23/11/2017
סרטים חדשים בספרייה
חדשים בלו-ריי
חדשים מתרוגמים
הוצאות מחודשות
סרטים ישראלים חדשים
הסרטים המבוקשים
אלבומים חדשים LP/CD
  1. King Gizzard
  2. Robert Plant
  3. Richard Dawson
  4. Jeff Lynne's ELO
  5. דודו טסה
חדשים בג'אז באוזן
  1. James Blood Ulmer
  2. Joe Henderson
  3. Ambrose Akinmusire
  4. Blue Note All-Stars
  5. Kamasi Washington
  • שתפו בפייסבוק
  • שתפו בטוויטר

השליחות הוורודה של ז'אקו מנאנט
מארז מפואר של סרטי ז'אק דמי המאוחרים מגלה מחדש את האוטר הצרפתי הנפלא, שהשתמש בקיטש יפהפה כדי לשאול מה זאת אהבה, וחזר עם תשובות מקוריות, חדשניות וחתרניות 
ב-Bay of Angels אומר קלוד מאן לז'אן מורו שהיא נראית לו יותר כמו דמות מתוך ספר או מתוך סרט אמריקאי. קצת קשה להתווכח איתו לנוכח דמותה האקסהיביציוניסטית, עטורת הבלונד-פלטינה, לבושת מיטב המחלצות לבית פייר קארדין, אוחזת פומית ארוכה בין שפתיה. אפשר לומר שהרפליקה הזו ממצה במשפט אחד את מכלול הקולנוע של ז'אק דמי – כזה שממעט לגעת בקצה קצהו של ריאליזם כלשהו, כזה שמתקיים בשביל עצמו בלבד, כפתח לעולם קסום של פנטזיות.

באופן אירוני לחלוטין, המשפט הזה נאמר דווקא בסרט הכי ריאליסטי שלו, כאילו היה רגע אחד של צלילות לפני שטבל את יצירתו בפסטלים זועקים, ברומנים גדולים מהחיים, במוזיקה מלאת פאתוס ובהרבה צמר גפן מתוק. הסרטים של דמי, לרוב, הינם מחוות בוטות להוליווד ולמסורת הז'אנרים שלה, בעיקר למחזמר, למלודרמה ולקומדיה הרומנטית. אבל לא מדובר במחווה שטחית, אלא כזו שמגזימה את הוליווד למקום ממנו יכולה לבצבץ האירוניה, ההומור העצמי, הקריצה המתבקשת, הידיעה כי הסרט, כמוצר אמנותי, יכול להיות בליל של רגשות ולאו דווקא משעתק של מציאות. בנוסף, דמי מקפיד לרוב לעסוק בסוגיות חברתיות חתרניות, מהותיות לתקופה בה יוצא הסרט, בעוד הוליווד הקפידה להאכיל את הצופה באידיאולוגיה שמרנית. הזיוף הצורני הקיצוני, בתוספת הקומנטרי החברתי, הופכים את גוף עבודותיו של דמי לכל הפחות לחריג ולכל היותר למופלא בעוצמתו.

