25/11/2017
סרטים חדשים בספרייה
חדשים בלו-ריי
חדשים מתרוגמים
הוצאות מחודשות
סרטים ישראלים חדשים
הסרטים המבוקשים
אלבומים חדשים LP/CD
  1. King Gizzard
  2. Robert Plant
  3. Richard Dawson
  4. Jeff Lynne's ELO
  5. דודו טסה
חדשים בג'אז באוזן
  1. James Blood Ulmer
  2. Joe Henderson
  3. Ambrose Akinmusire
  4. Blue Note All-Stars
  5. Kamasi Washington
  • שתפו בפייסבוק
  • שתפו בטוויטר

החזון של קופולה
היום התשיעי בקאן, וקורמן עייף, במיוחד אחרי שמיכאל הנקה האליל, מאכזב עם דרמה היסטורית מאוד. אבל אז מופיעה האחת מאוהיו, רק שהיא מבייג'ין אשר בסין, ומראה מה ילדה עם מצלמה יכולה לעשות. נמצאה הבשורה הגדולה של הפסטיבל
זהו היום התשיעי שלי בקאן. העייפות והזמן העודף שאני מבלה באולמות חשוכים מול אורות מרצדים מתחילים לתת את אותותיהם. אני גאה לומר שדי נמאס לי להיות פה. עובדות כאלה לא משנות את העובדה שהיה היום, בסופו של דבר, יום די מרגש. הוא נפתח בהקרנה של סרטים קצרים במסגרת הסינפונדסיון (תחרות סרטי הסטודנטים של קאן), המשיך בסרט סיני מאתגר ברמות קשות והסתיים בבכורת סרטו של מיכאל הנקה, מהבמאים האהובים עלי.
בתחרות סרטי הסטודנטים הוקרן הסרט הישראלי השלישי בפסטיבל הזה, הוא סגל בבימוי יובל שני, עדיין סטודנט באוניברסיטת תל-אביב, וכבר חוגג בקאן עם סרט שנה ב' שלו. שאפו. גילוי נאות, אין לי באמת יכולת להתייחס לסרט באופן ביקורתי, אבא שלי, שחקן התיאטרון יוסף כרמון, משחק בתפקיד הראשי בסרט. מראיונות שנתן לעיתונים השונים בארץ לפני נסיעתו לקאן התעקש שני לא לחשוף פרטים אודות הסרט. אני מוצא שזה חסר טעם, אבל מכבד את החלטתו, ועל כן לא אכתוב דבר על הסרט. רק אציין בשמחה שהוא בלט באופן מיוחד לצד סרטים שונים ומשונים, מהאקדמיה לקולנוע בביג'ין, עבור דרך בית ספר לקולנוע בפולין והאונברסיטה לקולנוע של ארגטינה ועד בית הספר הנחשב בבלגיה. “סגל" התקבל בקריאות בראבו, ואין לי ספק שחבר השופטים, המורכב מהבמאי הבריטי ג'ון בורמן, השחקנית הסינית ז'אנג זיי, השחקנית הפורטוגזית לאונור סילבירה, הבמאי הטוניסאי פאריד בוגדיר והבמאי הצרפתי ברטראן בונלו, יפרגנו לו בהתאם. מצד שני, אין לדעת, גם במסגרת זו, כמו במסגרות האחרות בקאן, ישנן הפתעות, וסרטים שהקהל מאוד אוהב לפעמים סופגים התעלמות מוחלטת מחבר השופטים.
בערב הייתי כולי נרגש ונפעם לקראת הקרנת הבכורה הרשמית של A White Ribbon, סרטו החדש של מיכאל הנקה. הבמאי האוסטרי המוערך, שגרף בשנים הקודמות את פרס הבימוי (עבור מחבואים) הפרס הגדול ופרס השחקן והשחקנית (בהם זכו בנואה מג'ימל ואיזבל הופר, שגם מכהנת השנה כיו"ר חבר השופטים של הפסטיבל, על תפקידיהם הנפלאים במורה לפסנתר), אחרי ארבע הפקות צרפתיות (לחיות על הקצה, המורה לפסנתר, Time of the Wolf, מחבואים) והפקה אחת באמריקה (הרימייק לסרטו האוסטרי משחקי שעשוע), חוזר הביתה, לביים בשפת אמו.
