23/11/2017
סרטים חדשים בספרייה
חדשים בלו-ריי
חדשים מתרוגמים
הוצאות מחודשות
סרטים ישראלים חדשים
הסרטים המבוקשים
אלבומים חדשים LP/CD
  1. King Gizzard
  2. Robert Plant
  3. Richard Dawson
  4. Jeff Lynne's ELO
  5. דודו טסה
חדשים בג'אז באוזן
  1. James Blood Ulmer
  2. Joe Henderson
  3. Ambrose Akinmusire
  4. Blue Note All-Stars
  5. Kamasi Washington
  • שתפו בפייסבוק
  • שתפו בטוויטר

עשרים וארבע גלולות בשנייה
האנטר ס. תומפסון היה עושה צרות אמיתי. מספר סרטים דוקומנטרים מסקרנים חושפים את עולמו ההזוי, מתודלק הסמים והאלכוהול, של העיתונאי הכי שובב בסבנטיז. כמה מילים על “גונזו“, קולנוע אקטיביסטי ותותח אחד מוזר

"... שני שקים של גראס, 75 גלולות של מסקלין, חמישה גיליונות סופגים של ל.ס.ד פעיל במיוחד, מלחייה חצי מלאה בקוקאין וגלקסיה שלמה של סמים משכרים, מדכאים, צעקניים, מצחיקים, וגם רבע גלון טקילה, רבע גלון רום, ארגז של באדווייזר, שמינית גלון של אתר גולמי ו-24 כדורי שינה", הם התכולה המדויקת כנראה, בחגיגה הנרקוטית שחוללו לעצמם האנטר ס. תומפסון ועורך דינו, במסע החיפוש שלהם אחר החלום האמריקאי בלאס וגאס. אחד נוסידקס, שניים דקסמולקולד, ושתי שאיפות מופלאות ממשאף ונטולין, הם התכולה המדויקת של הארוחה הנרקוטית שלי. אין ברירה, צריך לעשות עבודת הכנה. הייתה דרישה גם לאלכוהול, אבל כל מה שנשאר במקרר זה יין ישן נושן, אז הכנתי תה. הדילר שלי הוא האלוהים הגדול של השפעת. הדילר של תומפסון, לעומת זאת, הוא האלוהים הגדול של ההשראה.

האנטר ס.תומפסון הוא עיתונאי, סופר, פטריוט מובהק, עושה צרות אמיתי, אחד הכותבים המסעירים והשנויים במחלוקת ביותר בארה"ב, ומי שהגה את עיתונות ה"גונזו". "גונזו" או "ניו-ג'ורנליזם" היא כתיבה עיתונאית שמעמידה את האובייקטיביות בספק, ואת העיתונאי ועולמו האסוציאטיבי במרכז. עיתונאי שהוא לא עוד דמות אובייקטיבית ובלתי תלויה, אלא אישיות שהיא חלק בלתי נפרד מההתרחשות, נשמע לנו היום עניין של מה בכך, רק בגלל שתומפסון עשה את זה קודם. בסדרת כתבות שכתב ל"רולינג סטון" באמצע שנות ה-60 ותחילת ה-70, ניסח תומפסון משהו חדש; חמוש בהון של אישיות, הוא היה מעורב באופן טוטאלי ואקטיבי במיוחד בדברים שעליהם כתב, וגם אז, כשהעולם הפנימי שלו הקיף את הקורא עד כדי מחנק, משהו מן הדיווח העיתונאי נשמר נקי ונכון להפליא. כשתיכוניסטים בני 16 מגלים כל שנה מחדש את פחד ותיעוב בלאס וגאס, העיבוד הקולנועי של טרי גיליאם לספרו של תומפסון (שהוא בעצם אסופה של חלק מן הכתבות המוזכרות לעיל), יש בזה משהו מנחם. אולי חלקם, קצת אחרי שהמשפטים שהם למדו בעל פה יתחילו לחלחל פנימה, יידעו לזהות שכבר אז, ב-1971,  רבע שעה לפני שגילו שהחלום האמריקאי מת, האנטר ס. תומפסון חיבר את אחד ההספדים המרתקים שנכתבו לו.

