19/11/2017
סרטים חדשים בספרייה
חדשים בלו-ריי
חדשים מתרוגמים
הוצאות מחודשות
סרטים ישראלים חדשים
הסרטים המבוקשים
אלבומים חדשים LP/CD
  1. Primus
  2. Pearl Jam
  3. Kevin Morby
  4. Love Sculpture
  5. ג'נגו
חדשים בג'אז באוזן
  1. James Blood Ulmer
  2. Joe Henderson
  3. Ambrose Akinmusire
  4. Blue Note All-Stars
  5. Kamasi Washington
  • שתפו בפייסבוק
  • שתפו בטוויטר

מה נשתנה ומה לא
בשבעה בודקים רונית ושלומי אלקבץ דינמיקה של משפחה אבלה שנמצאת תחת איום התפרקות. פבלו אוטין יורד לעומקה של החוויה המשפחתית-ישראלית כפי שמתבטאת בסרטם היפה והמורכב של האחים. שי מיוחד לחג הפסח

הופעתו של הסרט שבעה של האחים שלומי ורונית אלקבץ סימנה שיא חדש וייחודי בתת-הז'אנר הפופולארי של סרטי המשפחה, שנמצא בפריחה מעניינת בשני העשורים האחרונים. ב"שבעה", משפחת אוחיון, המורכבת משבעה אחים ושתי אחיות, יושבת שבעה לאחר מותו הפתאומי של האח האהוב מוריס, אשר שימש בחיים כמעין ראש משפחה לאחר שאביהם מת. במהלך השבעה, האחים יצטרכו להתמודד עם המתחים הפנימיים, הלחץ הכלכלי שנוצר בעקבות פשיטת הרגל של המפעל המשפחתי, ואיומי הטילים של סדאם חוסיין, שכן השבעה מתקיימת במהלך מלחמת המפרץ הראשונה. בדומה לרוב סרטי המשפחה, גם "שבעה" מראה משפחה במשבר, מפורקת, שאינה מתפקדת יותר כיחידה.
המבנה העלילתי מזכיר סרטים אחרים בז'אנר, ישראלים ומהעולם, בהם בני המשפחה נאספים במקום אחד לכבוד אירוע מיוחד והמתחים והמשברים ביניהם הולכים ונחשפים עם התפתחות העלילה. אך מעבר לעלילה, יש ל"שבעה" סגנון ויזואלי מרתק וייחודי. בזכות תפיסתם האסתטית, הבמאים מצליחים, באמצעות צילום, קומפוזיציה והדרכת שחקנים, לייצר עולם של דימויים הדן בצורה מופשטת ואף פילוסופית במושג המשפחה ומשברה. לדוגמה, אחד האלמנטים הבולטים והמפתיעים מבחינה ויזואלית ב"שבעה" הוא הקרבה של הדמויות לרצפה. בחלק גדול מהסצנות בסרט, הדמויות יושבות על הרצפה, המצלמה נמוכה, וכמובן, כל זה מלווה בדיבור שקט, המבקש לייצר אינטימיות וסודיות, הנעשות מאולצות ובלתי אפשריות מתוקף הצפיפות בה הן מתנהלות.
הישיבה על הרצפה גורמת למצלמה לתפוס עמדה לא נפוצה בקולנוע הישראלי. היא יורדת עם הדמויות, אך במקום לייצר אינטימיות וקירבה, היא שומרת על מרחק. נוצרת תחושה כי המצלמה מתעדת את שקיעת המשפחה, את כישלונה לייצר אווירה של אחדות, אך היא אינה חלק מהמשפחה, היא מתבוננת עליה מהצד. המשפחה שרויה על הרצפה, מנותקת, שוקעת, לא עומדת על רגליה, לא מתרוממת. מחדדים את התחושות האלה תאורה רכה וצילום מגורען וכמעט חסר קונטרסטים. למעשה, "שבעה" נחווה כמעט כסרט שחור לבן. התלבושות השחורות של השבעה והקירות הלבנים העירומים מייצרים את הריק, חוסר הגיוון, ומשרים אווירה של ייאוש. מצד אחד קיימת יכולת להזדהות עם המשפחה, ולראות בה מן המוכר, אך מצד שני עמדת המצלמה ובחירת הטונים והצבעים של הסרט מייצרות סוג של זרות, מרחק ותחושת ייאוש. תחושות האימפוטנציה והתקיעות נוצרות בזכות זווית הצילום הנמוכה והדמויות הישובות, או העומדות, אך כמעט ולא נעות, כאילו נותנות לכוח המשיכה לעצור אותן, לבלום, למשוך אותן מטה. לכן לא מפתיע כי בשוט הסיום של הסרט המשפחה שוקעת, יוצאת מהפריים, כולה מאוחדת בתנועה כלפי מטה, מתמוטטת אל מול המצלמה האדישה, שאינה עוקבת אחריה בשקיעתה. הדימוי חזק ביותר. התחושה שהכול נמשך מטה, ונתקע שם - הנפילה לדיכאון הקבוצתי, זו התחושה המלווה את יצירת המופת הזאת.