במטריות שרבורג פגש העולם את סגנונו הייחודי של דמי לראשונה. למעשה, מדובר באופרת פופ – סרט שכל הדיאלוגים שלו מושרים (כמו הרצ'יטטיב האופראי), שלאורכו שזורים שירים פרופר שמהווים סוג של אריות. כמו באופרה הקלאסית, הרצ'יטטיב מטרתו לקדם עלילה ואילו האריה נוגעת בנימי הרגש. המוזיקה של מישל לגראן, השותף הקבוע של דמי, נחקקה כבר מזמן בספר התהילים של הקולנוע. ה"קאמפ" אולי נולד זמן מה לפני כן, אבל ב"שרבורג" הוא הגיע לשלב ההבשלה המינית. עם זאת, מעטים יודעים שדמי המשיך לשחק בסגנון שיצר, גם בהמשך העשייה שלו. העלמות מרושפור, גם הוא בכיכובה של קתרין דנב, הוא מחווה מא' ועד ת' למיוזיקל ההוליוודי. משם הוא שואב את קונבנציית הפציחה בשיר, את המוזיקה וריקודי השורות, את הצבעוניות של התפאורה והתלבושות, את העלילה הרומנטית המסתבכת.
בקיצור, דמי כותב שיר אהבה שנון לז'אנר שכולו הקצנה של רגשות ומצבים, והוא עושה זאת עם קריצה לא אחת ומתוך מודעות לשיעתוק. אי אפשר להתעלם מהליהוק הבוטה של ג'ין קלי, מי שהיה אמריקאי בפריז אצל וינסנט מינלי והופך כאן לאמריקאי ברושפור, תוך כדי קידה (או שמא יש לומר פירואט) למיוזיקלס האגדיים שלו, כולל אחת קטנה לשיר אשיר בגשם. את רושפור הוא שוטף בפסטל, וזורם לאורך רחובותיה על מצלמה שטה, בסיקוונסים ארוכים ווירטואוזיים (כולל אחד מרשים שעולה מעל הכיכר המרכזית ונוחת ישר לתוך שיעור בלט בתוך דירה מוצפת אור). "העלמות מרושפור", סכריני וחצוף בו זמנית, לא הולך על סוף טוב אולטימטיבי, אלא על כזה שמעלה שאלות, לפחות עבור דמותה של דנב.

לאחר הפסקה של יותר מעשור, באמצע שנות ה-80, חזר דמי לערוך ניסויים ב"אופרה הקולנועית" שלו, הפעם בכיוונים אפלים הרבה יותר. "מטריות שרבורג" היה אמנם מלנכולי אבל לא טראגי - סרט על אכזבה ועל פספוס, שלא נכנס למקומות קודרים כמו קנאה פתולוגית, הרס עצמי ומוות. A Room in Town ו-Parking, לעומת זאת, כן עושים את זה. הראשון, מ-1982, הוא אופרת סבון (כל הטקסט מושר, כמו ב"שרבורג") שמערבת שיח מרקסיסטי עם סיפור אהבה שנידון לכישלון. סביב שביתת פועלים בעיר נאנט (עיר הולדתו של דמי, בה מתרחש גם "מטריות שרבורג"), הוא טווה סיפור אהבה בין אישה בורגנית נשואה וממורמרת לפועל חתיך ואידיאליסט; שני הפכים גמורים, שהתשוקה גורמת להם לנסות להתעלות מעל מה שנקבע להם בלידתם.

אבל בסיפור הזה מעורבת גם אמה של האישה, בעלת הפנסיון שמשכירה חדר לפועל, שבעצמה לוטשת עיניה אל הגבר הצעיר והכריזמטי. תחרות בין אם לבתה הוא מוטיב שחוזר מספר פעמים בסרטיו של דמי, מה שמאפשר לו לדון בסוגיות של הזדקנות וכמילה גופנית. הרי הסרטים של דמי – כולם מדברים על הניסיון לטשטש את המציאות האפורה בעזרת צבע ולהישען בנוסטלגיה על העבר. מתאים מאוד לאותן נשים בורגניות שמתחרות ביופיין הפורח של בנותיהן הצעירות ונשענות על זיכרונות מהתקופה בה הן היו צעירות ונחשקות. כולן נעזבו בעבר הרחוק על ידי בעליהן\מאהביהן או הפכו לאלמנות. רוב הננטשות בסרטיו של דמי נותרות עם כרסן בין שיניהן, ונידונות לגדל את הילדה לבד. בשנות ה-60 העיסוק הזה היה בפירוש פרובוקטיבי.

אם באסתטיקה שלו שאף דמי להתחקות אחר הזיוף ההוליוודי, הרי שבתכנים של תסריטיו, במלל, בדיאלוגים, הוא עשה בדיוק את ההיפך. ב-A Room in Town הוא מעמת פועלים עם מעסיקיהם העושקים וגם מעלה שאלות של פער מעמדי. בסרט Lady Oscar הוא מפגיש גבר ואישה מרקעים מעמדיים שונים וגם מתייחס להתעוררות פוליטית בקרב בת אצולה אל מול ההתקוממות העממית במהפכה הצרפתית. בעיבוד להחלילן מהמלין, הוא משתמש באגדה כדי לתאר את חברת ימי הביניים המאוחרים על ההיררכיות הנוקשות שלה, שליטת הכנסיה בחיי הרוח ובחיים הפוליטיים, עליית הבורגנות לנוכח אצולה מנוונת, ניצול מעמדי ואפילו אנטישמיות (ביחס לו זוכה דמות היהודי הרוקח, שמנסה למצוא מזור למגיפה השחורה באמצעים מדעיים). הפוליטיקה המרקסיסטית, הביקורת הפמיניסטית וההתייחסויות הקוויריות שזורות היטב בכל הקיטש הנפלא הזה.