סרט דוקומנטרי חדש בשם המתבקש Gonzo: The Life and Work of Hunter S. Thompson, שופך מעט אור על האיש המרתק וההזוי הזה, ששאף, הסניף, שתה והזריק את עצמו לתוך הכתיבה שלו, ואיכשהו הצליח, בין הזיה להזיה, גם כשכתב על ספורט, לכתוב כמה מן המאמרים היותר מדויקים שנכתבו על התרבות האמריקאית. קטעי ארכיון של ראיונות עם תומפסון, שיחות עם חברים ובני משפחה, והקלטות אותנטיות של האיש, שנהג להקליט את עצמו בין כתבה לכתבה, חושפים בחן אדם שהוא הכלאה מוזרה בין בוזו הליצן לפילוסוף. כמו רבים מאנשי דור הביט, תומפסון חי את החיים שלו רומנטיים וטראגיים ככל האפשר. הוא היה חובב מושבע של ציניות טהורה, נשק חם וכמות עצומה של נרקוטיקה ואלכוהול מסוגים שונים. למרות היותו פורע חוק, היה תומפסון, עם פאתוס בלתי מתפשר, אדם שבאמת  אכפת לו, זה שזועם על החולי של החברה שבה הוא חי, זה שחייב מדי פעם לחזור הביתה אל מה שהוא הגדיר כבסיס האם, וזה שלא הסכים לוותר אף פעם על הפוטנציאל שבחיפוש אחר החלום האמריקאי שלו.

בסרט Buy the Ticket, Take the Ride (תום ת'ורמן, 2006), ביוגרפיה תיעודית נוספת על תומפסון, מספרים חברים שהוא נהג להעתיק במכונת הכתיבה שלו את גטסבי הגדול של פיצג'ראלד, את העירומים והמתים של נורמן מיילר וגם את פוקנר ואת המינגווי, כדי לדעת איך זה מרגיש "לכתוב משהו טוב כל כך". אין ספק שקצת מכל אחד חלחל אל העבודה שלו, באופן כזה או אחר; הדהודים זעירים של תודעה גברית אמריקאית מיוסרת, דימויים של חברה מנוונת וצבועה, אבל גם כמיהה בלתי מתפשרת לבית, הם חלק בלתי נפרד מהכתיבה שלו. כל זאת וכמות הגונה של מגלומניות, כמובן.

את סדרת הכתבות המפורסמת השנייה שלו ב"רולינג סטון" כתב תומפסון על בחירות 72', כשהוא בוחר במובהק לרדת לחייו של הנשיא דאז, ריצ'ארד ניקסון, ולתמוך בפה מלא במי שהוא חשב אז למחליף הראוי לו ביותר. בעולם הרציני של הכתיבה העיתונאית הפוליטית של שנות ה-70, לכתוב את המציאות דרך פילטר של "גונזו" לא היה עניין פשוט. ניקסון זכה בבחירות בסופו של דבר, אבל עולם התקשורת חזה בשינוי: בזרם המרכזי של העיתונות הלכאורה אובייקטיבית, עיתונאי עם עמדה פוליטית מובהקת ותפקיד חברתי כתב מאמרים שאנשים אהבו לקרוא, ושעיתונאים אחרים חלמו לכתוב. בימינו נחשב הניו-ג'ורנליזם לז'אנר בדעיכה, אבל אי אפשר להתחמק מההשפעות המהותיות שלו על עולם העיתונות והתקשורת האלקטרונית. התפיסה שצריך או אפשר בכלל לכתוב עיתונות שהיא עובדתית ואובייקטיבית ככל שניתן, נדמית היום לא רלוונטית, בטח לא בעולם פוסטמודרני שמודע לעצמו לעייפה. אולי משום כך תופסת הכתיבה הבלוגיסטית מקום נכבד כל כך בעיתונות האינטרנטית; סגנון כתיבה אישי יותר, חופשי ואסוציאטיבי יותר, הוא פריבילגיה של כל עיתונאי שמכבד את עצמו. בין אם הצליח להשאיר שאריות של דיווח נקי או תובנה כלשהי, ובין אם לאו, הוא עניין אחר לגמרי. 

