21/11/2017
סרטים חדשים בספרייה
חדשים בלו-ריי
חדשים מתרוגמים
הוצאות מחודשות
סרטים ישראלים חדשים
הסרטים המבוקשים
אלבומים חדשים LP/CD
  1. Primus
  2. Pearl Jam
  3. Kevin Morby
  4. Love Sculpture
  5. ג'נגו
חדשים בג'אז באוזן
  1. James Blood Ulmer
  2. Joe Henderson
  3. Ambrose Akinmusire
  4. Blue Note All-Stars
  5. Kamasi Washington
  • שתפו בפייסבוק
  • שתפו בטוויטר

הזוכים (ופספוסים אחרים)
סוף הפסטיבל והערב הוכרזו הזוכים, כולל אנדראה ארנולד, פארק צ'ן ווק, שרלוט גינסבורג, וגם ציון לשבח לעג'אמי. בשעות שלפני, רץ הכותב בין אולמות, ניסה לתפוס כמה ברגע האחרון, שמע על זוכים אחרים, ופוגש עוד אליל שהכזיב, ובגדול

לפני הכל, עכשיו תשע בערב ביום ראשון והרגע הוכרזו הזוכים:

דקל הזהב לקצר -   The Six Dollar Fifty Man, סרטם של הניו-זילנדים, מרק אלבסטון ולואיס סאת'רלנד. צל”ש לקצר - Arena של הפורטוגלי ז'ואו סלביצה

מצלמת הזהב - Samason and Delilah של וורוויק ת'ורנטון האוסטרלי, וצל”ש לעג'אמי, סרטם של ירון שני וסקנדר קופטי.

פרס חבר השופטים - Fish Tank של אנדראה ארנולד וגם Thirst של פארק צ'ן ווק (על שניהם כתבתי בפירוט - כאן).

פרס התסריט - Spring Fever, לו יה

פרס הבימוי - Kinatay, ברילנט מנדוזה (שלדעת המבקרים היה הגרוע שבין סרטי התחרות)

פרס השחקנית - שרלוט גינסבורג (שסבלה קשות אצל פון טרייר)

פרס השחקן - כריסטוף וולץ (בתפקיד הנאצי בסרטו של טרנטינו, סופסוף פרס אחד באמת מוצדק)

פרס מיוחד של הפסטיבל - לאלן רנה (בן ה-87)

הפרס הגדול של חבר השופטים - הנביא, ז'אק אודיאר

דקל הזהב - The White Ribbon, מיכאל הנקה (עליו כתבתי כאן)

סך הכל, כותב שורות אלה מסכם ב: צפוי ומביש. פירוט יבוא מחר.

ועכשיו לכתבה ששלחתי מוקדם יותר:
זהו, כתבה אחת לפני האחרונה. כל סרטי הפסטיבל כבר הוקרנו והוכרזו הפרסים בכל המסגרות. זה גם היה היום הנוראי שהיה לי בפסטיבל עד כה, שהתגלגל בחוסר מזל מקטסטרופה אחת לשנייה.
הכל התחיל כשהכריזו אמש על הסרטים הזוכים ב"שבועיים של הבמאים". למעשה, אפשר לומר, הסרט הזוכה. I Killed My Mother של חאוויר דולן, שחקן קנדי בן 20, שזהו סרטו הראשון, זכה בשלושת הפרסים המרכזיים במסגרת זו. הישג מרשים זה מעמיד אותו בראש רשימת המועמדים לפרס מצלמת הזהב הנחשק המוענק לסרט ראשון, בו זכו בעבר ג'ים ג'רמוש, מירה נאיר, קורנליו פורומבויו, קרן ידעיה, שירה גפן ואתגר קרת וסטיב מקווין (בינתיים אנחנו כבר יודעים שהוא לא זה שזכה).
בפרסים משניים וציונים לשבח באותה מסגרת זכו La Pivellina, בבימוי טיזה קובי האיטלקייה וריינר פרימל האוסטרי ו-La Mertitude Des Choses הבלגי בבימוי פליקס ואן גרוניגן. בבוקר המוקדם רצתי כדי לנסות להיכנס להקרנה של סרטו של הילדון בן העשרים, לעורר קצת את בלוטות הקנאה. בסוף התברר שהסרט מוקרן רק בערב ועד אז מוקרנים הסרטים האחרים. אחרי המתנה בתור והתמקמות באולם הקריר התברר שהסרטים עם כתוביות לצרפתית בלבד. סנובים ארורים!!! יצאתי חזרה לרחוב, למה שהיה אחד מהימים הלוהטים ביותר בנתניה, אה סליחה, קאן. משם רצתי לנסות להיכנס לסרטו החדש של טרי גיליאם, The Imagenarium Of Dr Pernaussus, שהוצג מחוץ לתחרות, שההתמקדות סביבו התרכזה בעובדה שהית' לדג'ר מת תוך כדי הצילומים וכפה על הסרט את הקונספט שאת דמותו יגלמו בנוסף אליו גם ג'וני דפ וג'וד לאו. מן הסתם האולם היה מפוצץ ולא נשאר מקום, ככה זה כשמדובר ב-ה-להיט ההוליוודי הגדול ביותר שהוקרן השנה בפסטיבל.
אחר כך חרבנה לי ציפור על הטוקסידו ואכלתי סנדוויץ' מגעיל במיוחד, ואז, אחרי המתנה של שעה וחצי במהלכה גיליתי ש-Whisper In The Wind, הסרט העיראקי שראינו לפני כמה ימים, זכה בשלושה פרסים מרכזיים במסגרת שבוע המבקרים, מה שממצב גם אותו ברשימת המתמודדים המובילים לפרס מצלמת הזהב, נכנסתי להקרנה של סרטו של הבמאי הפורטוגזי ג'ואוו פדרו רודריגז, To Die Like A Man, שהוקרן במסגרת מבט מסוים. הסרט, שהיה מאין גרסה הזויה לסרטו של יובל שני, סגל (בו השתתף אבי, כזכור), גולל את קורותיו של קוקסינל מזדקן ובן זוגו הצעיר, והיה, בניגוד לסרטו של שני, משעמם, תמוה ומשוחק רע. הזדמנות מצוינת לתפוס חרופ של ארבעים דקות.

