23/11/2017
סרטים חדשים בספרייה
חדשים בלו-ריי
חדשים מתרוגמים
הוצאות מחודשות
סרטים ישראלים חדשים
הסרטים המבוקשים
אלבומים חדשים LP/CD
  1. King Gizzard
  2. Robert Plant
  3. Richard Dawson
  4. Jeff Lynne's ELO
  5. דודו טסה
חדשים בג'אז באוזן
  1. James Blood Ulmer
  2. Joe Henderson
  3. Ambrose Akinmusire
  4. Blue Note All-Stars
  5. Kamasi Washington
  • שתפו בפייסבוק
  • שתפו בטוויטר

במועדון של ג'קסון ודיין
אחרי צרפתי חשוב שהתברר כטעות גדולה ופיליפיני חשוב שהיה לא קל להבנה, הגיע הערב ואיתו הקרנת הבכורה של הדני המאוד מאוד חשוב.
הכותב משתדל להיות מאופק, זוגתו דווקא לא

את היום השישי פתחנו בהקרנת צהריים של סרטו של במאי הקולנוע הצרפתי הוותיק אלאן קווליה, Irene. כעשרים דקות אל תוך הסרט הבנו כמה חריפה הייתה הטעות ללכת לסרט זה כשאנחנו ממילא חצי ישנים ופשוט ברחנו החוצה לשתות קפה. בעוונותיי לא ראיתי אף סרט קודם של הבמאי, אשר נחשב אחד היוצרים המרתקים של צרפת אי פעם (וגם ישב כיסא לידי בהקרנה של פארק צ'ן ווק), ואני מניח שהיכרות מוקדמת איתו הייתה הופכת את הצפייה בסרט לסבילה יותר. הסרט הוא למעשה יומן אישי של הבמאי - שלי כישראלי היה קשה שלא להשוותו ליומנים של פרלוב. במצלמת דיוי איתה הוא מסתובב בביתו, מלהג הבמאי בקריינות מלאת פאתוס המעוטרת לעתים בחוש הומור סרקסטי, אודות חייו, אודות הקולנוע ואודות מישהי בשם אירן, שנפטרה מזמן. ניסיון כן ואמיתי לשאול שאלות על עשייה קולנועית עלילתית ותיעודית, שוודאי הכיל כמה רגעים מרתקים, שכנראה הוקרנו אחרי שיצאנו. אני מניח שאנסה לחזור לסרט זה בעוד כמה שנים, אחרי צפייה ביצירתו הקודמת, לפחות בתרז, ואחרי לגימת פחית רדבול אחת, לפחות.

הסרט הוקרן במסגרת מבט מסוים, בה הוקרן גם הסרט הבא שנכנסנו לראות, Independancia של הבמאי הפיליפיני הצעיר ריה מארטין. גם סרט זה היה די מרדים, והצפייה בו דרשה ריכוז עצום, כמו גם הרבה אורך רוח. מארטין הוא חלק ממה שמסתמן כתחילתו של גל קולנועי חדש ומסקרן של קולנוע פיליפיני, והוא עצמו אחראי לשניים מתוך שלושה סרטים פיליפיניים שמוקרנים השנה במסגרת הרשמית. השניים האחרים הם Manila, המוקרן בהקרנה מיוחדת מחוץ לתחרות, עליו חתום מארטין לצד אדולפו אליקס ג'וניור, ו-Kinatay האלים במיוחד, המוקרן השנה בתחרות הרשמית, עליו חתום ברילנט מנדוזה, שהציג גם את Serbis בתחרות הרשמית של שנה שעברה.
מארטין יוצר סרטים תקופתיים באופן שניתן להשוות במידה מסוימת לבמאי הקנדי גאי מאדין. הסרטים לא רק מתרחשים בתקופה אחרת אלא ממש נראים כאילו נעשו אז, אך לעומת מאדין, אשר משתמש בסרטי צילום ישנים אותם הוא צובע, שורט ומלכלך בדרכים שונות ומשונות באופנים שחושפים את היותו פראפרזה על סרטי אקספרסיוניזם גרמני, נדמה כי מארטין ממש מתאמץ לטשטש את העובדה שסרטו נעשה ב-2009 ולא בשנות העשרים. הוא הזכיר ברגעים מסוימים גם את סרט האימה היפני עתיק היומין אוניבבה. הסרט מתרחש ברובו בג'ונגל שנבנה בתוך אולפן. אלמנט זה, כמו גם גוון הצילום השחור-לבן-ירקרק, מצליח להיות מהפנט למשך דקותיו הראשונות של הסרט אך מהר מאוד נהיה מתיש. גם אחרי האנדרטונים הפוליטיים החזקים של הסרט (פלישתם של האמריקאיים לפיליפינים) היה קשה לי לעקוב, מחוסר בקיאות בהיסטוריה הפיליפינית, והסרט לא הצליח להפוך לאינפורמטיבי, מרתק או מרגש מספיק בשביל שיוכל צופה הדיוט שכמותי לחפות על הפערים ולהתמסר לקטע. אולי אצליח לשוב גם לסרט הזה בעתיד, אחרי שלמדתי קצת על ההיסטוריה של הפיליפינים, ואף ליהנות ממנו. מה שבטוח, אם אכן זהו תחילתו של הגל הפיליפיני החדש, חוויות אסתטיות משונות ומחוספסות למדי מצפות לנו ממש מעבר לפינה.

