24/11/2017
סרטים חדשים בספרייה
חדשים בלו-ריי
חדשים מתרוגמים
הוצאות מחודשות
סרטים ישראלים חדשים
הסרטים המבוקשים
אלבומים חדשים LP/CD
  1. King Gizzard
  2. Robert Plant
  3. Richard Dawson
  4. Jeff Lynne's ELO
  5. דודו טסה
חדשים בג'אז באוזן
  1. James Blood Ulmer
  2. Joe Henderson
  3. Ambrose Akinmusire
  4. Blue Note All-Stars
  5. Kamasi Washington
  • שתפו בפייסבוק
  • שתפו בטוויטר

ראי ראי שעל הקיר
העיסוק האובססיבי במראה בכלל ובמשקל בפרט הופך, במקרים הקיצוניים, למחלה מסכנת חיים. הקולנוע המערבי משקף את התופעה כבר עשרים שנה בערך, אבל כמה יצירות מרתקות בנושא מגיעות בשנים האחרונות דווקא מהמזרח הרחוק

בשנת 1978 פרסמה הפסיכולוגית האמריקאית הילדה ברוך את ספרה פורץ הדרך The Golden Cage: The Enigma of Anorexia Nervosa, כמה שנים לאחר פרסום מחקר אחר בנושא משקל-יתר ואנורקסיה. ברוך סיפקה סקירה של מחקר בן כשלושה עשורים בתחום הפרעות האכילה – תופעה שעד ראשית שנות ה-70 הייתה כמעט לא ידועה בקרב הציבור הרחב. שמועות החלו לגלוש למדיה על תופעות מוזרות של נשים צעירות שמסרבות לאכול, כשעל מרקעי הטלוויזיה ומעל דפי המגזינים התנוססו גופיהן הדקיקים של דוגמניות מזן חדש, גיבורות רזות לעידן הדימויים החיצוניים של תרבות הצריכה.
אבל האנורקסיה, הבולימיה ושאר הפרעות האכילה אינן התופעות היחידות שתופסות יותר ויותר מקום בחברה המערבית של חמישים השנים האחרונות. תקשורת ההמונים וגרורותיה – תרבות הסלבריטאות ועולם הפרסום – אחראיות במידה לא מבוטלת לתופעות נוספות הכרוכות באי-שביעות רצון של האובייקט האנושי מגופו. הרצון להיות רזה כמו טוויגי או קייט מוס דומה מאוד לרצון להיראות כמו פאולה עבדול, דיאנה רוס, או לחלופין – סילבסטר סטאלון או ארנולד שוורצנגר. תרבות הדיאטות, הכושר הכפייתי, הסטרואידים והניתוחים הפלסטיים – כל אלה מקורן ברצון להיטמע בזוהרם של האלילים החדשים, אלה שגופם המושלם מתנוסס שתי וערב על דפי המגזינים ובפרסום החוצות האגרסיבי.
סוגיית דימוי הגוף בעידן שלנו תופסת יותר ויותר מקום גם בקולנוע העולמי, והרבה מעבר לקולנוע הדוקומנטרי, שמתוקף תפקידו העיתונאי חושף טרנדים ומגמות חברתיות. משנות ה-70 ועד היום קיבלו הפרעות האכילה ייצוגים במימדים שונים, עד שבימינו הפרעת האכילה הפכה להיות נושא מרכזי בכמה סרטים של כמה קולנוענים בולטים כמו קים קי דוק הקוריאני, למשל. פיסות של התופעה הכרנו כבר בשנות ה-80 אצל אחת הדמויות המצחיקות-עצובות של מייק לי, הנערה הבולמית בעלת התודעה המרקסיסטית ממותק של חיים (1990). סיפורה של הזמרת קארן קרפנטר, שנפטרה ב-1983 מהתקף לב כתוצאה מהרעבה עצמית, מצא את דרכו לדרמת טלוויזיה ב-1989 ושנתיים קודם לכן לסרט קצר שיצר טוד היינס (הרחק מגן עדן) עם בובות בארבי במקום אנשים. מותה של קרפנטר, אגב, היה טריגר רציני להבאה למודעות הציבור של תופעת האנורקסיה, בין היתר באמצעות "יציאה מהארון" של ידוענים כמו הנסיכה דיאנה.