משהו עומד להתפרק
אך מהיכן בא הפירוק הזה? למה הדימוי הויזואלי החזק כל כך של התמוטטות? "שבעה" מתחבר באופן ישיר לשינויים חברתיים שהתרחשו בעשורים האחרונים בחברה המודרנית, בפרט - התפרקותה של המשפחה הגרעינית ומשבר האבהות. גירושין, משפחות המורכבות מזוגות גרושים שנישאו מחדש, הורות חד-מינית, משפחות חד-הוריות ומשפחות אלטרנטיביות מסוגים שונים – כל אלה שינו את היחס המסורתי לתא המשפחתי, והביאו, באקדמיה ובציבור הרחב, קשת של תגובות, מהאשמת הפירוק הזה בכל הרעות החולות של החברה ועד קבלתם, באופטימיות, של המודלים המשפחתיים החדשים.
במבט ראשון נראה כי "שבעה", כמו סרטי משפחה אחרים, מתאר את המשבר המשפחתי הזה וגם מגיב אליו. הדרמה המרכזית בסרטי המשפחה מציבה לרוב אב במשבר, חלש, חולה, מובטל, מת או נעלם. ב-"שבעה", לאחר מות האב ומותו של מוריס (האח ששימש כתחליף לדמות האב), המשפחה נותרת מפורקת. אך למרות הפיתוי הגדול להאשים את היחלשות או היעלמות דמות האב בפירוק התא המשפחתי, צפייה מדוקדקת ב"שבעה" ובסרטי משפחה אחרים מראה כי הדיון בהם לא סובב סביב מידת עצמתו של האב, אלא בדבר אחר.
בחתונה מאוחרת, אחד מסרטי המשפחה המכוננים של הקולנוע הישראלי העכשווי, יש לאב (מוני מושונוב) תפקיד חשוב בסרט, אך למרות זאת, מידת עוצמתו או חולשתו היא רק סימפטום ולא "המחלה". כלומר, מה שמטריד את סרטי המשפחה הינה השאלה על הישרדות המשפחה וערכיה בזמנים המשתנים. "חתונה מאוחרת" מציג עימות דיכוטומי בין המשפחה המסורתית (המשפחה הגרוזינית של הגיבור בה האב הוא אוטוריטה חזקה), לבין המשפחה האלטרנטיבית המודרנית שיכולה להיווצר במקרה שהגיבור יישא לאישה את אהובתו הגרושה ואם לבת. ב"חתונה מאוחרת" ה"ניצחון" הולך בסופו של דבר למשפחה הקלאסית המסורתית, אך זאת תוך הותרת טעם מר בפיות הצופים. הדילמה של "חתונה מאוחרת" היא אולי הדילמה המרכזית העומדת מאחורי כל סרטי המשפחה. האם יש מקום לערכי המשפחה המסורתית אחרי כל השינויים החברתיים והמבניים שעברו על העולם בחצי השני של המאה העשרים?
"שבעה" נותן ביטוי ויזואלי לאלמנט התמטי הזה. אחת התחושות החזקות העולות מהסרט היא תחושת הסכנה שבכל רגע משהו עלול להתפרק כי אין מרכז למשפחה. השבריריות הזאת מקבלת את ביטויה הקומפוזיציוני באופן בולט דרך היעדר מרכז מאחד בפריים (הצלם הוא ירון שרף). חלק מהקומפוזיציות בסרט מאכלסות את צדדי הפריים הסינמסקופי בדמויות, אך מותירות את המרכז ריק. נוצרת תחושה של חסר ושל אי-יציבות. לא פעם דמויות ממקומות בקצוות המנוגדים של הפריים. בצורה זאת, "מרכז" הדרמה מתפזר לקצוות הפריים ומייצר פיצול. הבמאים מכריחים את הצופים לפצל את המשפחה, לנקוט עמדה, לנוע עם המבט מפינה אחת לשנייה.
