשמאוהבים.


פרק ב': התענוג
 
אופולס הוא מנצח. המצלמה היא השרביט שלו והוא משתמש בה בוירטואוזיות שאין שני לה, כדי לאחד בין כל הכלים שעומדים לרשותו - השחקנים, התפאורה והשפה - ליצירה מוזיקלית מושלמת. המצלמה בשבילו היא כלי שאיתו הוא יוצר סוג חדש של אומנות, משהו בין תיאטרון לחיים עצמם. היא כמעט ספרותית במהותה, מהבחינה שהיא מתרגמת לתמונות את עולמם הפנימי של הגיבורים. ב-Le Plaisir מ-1952, אופולס משכלל את נקודת המבט הסובייקטיבית של המצלמה שלו; שוב אדפטציה, הפעם לשלושה סיפורים קצרים מאת גי דה מופאסן; שוב דרמה תקופתית, הפעם זו צרפת בסוף המאה ה-19. אבל כאן כבר יש גיבור מובהק, או ליתר דיוק - גיבורה, מדאם רוזה (דניאל דרייה,
8 נשים).

הסרט מחולק לשלוש אפיזודות בהן שלושה גברים ושלוש נשים. בבסיס כל אפיזודה, אישה שמתעקשת לבטא את עצמה ואת עצמאותה בחברה שנוטה להתייחס לאישה כאל אביזר. בסיפור הראשון - רודף שמלות מזדקן שמבלה את ערביו בנשפים שונים, ואשתו, שעדיין שומרת לו אמונים. בשלישי - צייר והמוזה שלו, דוגמנית יפהפייה שמתקשה להתמודד עם העובדה שבן זוגה לא מחזיר לה אהבה, ומחליטה לשנות את המצב. בין שני הפרקים הקצרים הללו, שמתנהגים כמו פרולוג ואפילוג, יושב הסיפור השני, ליבו של הסרט, תרתי משמע. קבוצה של זונות סוגרות את הבורדל שלהן לערב אחד (אחד יותר מדי, לדעתם של הלקוחות) ועולות על רכבת לכפר כדי להפגין נוכחות בטקס העליה לתורה (ה- communion הנוצרי) של אחייניתה של המאדאם שלהן. רוזה, אחת הזונות מוצאת שהיא מתאהבת באביה של הילדה, ג'וזף (ז'אן גאבן, האשליה הגדולה). במהלך הטקס בכנסייה, רוזה מגלה שאינה יכולה להכיל יותר את רגשותיה ופורצת בבכי. אופולס מוציא את שרביט המנצחים שלו ובאחד הרגעים היפים בסרט משחרר את המצלמה שלו בתוך הכנסייה כדי לחשוף איך הבכי של רוזה, כמו אש בשדה קוצים, עובר מאחד לשני, עד שכל תושבי הכפר ממררים בבכי. הרגש בליבה של רוזה כה חזק עד שהוא פורץ את תחפושת הזונה שהחברה הפטריארכלית הלבישה עליה, וחושף את האנושיות הבסיסית שטמונה בה, זו שלא מקבלת ביטוי ביום רגיל. זוהי מהות העונג שהעניק לסרט את שמו. אותה תחושת שכרות שגורמת לך לשכוח היכן אתה נמצא ואיזה תפקיד אתה אמור לגלם.


פרק ג': האישה

אופולס אהב נשים, גם כגבר וגם בתור במאי. לכן בחר לבקר את המקום שהחברה הקצתה לנשים, בדרך כלל כרכושו של הגבר שבחייה, ולא כאדם עצמאי. ב- מאדאם דה... (1953), אחת מיצירות המופת הגדולות של אופולס ושל הקולנוע בכלל, החברה היא שוב זו של תחילת המאה העשרים. אופולס זונח את הנרטיב האפיזודי ובוחר לספר סיפור אחד, זה של מדאם דה... (שוב דרייה, להלן מרלן דיטריך הצרפתייה והשחקנית האהובה על אופולס). ללואיז דה... אין שם משפחה, או יותר נכון הוא אינו מוזכר בסרט. זאת מכיוון שהקשר בין לואיז לבעלה אנדרה (שארל בואייה), קצין צבא קר וכוחני, הוא קשר רופף במקרה הטוב. לואיז תגלה זאת כשתפגוש את הברון פבריציו דונטי (הבמאי האיטלקי ויטוריו דה סיקה), תטעם טעמה של אהבת אמת, סוחפת ומשתקת, ותמצא שהחיים לא בהכרח משעממים. נהפוכו.

כאמור, החשיבות של המצלמה של אופולס היא לא רק ביכולת הטכנית (המופלאה, יש לומר, בעיקר במונחים של שנות החמישים) אלא גם ובעיקר באקספרסיביות שלה, ביכולת לספר סיפור ללא מילים. המצלמה מתפקדת אצלו כעין השולחת מבט אחד ארוך וסובייקטיבי. למשל, כדי לאפיין את דמותה של לואיז בפתיחת הסרט, המצלמה מלווה את ידה של לואיז בזמן שהיא עוברת על שלל התלבושת שברשותה ומתלבטת במה לבחור. שוט אחד רצוף, שמגדיר את לואיז כסך חפציה. ללא מילים. הקשר בין לואיז לרכוש שלה עומד בבסיסו של הסרט. במטרה לשלם חוב, לואיז מוכרת זוג עגילי זהב שבעלה נתן לה. העגילים הם ללואיז מה שלואיז עצמה היא לבעלה – תכשיט יפה, מרשים, סמל סטטוס נטול כל זיקה רגשית. רק מאוחר יותר כשדונטי יקנה לה את העגילים ויחזיר לה אותם, תהיה להם משמעות עבורה. בדיוק כמו לחייה.  באמצעות לואיז מבטא אופולס את אהבתו הכמעט אבהית למין הנשי ותסכולו מהמין הגברי והחברה המודרנית. בתקופה בה המונח פמיניזם היה מוכר הרבה פחות, יצר אופולס קולנוע פמיניסטי במהותו - ניתוח רגיש, חד אבחנה ומקיף של מקומה של האשה בחברה שנשלטת על ידי גברים. למרות זאת ואף על פי כן, משום שהקולנוע של אופולס מאופיין בכל כך הרבה הומור ואהבת חיים, הוא אינו נחלתן של צופות בלבד. רק מיזנתרופ ציני או בעל סלידה קשה מדרמות צרפתיות תקופתיות, יירתע מסרטיו.

מלבד ההעברה הדיגיטלית המשובחת שערכה מהדורת קריטריון לשלישייה, כזאת ששומרת אמונים לצילום היפהפה של כריסטיאן מטרה, כל דיסק נושא עמו שלל תוספות, ביניהן הקדמות לסרטים מפי הבמאים פול תומס אנדרסון וטוד היינס, וראיון עם עוד יצירה גדולה של אופולס – בנו הדוקומנטריסט, מרסל אופולס (הצער והחמלה), על עבודתו של אביו.

 

אבישי קרשין (08/12/08)

אופולס: מנצח על התזמורת
דמות המספר: גבר כריזמטי בלי שם
דמויות מהנוף הוינאי
האהבה מניעה את הקרוסלה
מאישה לגבר, מגבר לאישה
התענוג: שלוש אפיזודות
Le Plaisir: עיבוד לדה-מופאסן
סוגרות את הבורדל, בוכות בכנסיה
בעולם הגברים, האישה כתכשיט
מאדאם דה... עם ויטוריו דה סיקה
מאדאם דה...: קולנוע פמיניסטי
אופולס עם הכוכבת האהובה דרייה