הקולנוע הקווירי מצא בקאמפ בן זוג נאות לאורך השנים, ומספיק לצפות בסרטיהם של שני הגדולים – ג'ון ווטרס ופדרו אלמודובר – כדי לבסס את הטענה המאוד בנאלית הזאת. דמי לא שונה מהם, ולמעשה נראה שאפשר להעניק לו בכיף את תואר האב הרוחני. הפוסטמודרניזם של דמי מתבטא באמנות הציטוט והמחווה שלו, בהאדרתו של הזיוף והקיטש העיצובי, במבט הפרודי והמשתטה. אבל הגישה שלו פוסטמודרנית גם ביחס לזהות מינית ומגדרית. סרטיו רצופים דוגמאות של טישטוש גבולות בין-מיניים ורמיזות הומואירוטיות.

Parking מ-1985 הוא עיבוד ל-Orphee של ז'אן קוקטו, שבעצמו עיבד למסך ב-1949 את המיתוס היווני על אורפיאוס, אאורידיקה והמסע אל השאול (דמי תמיד החשיב את קוקטו לאחד ממקורות ההשראה שלו - ראו את הסרט הקצר המקודם שלו, La Bel Indifferent). דמי שתל את הסיפור בעולם מוזיקת הפופ של האייטיז, כשאת אורפאוס מייצג זמר-אליל בנות מלא פאתוס, שיורד לחניון תת-קרקעי (עולם המתים של האדס) כדי להחזיר לחיים את אהובתו. מלבד העיסוק בנרקיסיזם של האמן, תימה אוסקר-וויילדית כשלעצמה, בוחר דמי להציב לצידו של אורפאוס מנהל אישי בשם קאלאיס, שמאוהב בבוס שלו עד כלות. גם כאן האהבה היא בלתי מושגת, נכזבת, מכאיבה. אורפאוס לא מצליח להתמודד עם מותה של אהובתו (שמתה ממנת יתר) ומתעקש לממש את אהבתו עד כדי החזרתה מהמתים, וקאלאיס נאלץ לנשוך שפתיים ורק לפנטז על מושא אהבתו ההומוסקסואלית הבלתי ניתנת למימוש בשרים.

זו הייתה יציאתו מהארון הרשמית של דמי, אבל גם בסרטים מוקדמים ניתן למצוא דוגמאות מעודנות יותר לעיסוק במוטיבים קוויריים. ב-Lady Oscar שכבר הוזכר, מלודרמה תקופתית מעוצבת בקפידה מרשימה, לוקח דמי דמות ממאנגה יפאנית וקורם סביבה עור וגידים. אוסקר היא אישה – בת אצולה צרפתייה שאביה התעקש לגדלה כבן לכל דבר, מה שמתבטא בבגדיה, באמביוולנטיות המינית שהיא מקרינה וכמובן בבחירת הקריירה שלה. אוסקר היא סייפנית מצטיינת שנבחרת להיות הקפטן, לא פחות, של משמר המלכה מארי אנטואנט בוורסאי. לאורך הסרט כולה מגיבות הדמויות מסביב לאמביוולנטיות המינית שלה, והיא עצמה עוברת תהליך ארוך של קבלת הנשיות של עצמה. למרות שזה מגיע גם לסצנה בה היא לובשת שמלה, אולי לראשונה בחייה, חוזרת אוסקר למדים הצבאיים בסופו של דבר. האצולה, אגב, למרות סקרנותה, מקבלת את אוסקר בסוג של נונשאלאנטיות שמתאימה לחברה בסוף המאה ה-20. דמי קורץ לקהל העכשווי כשהוא מתאר את האצולה הצרפתית הדקדנטית בקווים שמזכירים את הבוהמה המודרנית, קצת בדומה למה שעשתה סופיה קופולה בסרטה מארי אנטואנט.