גם במאי האינדי הנרי יאגלום נוגע בקשר האימננטי בין הרגלי אכילה לדימוי גוף אצל נשים, בסרטו המאוד דברני, Eating מ-1990. הסרט מתאר מפגש בו מתאספות נשים רבות בבית פרטי לצורך חגיגת יום ההולדת של שתיים מהן. הסרט כולו מורכב משיחותיהן על החיים, באווירה כמו דוקומנטרית, שבה כולן מראיינות ומרואיינות בו זמנית, במיוחד בהשראת אורחת צרפתייה שכולן מעריצות, שהגיעה לארה"ב כדי לצלם סרט דוקומנטרי לטלוויזיה הצרפתית. הקולנוענית הזו מעידה על ההפרעה האנורקסית שחוותה ומתייחסת אליה כאל חוויה שעיצבה את הצורך שלה לעסוק בדימוי העצמי של נשים. מעבר לעובדה שגם אחותה של כלת היומולדת מעידה על פעילות בולמית (למעשה, היא מתוודה על כך בפני אמה), נראה שכמעט אין אישה אחת במסיבה הזו שלא מתעסקת באי-שביעות הרצון שיש לה מגופה. מרבית הסרט עוסק בהרגלי אכילה משונים, הפרעות אכילה, דיאטות, פחד מפני הזדקנות, ניתוחים פלסטיים (שיחה משעשעת עם אישה שלא מפסיקה לנתח את שדיה). נראה שהפחד מאיבוד הנעורים, מאיבוד האפיל המיני, עומד במרכז עולמן הרגשי של נשות האייטיז "המשוחררות" בסרטו של יאגלום. כמה שהן לכאורה קרייריסטיות, נטולות תלות בגברים שבחייהן, ככה הן הפכו לשפחות של גופן הבוגדני. התוצאה היא היסטריה מוחלטת.
מובן שאי אפשר לשכוח את האימפקט של נערה בהפרעה, הסרט שפחות או יותר ברא את אנג'לינה ג'ולי. שם מתואר מפגש בין שתי בחורות, אחת דיכאונית (ווינונה ריידר) השנייה בורדרליינית מופרעת (ג'ולי), במהלך שהות משותפת במוסד פסיכיאטרי. את דרכן של השתיים חוצות מאושפזות צעירות אחרות, אחת מהן היא דייזי שלא נוהגת לאכול מול אחרים ומסתירה מזון מתחת למיטתה לצורך טקסי הבליסה\הטהרות שלה.
בל נשכח גם את סצנת ההקאה המפורסמת בסרטו של גאס ואן סנט, אלפנט. הסרט מתחקה אמנם באופן מופשט אחר אירועי הירי בתיכון קולומביין, אבל שואף להיות דמות מראה לתרבות הנוער האמריקאית במפנה המאה ה-21, זו שמחפשת אמצעי הבעה במציאות של ריק ערכי. בנות הטיפשעשרה מתפלשות בעולם רוחני שמתמצה בחוויית השופינג והדייטינג, שחלק מטקס הצריכה שמרכיב אותו הוא טקס היטהרות (purging) משותף בשירותי הבנות. ההתנהגות הבולימית נתפסת על ידי ואן סנט כמתבקשת מתוך חברת הצריכה, זו שניזונה מעודף (excess).
בצידו השני של האוקיינוס, החברה היפנית מוצאת עצמה מתמודדת עם חוליים מאוד דומים לאלה של החברה האמריקאית, ואין זה מפתיע ששני סרטים בולטים מהשנים האחרונות, שניים שנוגעים בהווייתן של נשים צעירות, מספקים התייחסות לתופעת הפרעות האכילה. למעשה, כמה מהתצפיות המוקדמות ביותר בתחום הפרעות האכילה, נעשו ביפן כבר בשנות ה-60.
הן ב-Welcome to the Quiet Room וב- Strawberry Shortcakes מופיעות דמויות משנה בעלות הפרעות אכילה. ב-Quiet Room מוצאת עצמה הגיבורה מאושפזת במוסד פסיכיאטרי לאחר שנאמר לה כי ניסתה להתאבד (למרות שהיא אינה זוכרת הרבה מהאירוע). הסרט, שהוכתר כ"נערה בהפרעה" היפני, הולך על סגנון סאטירי יותר ומשלב קריקטורות ותעלומה בתוך העלילה שלו. אחת הנשים שמתחברות עם הגיבורה היא נערה גותית עטורת רסטות שסובלת מבולימיה, שמנחה אותה בדרכי "ביתה" החדש. שנה קודם לכן, יצר הבמאי היטושי יזאקי, את סרטו Strawberry Shortcakes המבוסס על מאנגה ומתאר את חייהן של ארבע צעירות תושבות טוקיו בהתמודדותן עם הניכור האורבני והצורך שלהן למצוא משמעות לחייהן. אחת מהן היא טוקו, אמנית גראפית שבמסגרת משימה שניתנה לה, מסתבכת בניסיונה לצייר את אלוהים. הקושי לגעת בבלתי מושג כמו גם זה שנובע מהעובדה שננטשה על ידי החבר שלה, מחזיר אותה לדפוסי האכילה הבולימיים שלה.