סופר ועיתונאי נוסף, בן זמנו של תומפסון, שאולי מסיבות אלה ממש זכה בשנים האחרונות לעדנה מחודשת, הוא טרומן קפוטה. את בדם קר כתב קפוטה תוך שהוא משתמש במודע בטכניקות עיתונאיות מובהקות; מעין הכלאה מוזרה אחרת בין העולם הפנימי של הכותב והדיווח העיתונאי, שהפכה אותו עם השנים לסוג של מיתוס ( שני עיבודים קולנועיים לתהליך היצירה הזה הם טרומן קפוטה המצוין ו-ידוע לשמצה, שיתכן והיה זוכה לביקורות אוהדות יותר אלמלא יצא כמעט באותה שנה). גם הדוקומנטריסט ניק ברומפילד הבריטי, שהחל ליצור בתחילת שנות ה-70, היה מזוהה כמעט מיד עם איכויות גבוהות של תחקיר מעמיק בשילוב של נוכחות פרונטלית דומיננטית. לכן, אם ההתקפה החזיתית של תומפסון את ניקסון מזכירה אחד, מייקל מור שמו, אין זה מקרה.

באבולוציה מעניינת של "גונזו" אל הקולנוע התיעודי של השנים האחרונות (יהיו שיקראו לו דוקו-אקטיביזם), מייקל מור הוא דוגמא מובהקת לדוקומנטריסט עם עמדה פוליטית וחברתית ברורה. בלי הפאסון והחריפות של תומפסון אבל עם נחישות של קרנף זועם ומנה חשודה של אהבה עצמית, מתנגש מור במלוא העוצמה בקואופרטיבים הגדולים, באוהדי אחזקת הנשק ובממשל בוש הרפובליקני. כמו תומפסון, אם כי לא באותה חדות מחשבה, מור לא מהסס לרגע להיות המתעד שלפני המצלמה, המוביל המרכזי שלה והקול הכמעט יחיד שמכוון אותה. הוא עשה את זה ב-רוג'ר ואני (בלי להשאיר מרחב לפרשנות, ה"אני" שלו היה שם כבר מההתחלה), ב-באולינג לקולומביין, ב-פרנהייט 9.11, ב-סיקו ועכשיו גם ב-Slacker Uprising.  האחרון צולם במהלך מספר מפגשים והרצאות שיזם מור בקולג'ים שונים, בערים שונות ברחבי ארה"ב בשבועות שלפני בחירות 2004 , תוך שהוא מציע לנוכחים מיני הטבות (נודלס!?) ולו רק על מנת שילכו להצביע ולהשפיע. מור, מתנגד ידוע לממשל שבימים אלה מפנה את הבית הלבן, ביקש לעורר בסטודנטים הצעירים את הרצון לצאת ולבחור, רצוי מאוד לא בבוש.

סרט תיעודי "גונזואי" נוסף שהגיע לאחרונה למדפי האוזן הוא מה נסגר עם בן לאדן של מורגן ספרלוק. האיש שהביא לנו את לאכול בגדול, אולי אחד הסרטים התיעודיים  הנצפים ביותר שנעשו בשנים האחרונות, לוקח את החוויה האישית שלו לרחבי אפגניסטן והסביבה בחיפוש אחרי ההוא, בן לאדן. מי שמחפש תחקיר אמיתי על הצורר או הבנות אמיתיות על מצבו של המזרח התיכון, לא ימצא אותם כאן. אוהבי ספרלוק, לעומת זאת, יקבלו מנה בריאה מהחרדות והתובנות של האיש הזה, שהופכות את חוויית הצפייה לחביבה אם כי לא לחלוטין חפה משטחיות.  ספרלוק הוציא לאחרונה לדי.וי.די גם את העונה השנייה של תכנית הריאליטי שלו 30 יום, שבה מתנסים אמריקאים שונים בחיים של אמריקאים אחרים לתקופה של חודש (הוא ביניהם כמובן). דווקא שם מבליחות אמיתות מדויקות יותר על החברה האמריקאית ועל הסטריאוטיפים שלה. 