הנקה, חרף העובדה שמעולם לא באמת התרחק מאותן תימות קולנועיות, פוליטיות וחברתיות, אותן טבע כבר בשלושת סרטיו הראשונים (אליהם הוא מתייחס כטרילוגית ה"קיפאון הרגשי"), יוצא כאן לנסיון רדיקלי באמת, לצלם סרט תקופתי המתרחש ב-1914 שעלילתו היא מעין אלגוריה לפריחתם של ניצני הפאשיזם באירופה. בכל סרט שלו תוקף הנקה ז'אנר קולנועי אחר, ומעצם סלידתו הבסיסית מהרעיון של סרט ז'אנר, מפשיט אותו ממאפייניו וסוחט מתוכו רבדים אסתטיים ופילוסופיים חריפים ואלימים. אם "משחקי שעשוע" היה סרט אימה, “זמן הזאבים" סרט אסונות, “המורה לפסנתר" פרודיה על מלודרמה ו"מחבואים" מותחן היצ'קוקי, הרי שסרטו החדש הוא דרמה היסטורית, והוא מגולל את קורות חייהם של תושבי כפר פרוטסטנטי בצפון גרמניה, בין מלחמת העולם הראשונה לשנייה. הסרט המורכב משתי וערב של דמויות והתרחשויות, מספר כיצד אירועים משונים בעלי אופי אלים שוברים את שגרת חייהם של תושבי הכפר. הקאסט הנפלא, אשר יותר מכל בולטת בו עבודתם של הילדים הרבים והמהפנטים המעטרים אותו, מורכב משחקנים אוסטריים וגרמנים שעבדו עם הנקה בעבר, בהם שחקניתו הקבועה והמופלאה סוזן לות'ר, הזכורה בעיקר מהגרסה המקורית של “משחקי שעשוע“, כאם המתפוררת לנגד עיני הצופים, תפקיד אותו גילמה בגרסה האמריקאית נעמי ווטס.
על פניו נשמע כמו יצירת המופת של העשור. זהו שלא. קשה לומר אם זו העייפות הסינמטית שלי, העובדה שישבתי הרחק למעלה ביציע או שעת ההקרנה המאוחרת, אבל הסרט הותיר אותי מנותק רגשית לחלוטין. במשך השעתיים וחצי שעליהם הוא מתפרש לא היה כמעט רגע אחד בו מצאתי עצמי מתענג על חוויה אסתטית רגשית, רוב הזמן ניסיתי לעקוב אחרי הגודש העצום של הטקסט, עליו הסרט נשען. מצד אחד, הנקה לא טיפש, בכל זאת מדובר בבמאי מפוקח, אקדמאי שיודע מה הוא עושה. פה זה לא האגו טריפ הפסיכוטי של פון טרייר, אלא השכל הישר של במאי שיודע שהוא עושה סרט קלאסי, כפי שעשו סרטים קלאסיים מאז ומעולם. מצד שני, לא הרגשתי שהוא לרגע מערער או חורג מגבולות הדרמה ההיסטורית. הנקה במאי באמת טוב ואני יכול לומר בפה מלא שהוא הצליח להשתוות לאינגמר ברגמן ברגישותו ובדיוק הקולנועי שלו. אבל ברגמן מת. ולפני שמת אף הפסיק לעשות סרטים. אם אכן הייתה החלטתו האינטלקטואלית של הנקה להחזיר את הקולנוע לימי ברגמן, אז לי זה לא עבד, אני נשארתי לעמוד מחוץ לדלת, בוהה בעייפות דרך החלון במה שרוב הזמן הרגיש כלא פחות מאשר תיאטרון מצולם.
על פי ראיון שנתן לעיתון אוסטרי, הסרט אמור היה להיות דרמת טלוויזיה בת 5 חלקים. מפזז על המדרגות האדומות בדרך לבכורה, התפללתי לי תפילה אוסטרית חרישית שלא יקרה להנקה מה שקרה לשבי גביזון עם אבידות ומציאות, או לעודד דווידוף עם מישהו לרוץ איתו. בשני המקרים הנ"ל, נדחסו להן דרמות טלוויזיה מוצלחות לפיצ'רים טלוויזיוניים ובינוניים במיוחד. למרות שקשה להשוות בין שני הישראלים המוזכרים לעיל ובין הנקה, חוששתני שגם הסרט שלו הוא, בסופו של דבר, לא יותר מדרמת טלוויזיה עשויה היטב. הלוואי שאתבדה או אחשוב אחרת כשאצפה בו שוב בעתיד.
