25/11/2017
סרטים חדשים בספרייה
חדשים בלו-ריי
חדשים מתרוגמים
הוצאות מחודשות
סרטים ישראלים חדשים
הסרטים המבוקשים
אלבומים חדשים LP/CD
  1. King Gizzard
  2. Robert Plant
  3. Richard Dawson
  4. Jeff Lynne's ELO
  5. דודו טסה
חדשים בג'אז באוזן
  1. James Blood Ulmer
  2. Joe Henderson
  3. Ambrose Akinmusire
  4. Blue Note All-Stars
  5. Kamasi Washington
  • שתפו בפייסבוק
  • שתפו בטוויטר

האדם המורד
שוב אירלנד, שוב הרוע הבריטי, שוב אסירים לוחמי חירות, ובכל זאת – Hunger, סרטו של סטיב מקווין, הוא סרט מורכב, קשה וחד פעמי, שונה לחלוטין מכל מה שנעשה עד היום על הנושא. זוכה מצלמת הזהב בפסטיבל קאן 2008 - עכשיו באוזן
עשרה אסירים מתו בשביתת הרעב בבית הכלא מייז ב-1981. בובי סאנדס היה הראשון, דוגמה ומופת של קדוש מעונה, שמותו היווה השראה לתשעת האחרים. המחאה הייתה נגד יחסם של הבריטים אליהם כאל פושעים; הם דרשו יחס של שבויי מלחמה/אסירים פוליטיים. שביתת הרעב הייתה המשכה של "השביתה המלוכלכת" – שכללה הימנעות ממקלחת, מתספורת, מריחת צואה על קירות תאי הכלא, והשתנה במסדרונות, שהיא עצמה המשיכה את "שביתת השמיכות" שהתחילה ב-1976, כשהאסירים הודיעו שלא ילבשו יותר את מדי הכלא ויעטו על עצמם רק שמיכות. סך הכל, חמש שנים של מאבק, בתוך ומחוץ לכתלי הכלא, כדי שיעניקו להם סטאטוס פוליטי. מחוץ לכלא המחאה התבטאה ברציחתם על ידי ה-IRA של 19 קצינים שעבדו בשירות בתי הסוהר.
למרות שקצין אחד כזה פותח את סרטו של סטיב מקווין, Hunger, על הרקע ההיסטורי/פוליטי מקווין כלל לא מתעכב. אין בתסריט, הממעט במילים, שום ניסיון להסביר את המניעים של הצדדים, ודאי שלא בתחילת הסרט. מקווין לא מתעסק בכלל במבנים נרטיביים מוכרים, עם אקספוזיציה, ושיא והתרה, וגיבור להזדהות איתו, וכל אותו עולם מושגים הוליוודי א-לה רוברט מקי, שמבקש שסרט יהיה, למען צופיו, מוצר עם מנגנון הפעלה הגיוני. Hunger – זוכה מצלמת הזהב (הפרס הניתן לסרט ראשון) בפסטיבל קאן 2008 - הוא סרט שונה לגמרי, למרות שגם הוא, כמו כל כך הרבה מוצרי צריכה, מתחלק לשלושה חלקים.

בחלקו הראשון הסרט הוא מולטי-נרטיבי, ועוסק במספר דמויות, כולן לוקחות חלק במאבק, מכל צדדיו. בשורה של דימויים – עד לעשייתו של הסרט היה מקווין אמן בריטי מצליח, זוכה פרס טרנר היוקרתי – הולכת ונחשפת תמונת עולם קשה עד מזוויעה, עולמם של האסירים. קבוצה של גברים, כולם נראים כמו בניו של ישו, מטונפים, מגודלי שיער, עירומים מכף רגל ועד ראש, רזים, עם מבטים רושפים, מאכלסים את תאי המאסר המרוחים צואה. מהאוכל שלהם – חתיכות לחם רטובות - הם מייצרים מעין סכרים, שבעזרתם הם מצליחים להזרים את השתן מתחת לדלתות תאי המאסר, אל המסדרון הראשי, המתמלא במסלולים נוזליים ומתפתלים, שהתקדמותם זה אל עבר זה, עם האור המשתקף דרכם, הופכת אותם לפיסול אבסטרקטי וקינטי. שוט אחד של דקות ארוכות מראה את אחד השומרים עם מגב, גורף וגורף את כל השתן הזה. בשוט אחר עומד סוהר מול ספירלת צואה ענקית – ציור של ממש שצייר אחד האסירים על קיר התא שלו - ובעזרת סילון מים מנסה, ולא בהצלחה מיידית, למחוק אותה. מחאתם אמנותם, נדמה שמקווין אומר, ומחיקת אותות המחאה כמוה כהשחתתה של יצירה עליה עמל האמן.

בין הדימויים, שעוצמתם האמיתית מתחוורת לצופה רק בימים שאחרי הצפייה, כשהסרט הזה פשוט לא יוצא מהראש, מביא מקווין תמונות מחיי דיכוי אסירים, כולל מכות נוראיות על גופות עירומים, מצולמות בריאליזם מצמרר, שמבצעת קבוצת שוטרים, כל פעם על קורבן אחד. ויש את כל אותו עולם נסתר של תקשורת, הברחות ותושייה אינסופית שהאסירים מפגינים, כולל שימוש בדפי תנ"ך לכתיבת מסרים, ומגוון של טכניקות הברחה בין האסירים למבקריהם, שבעקבותיהם מבצעים הסוהרים בדיקות אנאליות מחרידות.
בתוך כך, מביא מקווין גם תמונות מחיי הסוהרים, בפרט אותו סוהר מתחילת הסרט, שעומד בין פתיתי השלג ומנסה לנקות את פרקי אצבעותיו המדממים, ובהמשך יבקר את אמו הדימנטית במוסד, שם, בעוד הוא יושב מולה, הוא יוצא להורג ודמו המותז יכסה אותה וראשו ייפול אל תוך חיקה במן תמונת פייטה מעוותת. המרטיריות לא שמורה כאן רק ללוחמי החירות.

