25/11/2017
סרטים חדשים בספרייה
חדשים בלו-ריי
חדשים מתרוגמים
הוצאות מחודשות
סרטים ישראלים חדשים
הסרטים המבוקשים
אלבומים חדשים LP/CD
  1. King Gizzard
  2. Robert Plant
  3. Richard Dawson
  4. Jeff Lynne's ELO
  5. דודו טסה
חדשים בג'אז באוזן
  1. James Blood Ulmer
  2. Joe Henderson
  3. Ambrose Akinmusire
  4. Blue Note All-Stars
  5. Kamasi Washington
  • שתפו בפייסבוק
  • שתפו בטוויטר

בדיה שנוצרה תחת הדיקטטורה של האמת
סרטו של ג'ילו פונטקורבו, Ogro, שיצא עכשיו לראשונה בדי.וי.די, מספק הזדמנות מצוינת לעסוק בבמאי ייחודי, מהפכן אמיתי, יוצר הקרב על אלג'יר המופתי, שידע שהקולנוע יכול לשנות עולם, וגם אם לא - הוא בכל זאת חייב לנסות
הקולנוע כבר ייאש אותי. אני לא יודע אם זה בגללי, שציפיתי ממנו לגדולות, לשינויים ולמהפכות, או שזה הקולנוע עצמו, ששקע אל תוך חור שחור שממנו מצליחות להיחלץ לעיתים רחוקות מדי יצירות שמתסיסות את היצר המהפכני שמקונן בי. אני לא יכול לחשוב על שום יצירה כזאת שראיתי בזמן אמת, אלא בעיקר דרך המדף החצי-נחבא הזה של ה"הוצאת המחודשות", שממנו אפשר לדלות את הפנינים הארסיות ביותר.
בשבוע שעבר צללתי לתוכו ושליתי את Ogro שביים ג'ילו פונטקורבו. יצירה זו, שרק עכשיו יצאה לראשונה בדי.וי.די, מעניקה תירוץ מושלם לעסוק בבמאי שאינו מוכר דיו, אך כזה שהצליח לעורר מחלוקות גדולות וגם להיות אחד הבודדים שהעיסוק בסרטיו פרץ את גבולות "עולם הקולנוע" והצליח להפוך חלק אמיתי ממהלכים פוליטיים עכשוויים. 
על אף שהוא כשלעצמו מותחן פוליטי מצוין (אפילו אם אינו עומד באותו קנה מידה עם יצירותיו המוקדמות יותר של הבמאי האיטלקי), יותר מכל החזירה לי הצפייה בסרט את האמון ביצירה קולנועית, שהאמן שהוליד אותה הוא אחד בעל חזון פוליטי-רדיקלי ובלתי מתחסד, שאינו פוחד מחוסר הערכה או חוסר הצלחה כלכלית, והוא רואה בהזדמנות שניתנה לו פלטפורמה חשובה לאמירה פוליטית. ומכיוון שכל יצירה שהיא נובעת קודם כל מהאדם שיצר אותה, חשוב גם לחקור היכן נמצאים השורשים של אותה יצירה.
ג'ילו פונטקורבו נולד בפיזה למשפחה יהודית (על אף שלא ממש ידע על יהדותו – ואולי כך היה עדיף באיטליה הפשיסטית של שנות העשרים והשלושים), בעלת רקע במאבקים אנטי-פשיסטיים. שניים מאחיו היו מדענים, והוא עצמו למד כימיה באיטליה עד אמצע שנות ה-30, אז הזמין אותו אחיו לעבור להתגורר איתו בפריז, שם הוא נחשף לשני העולמות שיהוו את הבסיס האיתן ליצירתו הקולנועית - הסוציאליזם והאמנות.
ב-1942 הצטרף למפלגה הקומוניסטית, וכשהגרמנים כבשו את צרפת, הוא חזר לאיטליה בכדי להשתתף באופן פעיל בהתנגדות לפשיזם. בהתחלה הוא שירת כמודיע בעיר מילאנו ולאחר מכן ארגן ואימן לוחמים בחזית בטורינו, עד שלבסוף נאלץ להסתתר עד לסיום המלחמה.