דוגמאות נוספות ניתן למצוא בהריון גברי – קומדיה קאמפית מקסימה שבה מרצ'לו מסטרויאני מגלם את דמותו של נהג מונית שנכנס להריון, וגם ב"העלמות מרושפור" שם לאחת הדמויות הגבריות קוראים מר דאם, שבצרפתית זה קיצור של "מאדאם". אותו מר דאם מתברר מאוחר יותר כאביהן של שתי התאומות, גיבורות הסרט, אבל לא לפני שהוא מפלרטט עם אחת מהן. דמי מעלה כאן את האפשרות הברורה לגילוי עריות , מה שמחדיר אלמנט של אי-נוחות (שלוש שנים אחרי “העלמות“ עסק דמי לגמרי בגלוי בתשוקתו של האב לבתו, בנסיכה בעור החמור). מוטיב דומה עולה בסרטו האחרון של דמי, מחווה לאיב מונטאן בשם Three Places for the 26th. בסרט מפגיש דמי את מונטאן (בתפקיד עצמו) עם צעירה שכולם מבינים כי היא בתו האבודה, אותה מעולם לא הכיר (וגם כאן מתואר קשר האהבה-קנאה בין האם הננטשת לבתה). כשהשניים נכנסים למיטה, שוב בשל אי הידיעה, הדרמה האדיפאלית מגיעה לכדי מיצוי מטריד משהו. אלא שדמי לא לוקח את העניין ברצינות יתרה ולא מוביל את העלילה לאפיק הטראגי המתבקש. הוא פשוט מתעלם מההשלכות של גילוי העריות הזה, כאילו היה דבר שבהכרח יכול לקרות, ללא ידיעתנו, בכל זמן נתון ובעיקר בשל העובדה שאנו חיים בעידן של מין חופשי ואקראי, ריבוי פרטנרים ומשפחות מפורקות.

למרות הציניות והמודעות הפוליטית, ז'אק דמי נשאר הרומנטיקן שתמיד היה. במילה רומנטיקן הכוונה היא שימת האהבה, הרגש הבלתי נשלט שעובר בין שני אנשים, אותו רגש בעל מטענים מיסטיים כמעט, בראש רשימת המשמעויות שיש להפיק מהחיים. הוא עומד על כך שלעיתים קרובות האהבה מתמוססת, נעלמת, מתרחקת, משנה צורה, עוברת מפרטנר לפרטנר, מכזיבה, מייאשת, מובילה למוות, אבל תמיד תמיד נחוצה. על כן היא זוכה להיות התימה המרכזית של מרבית סרטיו הגדולים – רגעי הקסם שלה, ההתעלות הרוחנית שנובעת ממנה, הכאב העצום שמבעבע בגללה, הצלקת שהיא מותירה בליבם של החווים אותה. פעמים רבות בסרטיו של דמי, האהבה מפסידה כי אחד הנאהבים או נוטש, או נעלם או מת. מצד שני האהבה הכרחית בתהליך של התבגרות, בדרך ליצירת זהות, בדרך לכינון משפחה, בדרך לקניית מודעות פוליטית. בסופו של דבר, גם אם האהבה גוועת, היא הכרחית כקונספט בחינוך האנושי ובהתמודדות של האדם עם העובדה שיום אחד ימות גם הוא. האהבה אצל ז'אק דמי היא היא האלוהים.

ערן קידר (02/02/09)
דמי. האהבה היא הכל
Bay of Angels. מחוות להוליווד
דמי מביים את דנב ב“שרבורג“
מטריות שרבורג. כמו באופרה הקלאסית
העלמות וקלי. אמריקאי ברושפור
עם מישל לגראן. השותף הקבוע
A Room In Town. כמילה
A Room in Town. מרקסיזם/אהבה
Parking. אורפאוס אליל הבנות
Lady Oscar. אמביוולנטיות מינית
הריון גברי. מסטרויאני מגלה
הריון גברי. קאמפ מקסים
הנסיכה בעור החמור. אב ובתו
Three Places for the 26th