באופן אירוני, ישנה סצנה שדווקא עושה את ההפך, מתמקדת אך ורק במרכז. בסצנה רואים את מאיר, דמותו של אלברט אילוז, המתיימר לתפוס לאורך הסרט את מרכז הפריים ומרכז המשפחה, יושב על הרצפה כשחלק מאחיו לצידו, ומנסה לשכנע אותם כיצד לפעול בכדי להתגבר על המשבר המשפחתי. לרגע האחים שלו עוזבים את הפריים. המצלמה נותרת מספר שניות ארוכות עם אילוז, לבדו, יושב במרכז הפריים, כשהכול סביבו ריק. מאחוריו חלון אטום בניילונים וסלוטייפ. הריקנות, האבסורדיות הזאת, התחושה שהמשפחה אמורה להיות מוגנת כפליים, גם בתוך בית, וגם בתוך מרחב מוגן, מתמוטטת באופן מכמיר לב. ההתמקדות במרכז הפריים רק באה להדגיש את הכישלון ביצירת מרכז.

יחידים אובדי עצות
בהקשר זה מעניין להשוות את הקומפוזיציות של "שבעה" לקומפוזיציות בפתיחת הסרט ולקחת לך אישה, סרטם הראשון של האחים אלקבץ, אשר מהווה למעשה חלק ראשון בטרילוגיה שבה "שבעה" הוא החלק השני. "ולקחת לך אישה" עוסק במשפחה גרעינית מתפרקת בגלל שאב המשפחה, אליהו (סימו אבקריין), לא מצליח להשתנות עם הזמנים. ויויאן (רונית אלקבץ) מבקשת רגישות ופתיחות ואליהו מבקש שאשתו תכבד את מקומו. בתחילת הסרט היא רוצה לעזוב את הבית, אך אחיה באים לשכנע אותה להישאר. שוט הפתיחה מראה את פניה של ויויאן הדוממת כאשר מחוץ לשדה נשמעים קולותיהם הטורדניים של אחיה. מכיוון שהצופים לא נחשפים למקור הקולות, נוצרת תחושה, בגלל הריבוי והחזרתיות של המשפטים, שהם מתפקדים כמעט כמו קולות פנימיים, קולות מצפוניים שאומרים מה מותר ומה אסור. אלה קולות הסדר החברתי, קולות המשפחה. בשלב ראשון אלה קולות אקוסמטרים (שמקורם לא נראה בתמונה, אך נוצרת תחושה שכל רגע המקור הזה עלול להיחשף ולחדור לפריים), אחר כך מדובר בחבורה של גברים, אחים, שיושבים ועומדים סביב הגיבורה ומטיפים לה. הם מקיפים אותה, סוגרים עליה, מרסנים את הצורך שלה בחופש וביטוי עצמי. בסוף הסצנה, הם מביאים אותה אל הסלון ומושיבים אותה על הספה לצד בעלה. בני הזוג יושבים, ומאחוריהם עומדים האחים ומרכיבים חומה. אין בעיית מרכז, האחים עומדים בשורה אחת והופכים כך לשומרי סף המשפחה והחברה. הם שומרים על הסדר, חוסמים כל ניסיון של שינוי, או איום על הסדר הקיים. הקומפוזיציה מייצרת את אחד הדימויים החזקים בהקשר של סרטי המשפחה.
דימוי שכזה נעלם מ"שבעה". אין כבר חומה, יש רק התפזרות. אין כבר ביחד, יש רק יחידים אובדי עצות. ועם זאת, למרות הפיזור, עדיין אין מבנה חדש של חופש, או אלטרנטיבה מספקת. לאורך "שבעה" הדמויות מסתגרות במרחבים שונים בתוך הבית, תופסות לעצמן פינות בכדי לייצר רגע אינטימי, שיחת נפש, דיאלוג פרטי בין שניים או יותר אנשים. ועם זאת, נוצרת תחושה שמישהו עשוי להקשיב לשיחה הפרטית הזאת. קיים סאונד מחוץ לשדה שנשמע, הדמויות מנסות לדבר בשקט, כי נוצר קשר אל החוץ שהוא בלתי נמנע, וגם אם אין הפרעות,יש תמיד סיכוי שיהיו. במהלך הסרט שואפות הדמויות לייצר מרחב אישי, פרטי משלהן, בתוך הבית הגדול. אך אין דמות שמסוגלת לייצר את המרחב הזה במנותק מהיתר, הנוכחות של האחרים שוכנת שם כאיום מתפרץ. הכניסה של דמויות חדשות לסצנות - כמו למשל כניסתה של קרן מור למטבח באמצע שיחה על הבגידות של בעלה המנוח  - מפרה את האינטימיות, את הרגע הפרטי. יש מתח אדיר הקיים בין האיפוק החיצוני - מה שלא נאמר ולא מתפוצץ - לבין הדברים הטמונים בפנים, המרומזים. סצנת הפתיחה של הסרט, המלודרמטית והצעקנית, מנוגדת להמשכו; הסצנה מבטיחה צלצולים, דרמות גדולות, אך פתאום הכול משתתק, הכול נהיה זעיר ושברירי.