אם בעבר הבריחה האולטימטיבית מהמצוקה האורבנית המעיקה קיבלה ייצוג באלכוהוליזם והתמכרות לסמים, הרי שבמאה ה-21 תופסת לה הבולימיה מקום של "כבוד" ברשימת ההתמכרויות, בעיקר בייצוגן של נשים צעירות. אין זה מפתיע בהתחשב בעובדה שכ-20 אחוזים מהנשים הצעירות במערב סובלות מהתופעה שהיא נפוצה הרבה יותר מהאנורקסיה ופחות התאבדותית ממנה.
לקבלת תמונה רחבה של הפרעות האכילה, בעיקר האנורקסיה, כדאי לצפות בסרטה התיעודי של לורן גרינפילד, Thin, שסוקר מוסד מיוחד לטיפול בהפרעות אלה הממוקם בפלורידה. על הכוונת ארבע נשים, אחת מהן נערה בת 15, שנאבקות במחלה מילדותן. הסרט מדגים בצורה הבוטה ביותר כיצד באה לידי ביטוי דלוזיית השומן של הצעירות, כיצד מתקיים עיוות בכל מה שקשור לדימוי הגוף שלהן. סצנה אחת כזו היא הסצנה שבה נדרשת אחת מהן לשרטט את מימדי גופה על נייר. אין צורך להדגיש עד כמה היא סטתה מהמציאות, בציירה צללית עבה בהרבה ממה שהיא באמת. הסרט מתמקד בתהליך הטיפולי שמנסה לבצע מסגור מחדש (reframing) לתפיסת המציאות של המטופלות, לעורר אותן להשלכות של ההתמכרות שלהן לדיאטות ולטקסי ההיטהרות. והתוצאה – לא מרנינה במיוחד. נראה שרובן חוזרות לדפוסי התנהגותן לאחר השיחרור, אפילו אם במהלך האישפוז הצליחו להגיע למודעות גדולה ביחס למצבן הקריטי. 
אוטר חשוב בקולנוע העולמי ששם דגש על הפרעות הכרוכות בדימוי הגוף הוא, כאמור, קים קי דוק הקוריאני (אביב, קיץ, סתיו, חורף...ואביב), המוכר בזכות המשלים המטרידים שלו, רובם בעלי מטען נוצרי של הקרבה אישית, חמלה וגאולה. את הסרט, Beautiful, הוא אמנם לא ביים (עשה זאת במאי צעיר בשם ג'ון ג'יי-הונג, שזהו לו סרט ביכורים), אך כתב את הסיפור עליו מבוסס התסריט. כמו בסרטים אחרים שלו - The Isle, להרגיש בבית ושומרונית - גם כאן הוא בוחר להתמקד באישה צעירה שנופלת קורבן לחברה שבה היא חיה, הפעם בחורה "יפה מדי" שלא מפסיקה לקבל התייחסות ללוק שלה מצד הסביבה הגברית והנשית כאחד. לאחר שמטרידן שעוקב אחריה חודר לביתה ואונס אותה, היא מחליטה לכער את עצמה בכוח ופוצחת בדיאטת השמנה מבעיתה. עד מהרה הבולמוס הופך למערכת שלמה של ארוחות שחיתות והקאה תוך כדי אכילה.