ההפתעה של היום, גם הפעם, הגיעה ממסגרת השבועיים של הבמאים, הידועה כמסגרת החתרנית והמאתגרת ביותר בפסטיבל מאז ומתמיד. בצהריים נצבה בפניי דילמה. האם לתפוס את סרטו החדש של טרנטינו בהקרנה חוזרת, להתרפק קצת על בראד פיט כצייד נאצים שיוצא לנקום את הנקמה היהודית האולטימטיבית, או ללכת לסרט סיני של שעתיים ורבע שמצולם בתשעה שוטים בלבד. טוב, לא באמת דילמה, מי שמכיר אותי יודע טוב מאוד לאן הלכתי. בעוד שטרנטינו מגיע בקרוב מאוד למסכים בארץ, הסיכוי שסרטה של הבמאית בת ה-26 ליו ג'יה יין יוקרן בישראל שווה ערך לסיכוי של אבי ביטר לזכות בשנה הבאה בדקל הזהב.
לפני שנים ספורות, כשהיתה בת 22, הציגה הסינית הקטנה בפסטיבל ברלין את Oxhide, בו לקחה מצלמה הביתה ויחד עם ההורים והחתולים צילמה סרט באורך מלא, מתוסרט לחלוטין, ללא אף איש צוות נוסף. השנה מגיעה הבמאית לקאן עם Oxhide-II, סרט ההמשך. עלילתו של הסרט, אם אפשר לקרוא לזה ככה, סובבת סביב ההכנות לארוחת הערב המשפחתית של הבמאית וזוג הוריה. הם מכינים כמות מאוד גדולה של דאמפלינגס (73 חתיכות למעשה), אותם הם אוכלים בשקיקה. זה מה שקורה בסרט. זו העלילה כולה. שעתיים ורבע. כל אחד מהשוטים ממוקם במרחק של 45 מעלות מהשוט הקודם, כך שבסוף הסרט יצא שראינו כמעט את כל הסלון שלהם, בו אנו עוברים יחד אתם גם על כל שלבי ההכנה של האוכל. רוב הזמן המצלמה ממוקדת על הידיים שלהם ורק שוט אחד חושף את הפרצופים שלהם כשהם מדברים. הקהל היה, מן הסתם, די המום. אנשים רבים יצאו באמצע. אך מי שנסחף לחוויה ונשאר עד הסוף היה נפעם. אין לי ספק שהייתי עד להצעה הקולנועית הרדיקלית ביותר שהקולנוע ידע מאז פרש את משנתו בגוף סרטיו ובספרו "הערות על הסינמטוגרף", במאי הקולנוע הצרפתי רובר ברסון. הסרט הצליח להיות חכם, מרגש ומרתק בצורה באמת יוצאת דופן והוא מבחינתי אולי הבשורה היחידה בה נתקלתי בפסטיבל הזה.
קופולה אמר פעם משפט שהפך לקאלט, שיבוא יום בו ילדה שמנה מאוהיו תוכל לעשות יצירת מופת עם מצלמת הוידיאו של אבא שלה. ליו ג'יה יין, למרות שהיא מבייג'ין ובעלת מבנה גוף דקיק במיוחד, וכמו כן, שולטת ברזי אמנות הקולנוע באופן מוחלט, עשתה פה את הצעד הראשון לקראת הגשמת חזונו המופלא של אותו קופולה. כל כך חבל שהוא לא היה שם לראות את זה.


אסף קורמן (23/05/09)
לכתבה הראשונה - ההכנות לקאן
לכתבה השנייה - ההתחלה: גובאדי, קורה-אדה, קופולה
לכתבה השלישית - ארנולד, צ'ן-ווק, שלטון
לכתבה הרביעית - בכורת “כלת הים“
לכתבה החמישית - לונגין, ג'ון הו ויאנג-דמי 
לכתבה השישית - פון טרייר פון טרייר פון טרייר
לכתבה השביעית - חמישייה רומנית, ביקור בעיראק, ופספוסים
לכתבה השמינית - דניאלס, רטנרואנג, טבקמן
היום התשיעי
הכותב עם הבמאי של אביו, יובל שני
A White Ribbon. הילדים מהפנטים
A White Ribbon. כפר פרוטסטנטי
נשמע כמו יצירת מופת
ברגמן מת
תיאטרון מצולם
Oxhide-II. מכינים דאמפלינגס
Oxhide-II. וממשיכים להכין
ליו ג'יה יין בפעולה
ליו ג'יה יין בקאן. חוויה מפעימה