שילוב של שני האלמנטים הקומפוזיציונים של "שבעה" - המשיכה אל קצוות הפריים והתחושה שהחוץ עשוי לפלוש לפריים -  מותיר את הצופה בעמדה פרדוקסלית: מצד אחד הוא בקצה הפריים, מצד שני הוא מאוים על ידי הקצה הזה בגלל החדירה של דמויות אחרות העשויה להתרחש כל רגע. נוצר כך ב"שבעה" מתח מתמיד במרחב, הנובע מהעודפות הבלתי נסבלת של האחר.

כי את אחותי
המתח הנוצר בין המרחב בו כולם דחוסים ביחד ואין פרטיות, לבין המרחבים שהדמויות השונות "כובשות" לרגע בכדי לייצר מומנטום פרטי, נותן ביטוי למתח התמידי בין האינדיבידואל לבין הקבוצה המשפחתית אליה הוא משתייך. הוא בולט בין היתר גם בסרטים אביבה אהובתי, כנפיים שבורות, חתונה מאוחרת ולאחרונה איים אבודים, שבכולם נוצר ניגוד בין המימוש העצמי לבין הנאמנות למשפחה. המשפחה מנסה להציב את עצמה כמקום תומך, ערכי, בסיס עליו ניתן להישען ולהיות מוגן. אך בסופו של דבר האינדיבידואל מרגיש מתח בין המחויבויות המשפחתיות לבין הצרכים האישיים שלו. בסרטים אלה, לרוב, ניתן לזהות פחות או יותר בקלות את הגיבור המרכזי, המרגיש כיצד המשפחה נמצאת במטוטלת שלפעמים שמה לו מכשולים ולפעמים דווקא מתאחדת לעזור. מה שמעניין ב"שבעה" הוא, שאין בו גיבור ברור, ושאלת הנאמנות למשפחה אל מול ההגשמה האישית נשאלת בצורה שונה, אם בכלל. השאלה הזאת אמנם עולה באופן ברור, אך לא מדובר בגיבור אחד שניצב במרכז הסיפור ואשר מתמודד מול דרישות משפחתו (כמו במקרה של "ולקחת לך אישה"), אלא במשפחה - המשפחה עצמה היא גיבור הסרט. למעשה, מה שמאיים על כל הדמויות, מה שמכביד עליהן, הינו "מושג" – מושג המשפחה המסורתית. אם "שבעה" היה סרט אימה, על אנשים שתקועים ביחד בתוך בית לפרק זמן, המפלצת המאיימת מבחוץ היא "מושג המשפחה המסורתית". כול הדמויות מנסות להתמודד עם המושג הזה, עם קריסתו ועם הניסיון לתחזק אותו.
אין כאן שאלה של גיבור ומידת נאמנותו למשפחה, אלא שאלה של משפחה שלמה ונאמנותה למושג מסורתי, גדול ממנה, אנכרוניסטי, כושל, מאיים ומקור לכאבים ואכזבות. השאלה הגדולה היא באיזה מחיר צריך להמשיך להילחם כדי לשמר את הדבר שגורם לכל כך הרבה סבל ומרירות. בסופו של דבר, הסרטים הרבים המראים משפחות במשבר אמנם מראים את שבירותה ובעייתיותה של המשפחה המסורתית הגרעינית, אך בו בזמן נאחזים בנוסטלגיה שמנסה לשמר את הקשר. מוסד המשפחה אינו בהכרח קיום טבעי, אלא תוצר חברתי. שכן החברה מאגדת את אזרחיה במשפחות, מייצרת גרעין כלכלי וחברתי שעוזר לבנות ולקדם את החברה. ולמרות זאת, "שבעה", כמו סרטי משפחה אחרים, מנסה להתהלך על השביל הדק המחבר בין החברתי לטבעי. "אני אוהבת אותך" תגיד דמותה של רונית אלקבץ לדמותה של חנה אזולאי הספרי באחד מרגעי השיא של הסרט. "למה?" תשאל דמותה של הספרי. "כי את אחותי", עונה אלקבץ.