בערב הגיע מה שנקרא הקרם דה לה קרם. אחרי שכבר הודיע רשמית שהוא בדיכאון קליני ומפסיק לעשות סרטים, לארס פון טרייר מפתיע את העולם עם מה שאמור היה להיות סרט אימה מטורף בכיכובם של ווילם דפו ושרלוט גינסבורג. "אמור", מפני שלהעניק לו הגדרה ז'אנרית זה על גבול הבלתי אפשרי. בעצם, אולי ההגדרה היחידה שמתאימה במקרה של Antichrist היא ארט-האוס סנאף.
הבמאי, שגרף בקאן את הפרסים החשובים ביותר בזה אחר זה - דקל הזהב ופרס השחקנית הטובה ביותר עבור רוקדת בחשיכה, הפרס הגדול ופרס השחקנית הטובה ביותר עבור לשבור את הגלים ופרס חבר השופטים עבור רכבות לילה - היה אמור לסיים את הטרילוגיה שהתחיל עם דוגוויל המופתי ומנדרליי הפושר, בסרט בשם וושינגטון, שאמורה הייתה לככב גם בו ניקול קידמן. במקום זאת, אחרי הקומדיה התמוהה אך חיננית, הבוס הגדול, יוצא הילד הרע של הקולנוע הדני לטיול אפל ביער.
גינסבורג ודפו מגלמים זוג שכול, שיוצא לבקתת הקיץ המבודדת שלהם, אותה הם מכנים "עדן", על מנת להתגבר על תחושת האובדן הקשה מנשוא וחיי הנישואין המתפוררים. אבל אצל פון טרייר, כמו תמיד, מומלץ לצפות לגרוע מכל. במהלך שהותם בבקתה, כשדפו לוקח על עצמו את תפקיד המטפל של גינסבורג רווית התקפי החרדה, מתחוור לזוג, ולנו הצופים, שחיק הטבע הוא רק ביטוי רב עצמה של כוחות הכאוס עלי אדמות ("הוא כנסייתו של השטן", אומרת דמותה של גינסבורג בסרט) ושלהירגע ולהירפא שם הם בטח לא יוכלו.
כל מה שאכתוב כאן לא יכין אתכם לחוויית הצפייה בפון טרייר החדש, אשר להקרנתו הרשמית הצלחתי להשתחל (הפעם ישבנו ביציע...). בתור מעריץ גדול שלו, אני זוכר את עצמי תמיד כראשון להגן עליו בשיחות בהן נטען כי הוא פאשיסט, מניפולטור ושונא נשים. אני חייב לציין שבסרט הזה, לצערי הרב, הדני המחופף שבר אותי. חרף השימוש המפעים שהוא עושה במצלמת ה-RED החדשה, חרף האסתטיקה הבאמת מרהיבה (ולא בכדי מוקדש הסרט לאנדרי טרקובסקי), המסמנת את שובו של פון טרייר לפריימים המעוצבים, לדימויים המרהיבים שהוא יודע להפיק אך הפסיק לטרוח לעשות זאת מיד אחרי אלמנט הפשע ו“רכבות לילה“, הסרט הוא, לפחות מבחינתי, כישלון חרוץ, שרק אדם עם מחלת נפש עמוקה יכול לגבב ללא בושה.