עולם הדימויים של מקווין נוצרי מאוד (אבל האירוניה רק מתחילה בעובדה שהאסירים יוצרים מדפי התנ“ך סיגריות), וכל חלקו השני והמדהים של הסרט הוא שיחה בת עשרים דקות בערך, המתרחשת כמעט כולה מול מצלמה נייחת, בין הכומר מוראן (ליאם קנינגהאם) לבין בובי סאנדס (מייקל פסבנדר), שזימן את הכומר לפגישה כדי לבשר לו על החלטתו לשבות רעב. הכומר מנסה לשכנע את סאנדס שהוא משתמש במטרה האידיאולוגית כדי להתאבד בחסות המדינה, וסאנדס מביא את העמדה שלמות למען המטרה זה כל מה שנותר לו. זו שיחה מהפנטת, משוחקת בדיוק מרבי, נטולת מלודרמה אך הרת גורל, שמקווין מקפיד לצלם במבט כמעט אובייקטיבי.

חלקו השלישי של הסרט הוא הגסיסה. אחרי שהסתיים החלק הרעיוני, שמכניס אותנו אל נבכי החלטתו האידיאולוגית של סאנדס, מגיע חלק הפרקטיקה - איך מתים. סאנדס כבר בשלבים האחרונים של שביתת הרעב, גופו עטור פצעים, חלקם נראים כמו סטיגמטה לכל דבר, עיניו נשואות אל העולם שמעבר, אל דמיונות ותמונות מהילדות, אל חופש פיזי ונפשי. האח המטפל בו עוטף אותו בעדינות, משכיב אותו על מצע פרוותי רך, מוליך אותו במסירות אל הפרוזדור שיוביל אותו לעולם הבא.

מאבקם של פלגים באוכלוסייה האירית למען עצמאות זכה במהלך השנים לעיבודים קולנועיים רבים: ממייקל קולינס והכשהרוח נושבת ההיסטוריים, שמנסים כל אחד בדרכו הסכמטית, להביא את שורשי המחאה; דרך קאל ומשחק הדמעות האנושיים, שמתמקדים בבני האדם שמוצאים עצמם כלואים בתוך הסיטואציה הפוליטית; ועד תיק חסוי, בשם האב, בלאדי סאנדיי, וגם Some Mother's Son – סרטים פוליטיים ובדרך כלל הופכי בטן, ברובם מבוססים על סיפורים אמיתיים, שמביאים פרקים נבחרים בהתנהגותה הבלתי מוסרית בעליל של הממשלה הבריטית בניסיון לדכא את הדרישה לעצמאות. זה האחרון, אגב, סרטו של טרי ג'ורג', מביא ממש את אותו סיפור של שביתת הרעב, אך מתרכז בדילמה של שתי אימהות, שנדרשות להכריע האם לדרוש למען בניהם השובתים והגוססים הזנה בווריד או שמא לכבד את רצונם למות.
סטיב מקווין יוצר סרט שונה לגמרי, שלמרות שקולה המנסר של מרגרט ת'אצ'ר מובא כבר בתחילתו, לא מתרכז בפרטים ההיסטוריים/ אקטואליים/ ממשיים, אלא מנסה לתאר מצב נפשי של אדם כלוא, שכל מה שנותר לו למחות בעזרתו הוא גופו, והמחאה האולטימטיבית היא הכחדתו של הגוף הזה עצמו. זהו סרט קר מאוד, בלתי סנטימנטלי, שבדרכו האלימה והמאופקת גם יחד, מעלה על נס את האדם המורד. בעינה של מצלמתו של מקווין, למחאה יש כוח של איתן טבע. היא לא תלויית אג'נדה פוליטית ספציפית, כי אם תלויה בשאלות פילוסופיות קיומיות הרות גורל, ולכן השיחה המהפנטת שבמרכז היצירה, בין הכומר לאסיר.
הגוף – המאכלס את הרוח והחומר המרכיבים את העצמי - הוא בסופו של דבר הנכס היחיד שלנו. גם כשחובטים בו, פולשים לתוכו ומעוותים אותו, הוא נשאר בבעלותנו. לכן השאלה הנצחית - להיות או לא להיות (וגם, איך להיות ואיך לא להיות ולמה להיות ולמה לא להיות) מקבלת ב-Hunger תוקף חדש. וזהו הישג אדיר של סטיב מקווין.

רחלה זנדבנק (19/03/09)
אין שיא ואין התרה
שביתת השמיכות והשביתה המלוכלכת
מעשנים את התנ“ך
מוכים. ריאליזם מצמרר
סאנדס. הבעלות על הגוף
השוטר. עולם דימויים נוצרי
השיחה עם הכומר. להיות או לא להיות
הספירלה על פוסטר הסרט
מקווין ופסבנדר, הפעם במאי ושחקן