"שבעה" מתרחש במהלך מלחמת המפרץ, והחזון ה-כמו-אפוקליפטי שנוצר - בזכות האזעקה שמזהירה על הטילים הנופלים, ערכות האב"כ, המקלט והרעיון שבכל רגע עשויה ליפול פצצה ולהרוג את כל הדמויות בסרט - מחזק את תחושת הפחד שאומרת שאם המשפחה תתפרק, החברה כולה תימחק יחד עימה. ולכן, ההיאחזות בערך המשפחה כערך הקשור לדם, לטבע ואף לכוח הגדול מהשינויים החברתיים, מאפיינת את הדרמות המשפחתיות העכשוויות ועומדת במרכזה. בהיעדר "עמוד התווך המרכזי", בני המשפחה/החברה נותרים חשופים אל מול סכנת כליון גם מבפנים (מידי כל אחד מבני המשפחה) וגם מבחוץ (המוות, המלחמה, הכלכלה): זאת אומרת, המפלצת בסרט היא רוח הרפאים של מה שפעם נתן אשליה של אביר מגן מפני חוץ ופנים כאחד. 
מצד אחד, סרטים כמו "שבעה" או הדברים שמאחורי השמש נראים, במבט ראשון, כמעין רקוויאם למשפחה המסורתית - שיר פרידה לדבר מה שלא ניתן להיאחז בו עוד. מצד שני, אפשר לזהות בסרטים כגון "איים אבודים" וסוף העולם שמאלה (וגם "שבעה") את הנוסטלגיה -  סרטים הפונים אל העבר בגעגוע למשפחה של פעם, החזקה, המאוחדת, ובודקים אותה מחדש, תוך שהם חושפים את מורכבותה בצורות שונות. בשני המקרים סרטי המשפחה נוגעים בעצב חשוף. המשפחה השתנתה כי החברה השתנתה, ויש ניסיון להשלים עם השינוי הזה: לעיתים דרך ניסיון לחזור ולחזק בצורה אנכרוניסטית את מעמדה, ולעיתים באמצעות ניסיון להשלים עם הפירוק ולהתאבל עליו.
פירוק המשפחה המסורתית יכול להיתפס כהתקדמות או כהידרדרות, אך לא נוצר עדיין סרט ישראלי המציע אלטרנטיבה חיובית למשפחה המסורתית, מלבד הצגת המשפחה העכשווית במשבר. המושג "משפחה" אם כן, נותר בעיני הקולנוע, כמרחב טעון, לא פתור, בו מתאכלסת חרדת השמדה. לא במקרה מוטיבים של מוות מלווים סרטי משפחה רבים (ולא רק ישראלים). ברמה המטפורית, בסרטם של האחים אלקבץ הדמויות יושבות שבעה על מוסד המשפחה המסורתית המת. אך למרות זאת, בסופו של דבר יש משהו מנחם בשוט האחרון של הסרט, שכן, אף שהמשפחה צועדת בבית קברות תוך שהיא שוקעת, היא עושה זאת, סוף סוף, בפריים האחרון של הסרט, כמשפחה מאוחדת; היא ממלאת את הפריים ומעמיסה עליו. הדמויות בשוט האחרון הזה הם קבוצה של אנשים, שבין אם ירצו ובין אם לא, בין אם השינויים החברתיים יגרמו להם להתאחד בצורות חדשות, אלטרנטיביות ובלתי ידועות, ובין אם יישארו מחוברים בצורות המסורתיות יותר- גורלותיהם נגזרו יחד. וב"יחד" הזה יש מן המטריד ומן המנחם כאחד.

פבלו אוטין (07/04/09)

(המאמר פורסם לראשונה במגזין הסינמטק)


שבעה. איום מבפנים ומבחוץ
שבעה. משפחה על הרצפה
שבעה. זרות ומרחק
שבעה. דמויות מחפשות אינטימיות
שבעה. האם המשפחה תשרוד
שבעה. המרכז ריק
שבעה. מתח תמידי בין היחיד לבין היחד
רונית ושלומי אלקבץ. ביטוי ויזואלי
הראשון בטרילוגיה
ולקחת לך אישה. חומה
ולקחת לך אישה. רגישות מול כבוד
חתונה מאוחרת. האב הוא רק סמפטום
חתונה מאוחרת. האלטרנטיבה למסורת
המימוש העצמי מול הנאמנות
מסורת מול חופש
צרכים אישיים שלא מקבלים ביטוי
געגוע למשפחה של פעם
שיר פרידה