יש גם מי שיוכיח שאתה לא חייב להיות מגלומן חסר תקנה כדי לעשות "גונזו". הבריטי לואי ת'רו (שהתחיל בפינה איזוטרית בתוכנית הדוקו של מייקל מור) הצליח לסמן, בחוצפה מעודנת דווקא, כמה מן הסטיות היותר מעניינות בעולם המערבי הלכאורה מתורבת של ימינו. בתוכנית Louis Theroux's Weird Weekends  מצליח ת'רו, ידידותי וצנוע אבל גם חד מאוד ומפוכח עד כדי קנאה, לשאול את כל השאלות הקשות בלי להניד עפעף. ת'רו מתנסה בעצמו במגוון רחב של סדנאות להצלחה מהירה ושיפור עצמי, בתוכנית שידוכים של גברים מערביים לצעירות תאילנדיות, בניתוח פלסטי ובעוד צרות אחרות שהפכו לאובססיות. המסע שלו, קצת כמו המסעות של תומפסון ברחבי אמריקה, מצליח לחשוף עומקים מפתיעים למדי.

תומפסון, כאמור, התנסה גם במסעות מסוג אחר. יחד עם המאייר הקבוע שלו ראלף סטידמן (מי שהעניק למאמרים של תומפסון את המראה הבלתי נשכח שלהם), הוא תכנן את אנדרטת הזיכרון שלו, זאת שתיבנה בחצר ביתו. מדובר בתותח עצום, שבקצהו אגרוף עם שני אגודלים, (אותו אגרוף שהוא הסמל של "גונזו"), שממנו, בבוא היום, ישוגר אל העולם אפרו של תומפסון. הצצה אל התהליך ההזוי הזה אפשר למצוא בסרט When I Die משנת 2005. מצחיק לראות את פניו ההמומים של המהנדס שהתבקש לבצע את המשימה אז, כשתומפסון עוד היה בחיים. מרתק עוד יותר לראות כיצד השיגור יצא אל הפועל בסופו של דבר. בשנים האחרונות שלו כתב תומפסון מעט יחסית: כמה כתבות בודדות ל"רולינג סטון", הרבה הוצאות מחודשות של דברים ישנים, אירוח אינסופי של כל מי שחיפש קצת השראה, ופעילות פוליטית אקראית (בהקשר זה - הסרט Free Lisl: Fear and Loathing in Denver, שמתעד את המאבק, בו שימש תומפסון פעיל ראשי נגד מאסרה הלא חוקי של בחורה צעירה). ב-20 בפברואר 2005, בגיל 67, תומפסון ירה לעצמו בראש. אינספור פעמים אמר וכתב שלא יצליח לשרוד את גיל 30, ואף הוסיף זאת במכתב ההתאבדות שלו, מכתב ששרבט ארבעה ימים לפני מותו תחת הכותרת "עונת הפוטבול נגמרה". כמו שאמרו החברים והמשפחה, לא מפליא שתומפסון סיים את חייו על הקצה, משום שחי אותם כך, במצב של "גונזו" טהור, אם תרצו.

ענת הררי (22/12/08)

תומפסון: עושה צרות אמיתי
גונזו: אגרוף של סובייקטיביות
ג'וני דפ בתפקיד תומפסון
פחד ותיעוב בלאס וגאס: עולם הזוי
האנטר ס. תומפסון: כמיהה לבית
איך זה מרגיש לכתוב משהו טוב
טרומן קאפוטה: פורטרט אופייני
פיליפ סימור הופמן ב“קאפוטה“
מיסטר מור הולך לוושינגטון
מייקל מור משלהב את הסטודנטים
מורגן ספרלוק מחפש את בן לאדן
האיורים של ראלף סטידמן
סטידמן: מחווה לחבר
When I Die: שיגור לחלל
תומפסון: ירה לעצמו בראש
תומפסון: עונת הפוטבול נגמרה