בסיום המלחמה חזר פונטקורבו עם משפחתו לפריז, שם התחבר עם אינטלקטואלים ואמנים בולטים של התקופה כגון ז'אן פול סארטר ואחד פאבלו פיקאסו. מכורח עבודתו כעיתונאי הוא טייל הרבה באירופה, ובאחד מביקוריו צפה בסרטו המכונן של רוברטו רוסוליני Paisa מ-1942, חוויה שהשאירה עליו חותם כה חזק, עד שבראיונות שנתן 60 שנה מאוחר יותר הוא עדין מציין את רוסוליני כהשפעה הגדולה ביותר עליו: "בראש וראשונה זה היה רוסוליני. אני מאמין שהוא הכישרון הגדול ביותר בהיסטוריה של הקולנוע מכיוון שהוא הביא איתו גישה חדשה לחלוטין למציאות – אהבה למציאות שלא הייתה שם לפני כן (..) הייתי חבר גם של פליני, שהיה אינטליגנטי, שנון ויצירתי ביותר, אבל הקולנוע שאהבתי ושרציתי לעשות היה מרוחק מאוד מהעולם של פליני. רוסוליני, כאמור, היה המודל שלי, הייתה לו את האהבה ומהמשיכה למציאות שגם לי הייתה". 
זו הייתה אהבה ממבט ראשון, שנדמה ששינתה את חייו של פונטקורבו. הוא רכש לעצמו מצלמה והחל לצלם סרטים דוקומנטריים קצרים ובמקביל לעבוד כעוזר צלם בהפקות שונות, עד שבשנת 1957 ייצר את סרטו הראשון כבמאי - The Wide Blue Road, שעומד בשורה הראשונה של קולנוע הניאו-ריאליזם שהתפתח באיטליה שאחרי מלחמת העולם השנייה. הסרט, בכיכובו של איב מונטן, מתכתב עם יצירתו המופלאה של לוקינו ויסקונטי, האדמה רועדת (La Terra trema), ומעביר מסרים סוציאליסטים על מאבקם של דייגים קשי יום בכפר קטן בדרום איטליה.
מבקר אנגלי שכתב על פונטקורבו השתמש במושג “הדיקטטורה של האמת“, ונראה שקלע בדיוק אל רגשותיו של הבמאי, שנוהג לצטט את הביטוי הזה ומדגיש שמעולם לא ברח מהמציאות, גם אם הבריחה הייתה מביאה לו יותר צופים ופופולאריות.
פונטקורבו המשיך לשכלל את שאיפתו להעביר את המציאות כפי שראה אותה בסרטו הבא, קאפו, שעסק באסירים היהודים שנהפכו לעוזריהם של הנאצים. הופעתה המרגשת של הכוכבת הראשית סוזן שטרסברג הייתה אחד הגורמים המרכזיים לתגובות הנלהבות להן זכה הסרט בפסטיבל ונציה ב-1959 ולמועמדות לאוסקר לסרט הזר הטוב ביותר (פונטקורבו לא יכול היה להשתתף בטקס בגלל עברו במפלגה הקומוניסטית). אך יותר מכל שימש הסרט  ככלי ניסוי לאסתטיקה הריאליסטית שלו, שאותה הוא יביא לכדי שלמות בפרויקט הבא שלו.
הקרב על אלג'יר, שהושלם ב-1965, הוא הרבה יותר מסרט. הוא ללא ספק אחת מיצירות האמנות החשובות ביותר שנוצרו במאה ה-20, ויותר מכך, זהו מסמך היסטורי, פוליטי וביקורתי, שנדמה שכמעט ואין שני לו בהיסטוריה של הקולנוע. הסרט, שמספר את סיפורה של ההתקוממות העממית באלג'יר כנגד המשטר הקולוניאליסטי הצרפתי, נתקל לכל אורך דרכו בקשיים ובהתנגדויות, החל מהשגת המימון (שבסופו של דבר הגיע חלקו מאנשי ה-FLN, המחתרת האלג'יראית), דרך הצילומים (שנעשו באתרי ההתרחשות המקורים שלהם) ועד ההפצה (שנאסרה למשך שנים ארוכות בצרפת, שעד היום שרויה במחלוקת לגבי האירועים שהתרחשו באלג'יריה).
השילוב של הנושא השנוי במחלוקת ודרך היצירה חסרת הפשרות שבה נקט פונטקורבו (ושכללה בין השאר שימוש בשחקנים לא מקצועיים, לוקיישנים אותנטיים, צילום גרעיני בשחור ולבן מלא בקונטרסטים המנסה לחקות את יומני החדשות של התקופה) השפיע על המשך דרכו המקצועית של הבמאי. מצד אחד, הוא בנה לעצמו שם של במאי גדול וחשוב, ומצד שני, מפיקים נרתעו מלעבוד איתו בגלל "חוסר הכדאיות הכלכלית" שנבעה מהנושאים שבהם בחר לעסוק. רוב הסרטים שלו זכו להצלחה גדולה אצל המבקרים, שנאה או אהבה אצל הקהל (תלוי במיקומם על המפה הפוליטית) וחוסר הצלחה כלכלית בקופות.