או שאני פספסתי משהו ואתבדה ולמעשה זה היה חזון אחרית הימים ומהיום Antichrist ישנה את פני הקולנוע לנצח, או שתחושותיי במהלך הצפייה לא הטעו אותי ואכן מדובר בנפילתו הגדולה והקשה ביותר עד כה, ואולי אף בהצטרפותו החגיגית למועדון של מייקל ג'קסון (וגם אסי דיין), של יוצרים גאונים שהתחלקו רשמית על השכל. הסרט אלים ודוחה באופן מכעיס, ונדמה שהשחקנים עצמם אינם מבינים לאן לעזאזל הדני הזה גרר אותם. כל ניסיונותיי להבין את השאלות שהוא מנסה לעורר רק גרר אותי להתבונן לאחור ולתהות האם למעשה רומיתי על ידיו ברמה כזו או אחרת גם בכל סרטיו הקודמים, אשר נדמים במבט לאחור רק כהכנת קרקע יציבה מספיק עבור הסרט הזה. אני, המעריץ אותו, הגבתי ככה. לירון זוגתי, שתעבה גם את כל סרטיו הקודמים, התחננה שאצטט אותה באומרה, שהצפייה בסרט מתאימה רק למי שמעוניין שיחרבנו לו על הראש... עד כדי כך... מה שבטוח, דבר אחד עדיין נשאר רלוונטי לגבי פון טרייר, הוא נשאר הבמאי האמיץ והחופשי ביותר שחי כיום. יש בי ניצוץ אמיתי של תקווה שאצפה בסרט שוב ופתאום אבין שיש פה משהו רב עוצמה שפספסתי. כרגע תחושתי היחידה לגביו היא שהיה עדיף אם פון טרייר היה נשאר באותו דיכאון קליני לפחות כמה שנים נוספות, מותיר את זיכרון סרטיו הקודמים טהור.
בתום הסרט, קריאות בוז רמות נשמעו מסביב אך לצידן גם שאגות בראבו. הקרנות התחרות הרשמית מסתיימות בדרך כלל במחיאות כפיים בעמידה, כאשר זרקורים מאירים את במאי הסרט והכוכבים הראשיים העומדים במרכז האולם. בזמן כותרות הסיום של הסרט ורגע לפני שעלה עליו הספוט, פון טרייר קם ועזב את האולם, מותיר את גינסבורג ודפו לעמוד יחד עם מנהל הפסטיבל תיירי פרמו, מביטים סביב במבוכה רגעים ארוכים. אלוהים יודע מה רצה לומר בעזיבתו את האולם. יכול להיות שהייתה לכך סיבה, יכול להיות שגם לסרט הייתה סיבה. ויכול להיות שמדובר בסתם פרובוקציה.

אסף קורמן (19/05/09)

לכתבה הראשונה - ההכנות לקאן
לכתבה השנייה - ההתחלה: גובאדי, קורה-אדה, קופולה
לכתבה השלישית - ארנולד, צ'ן-ווק, שלטון
לכתבה הרביעית - בכורת “כלת הים“
לכתבה החמישית - לונגין, ג'ון הו ויאנג-דמי
 

ברוכים הבאים ליום השישי
Antichrist. הקרם דה לה קרם
נוסעים להתמודד עם השכול
ועם נישואין מתפוררים
גינסבורג פוגשת את הטבע השטני
הבמאי וגינסבורג ברגע קומי
אלים ודוחה
מחלת נפש עמוקה
האסתטיקה עוד שם
גינסבורג (למעלה) ודפו (למטה) לבד
ללא מילים (או: הכותב והאליל שהכזיב)