הסיפור לא נצמד בנאמנות לסימפטומים ההתנהגותיים של הבולימיה (אכילה והקאה בסתר), אלא ממציא הפרעת אכילה שנראית יותר כמו משהו מתוך סרט אימה. הסרט טורח לבצע את ההקשר החברתי המציאותי - הן בסצנה שבה שוטר שמנסה לעזור לגיבורה מאזכר את האנורקסיה והבולימיה, הן בכתבה עיתונאית המשודרת בטלוויזיה שמציגה עד כמה רווחות הפרעות האכילה בקרב נשים קוריאניות. מחקרים שונים מראים עלייה חדה באי-שביעות רצון בקרב צעירות קוריאניות ביחס למשקל גופן (עד כדי 70% מתלמידות התיכון ועד 80% מהסטודנטיות באוניברסיטאות!!). אגב, גם ביפן, מובחנת עלייה חדה במקרים של אנורקסיה ובולימיה מאז שתועדו שם לראשונה בשנות ה-60. המשותף לשתי המדינות האסייתיות הללו היא העובדה שמדובר בשתי המדינות הכי מערביות, הכי מתקדמות טכנולוגית ואלה שהכי הפנימו את הרוח הקפיטליסטית-צרכנית של ארצות הברית. גיבורת סרטם של קים וג'ון מייצגת במשל המופרע הזה את הנשים הקוריאניות באופן כללי, ולוקחת את המצוקה הכרוכה בתרבות הסגידה לגוף, למקומות פסיכוטיים ואלימים.
אבל קים קי דוק לא הסתפק בכך. שנתיים לפני כן יצר בעצמו את הסרט זמן, שלמעשה נוגע באותה סוגייה עצמה – נשים שדעתן נטרפת עליהן עקב אי שביעות רצון מאיך שהן נראות. כמו במרבית סרטיו, גם סרט זה הוא משל בעל אופי פנטסטי מסויים, סרט שמבלבל תדירות בין מציאות להזייה. אלא שבמקום הפרעת אכילה, משמשת כאן תרבות הניתוחים הפלסטיים ההולכת ומתרחבת בקוריאה (עיתונים מקומיים מדווחים כי כ-50% מהנשים הקוריאניות ביצעו ניתוח פלסטי כלשהו), אולי תוצר לוואי של סטטיסטיקה אחרת, על פיה המגזינים "ווג" ו"אל" הם שני המגזינים הנמכרים ביותר במדינה. בזמן, מחליטה צעירה לשנות את פניה לחלוטין על מנת לעורר מחדש את תשוקתו של החבר שלה. התוכנית שלה מורכבת ממערכת ניתוחים קיצוניים בפניה, החלמה של חצי שנה ואז פיתויו מחדש תחת שם בדוי.
קים קושר פה בין הדימוי העצמי הירוד לצורך לספק את מושא ההערצה הגברי, בדיוק כפי שב- Beautiful הוא כורך בינו לבין הרצון להפסיק להיות אובייקט עבור הסובייקטים הגבריים. הקורבן הנשי מוצא עצמו שוקע בתוך שנאה עצמית מתוך האינטראקציה עם המקרבן הגברי, שנאה שבאה לידי ביטוי בהשחתה עצמית מזוכיסטית. הדימוי האולטימטיבי של הדוגמנית האנורקסית (ששוקלת פחות מהאישה הממוצעת ב-23%), זה שהפך לעיקרי בעיתונות הפופולרית ובקמפיינים הפרסומיים משנות ה-80 ואילך, הרסני משני הכיוונים. מצד אחד, הרצון להיראות כמוה על מנת למצוא חן, מוביל להפרעה התנהגותית; מצד שני, הפנמתו של הדימוי מייצר את האישה כאובייקט מיני, מותיר אותה חשופה להתעללות, כמו מנת גורמה מול סועד מורעב. בשני הסרטים הללו מתאר קים קי דוק את החברה המערבית ככזו שמקדשת נעורים נצחיים ואז מתעללת בנעורים הללו, מייצרת אותם באמצעות אינדוקטרינציה רק כדי להשחית אותם. בחברה שבה 25% מהנשים נמצאות בדיאטה כלשהי, אי אפשר להתעלם מהאימאז' המזעזע מתוך Beautiful שבו הגיבורה דוחסת המבורגר של מק'דונלדס לפיה ומקיאה אותו תוך כדי אכילה. כאימאז' בעל משמעות סימבולית, אין כמוהו כדי לתאר חברה צרכנית שדוחסת כל כך הרבה זבל לסובייקטים שמרכיבים אותה, רק כדי להכריח אותם להקיא את כל הזבל הזה החוצה.


ערן קידר (07/05/09)

בראשית הייתה טוויגי
מותק של חיים. בולמית-מרקסיסטית
קארן קרפנטר. הרעבה עצמית
דיאנה יוצאת מהארון
משוחררות והיסטריות
נערה בהפרעה. דייזי
Quiet Room. הגרסה היפנית
Strarberry. ניכור אורבני
מסגור מחדש
Beautiful. להיות יפה מדי
Time. להיות יפה יותר