אך למרות כל אלה, לפרויקט הבא שלו גוייס לא אחר מאשר גדול שחקני התקופה, מרלון ברנדו, אשר גילם בסרטו הבא של פונטקורבו, הקרב על האנטלים, את דמותו של הנציג הבריטי וויליאם ווקר, המגיע לקולוניה ספרדית ומעודד בה מרד עבדים בכדי להפיק רווחים כלכליים. העבודה עם ברנדו הייתה חוויה לא קלה לבמאי האיטלקי, ואת הצילומים הם סיימו כשהם אינם מחליפים מילה ביניהם, אך למרות זאת, לאחר כמה שנים פנה אליו ברנדו בבקשה שיביים סרט אשר יעסוק בחיים של הילידים האמריקאים בשטחה של ארה"ב (הפרויקט נגנז בסופו של דבר, בגלל התעקשותו של ברנדו להעביר את השליטה המלאה על ההפקה לידיהם של הילידים עצמם...) .
יחלפו עוד כעשר שנים עד שפונטקורבו ישלים ב-1979 את סרטו הבא, שהוא גם האחרון שלו, Ogro. זהו מותחן פוליטי מעולה, שמביא את עלילותיהם של מספר חברים במחתרת הבאסקית בזמן שלטונו של הרודן הספרדי פרנקו, ועוקב אחר ההוצאה לפעול של החלטתם להתנקש בחייו של בכיר בשלטון.
פונטקורבו עצמו חשב שהסרט אינו טוב מכיוון שהוא מדבר על הרעיון של "טרור" בצורה שניתן לפרשה כחיובית. בתקופה שעשה את הסרט הביע בברור את התנגדותו לפעולות הטרור שביצעו קבוצות רדיקליות באיטליה, כגון חטיפתו של ראש הממשלה אלדו מורו בשנת 1979. שאלת השימוש בטרור הייתה נושא מרכזי בשיח בין קבוצות השמאל באירופה של התקופה (בייחוד באיטליה וגרמניה), ופונטקורבו, שראה עצמו כחלק מהציבור הזה, נאבק בתוך תוכו בשאלת הטרור ומציג את העמדות השונות דרך חברי הקבוצה וגישותיהם. על אף אמונתם בצדקת דרכם ומאבקם לחופש, מתגלעות מחלוקות בין חברי הקבוצה בשאלות הנוגעות לאלימות כנגד אזרחים, מנהיגות ומעבר ממאבק במחתרת לפוליטיקה פרלמנטרית ממוסדת. זה בא לידי ביטוי בפתיחתו וסיומו של הסרט, עם סיפורו של אחד מחברי הקבוצה, שגם לאחר מותו של הדיקטטור פרנקו וסיומו של המשטר הפשיסטי, ממשיך במאבקו למען חירותם של הבאסקים ומסרב, כמו חלק מחבריו, לבחור ביציאה מהמחתרת ולבישת חליפה מגוהצת במסדרונות הפרלמנט (המאבק הבאסקי, כידוע, ממשיך עד היום).
פונטקורבו עצמו טוען, שאפשר להבחין בניגודי הדעות שלו עצמו מתוך צפייה בסרט. כך או כך, "Ogro" הוא חלק אינטגרלי ממכלול יצירתו הצנועה-אך-מופלאה של היוצר הייחודי הזה. לאחר השלמתו של הסרט פרש פונטקורבו והקדיש את מירב זמנו לאהבתו הגדולה, מוזיקה (הוא הלחין פסקולים לחלק מסרטיו), למשפחתו, ומדי פעם ליצירה של סרטים דוקומנטריים לטלוויזיה וסרטים קצרים. ב- 1992 הוא מונה למנהלו של פסטיבל ונציה וכיהן בתפקיד מספר שנים. הוא הלך לעולמו ב-12 באוקטובר 2006.


בן רונן (27/04/09)
פונטקורבו. האמת וכל האמת
Orgo. טרור, כן או לא
Paisa. ההשראה הגדולה
The Wide Blue Road. ניאוריאליזם
קאפו. מועמדות לאוסקר לסרט הזר
הקרב על אלג'יר. הרבה יותר מסרט
הקרב על האנטלים. ברנדו מעודד מרד