משם זחלתי תשוש אך נרגש לאירוע שחיכיתי לו זמן רב, סרטו החדש של טסאי מינג ליאנג, Faces. הבמאי הטאיוואני המופלא לקח את אהבתו לגל החדש הצרפתי בכלל ולטריפו בפרט צעד אחד קדימה. אם בסרטיו הקודמים היו אזכורים צנועים, סצנה מתוך 400 המלקות, גיחה קטנה של הגיבורים לצרפת וחזרה, הרי שכאן הולך מינג ליאנג על כל הקופה, במספר החלטות אמנותיות שלבטח גרמו למאסטר המנוח טריפו לרקוד ריקוד קאן-קאן מסורתי בקברו אשר בטולרי בפאריז. בתפקיד המרכזי, כרגיל, לי קאנג שנג כהסיאו קאנג, בן דמותו של מינג ליאנג עצמו, הפעם כבמאי קולנוע דובר מנדרינית, שמצלם גרסה לסאלומה של אוסקר וויילד. לצדו של קאנג שנג מככבת הדוגמנית לאטישה קאסטה ולסצנה אירוטית במיוחד הגיח גם השחקן שאף הפקה צרפתית אינה שלמה בלעדיו, מת'ייה אמלריק. כמו כן, מעוטר הסרט בשחקניו הקבועים של טריפו, פאני ארדן, ז'אן מורו והאחד והיחיד ז'אן פייר לאו, שממש כמו קאנג שנג, שיחק בסרטי טריפו את בן דמותו של הבמאי, אנטואן דואנל. Faces הוא לפיכך גרסתו האסיאתית, הומואית, בומבסטית ומופשטת של מינג ליאנג ללילה אמריקאי של טריפו. נשמע מבטיח? זהו שלא!
סרטו של מינג ליאנג הוא חד משמעית הקש ששבר את גב הצבי (חיה שכיכבה השנה על השטיח האדום, כשהופיעה אצל פון טרייר, רטנארואנג ומינג ליאנג). הוא הצטרף באחת לידידיו, אותם במאים שציפיתי מהם להרבה עד הרבה מאוד, וקיבלתי בחזרה יצירות תמוהות עם טעם לוואי של שטיח. הנקה הוא אולי היחיד מבין החבורה הנ"ל שיצא בסדר, ולמעשה עוד עשוי לזכות באחד הפרסים השנה. מינג ליאנג, לעומתו, הציג את הסרט החלש ביותר בקריירה שלו. עצוב. רוב הזמן היה נדמה שהוא מנסה לעשות צחוק מהצרפתים ולא יוצא לו מצחיק. חוץ מצילום נהדר כרגיל, פסקול משובב נפש כרגיל וסצנה אחת נפלאה בה מתפוצץ צינור בדירתו של הגיבור, לא היה בסרט הזה שום כלום, ושוב, ממש כמו עם פון טרייר, אומר את זה מי שצלח בהנאה את סרטו הקשה ביותר, Goodbye Dragon Inn, ושסרט של מינג ליאנג הוא בגדר יום חג עבורו. מעריצים יקרים, ראו הוזהרתם.
כדי להשלים את אווירת הבאסה, כשיצאנו גילינו את רשימת הסרטים הזוכים במסגרת מבט מסוים. במקום הראשון, הסרט היווני Dogtooth בבימוי יורגוס לנתימוס אותו פספסנו ממש לפני כמה ימים. במקום השני הסרט הרומני Police, Adjective בבימוי קורנליו פורומבויו, אותו אפילו לא תכננו לראות. במקום השלישי שני סרטים, האחד הוא הסרט האיראני של בהאמן גובאדי מהיום הראשון של הפסטיבל, No One Knows About The Persian Cats, השני הוא סרטה הצרפתי של הבמאית הצעירה (בת 27! בגילי! מה יהיה עם כל הילדים השנה?!) מיה הנסן לאב, Father Of My Children, שגם אותו פספסנו בשבוע הראשון של הפסטיבל. העובדה שלא ראיתי שלושה מתוך ארבעת הזוכים של מסגרת זו היא אכן מבאסת אבל גם משמחת. מצד אחד, התייבשתי בסרטים סתמיים במקום ליהנות בסרטים טובים שאאלץ לחכות זמן מה עד שיגיעו לארץ. מצד שני, העובדה שהם זכו מגדילה את סיכויי ההפצה שלהם, כמו את סיכוייהם להגיע לפסטיבלים ברחבי הארץ ולצאת בדיוידי במהירות יחסית. מחר בערב מכריזים על הזוכים. לפני כן אולי אזכה לצפות בטרנטינו ולצאת מהפסטיבל בתחושה חמימה אם כי מיוזעת קמעה של אהבת קולנוע.


אסף קורמן (24/05/09)
לכתבה הראשונה - ההכנות לקאן
לכתבה השנייה - ההתחלה: גובאדי, קורה-אדה, קופולה
לכתבה השלישית - ארנולד, צ'ן-ווק, שלטון
לכתבה הרביעית - בכורת “כלת הים“
לכתבה החמישית - לונגין, ג'ון הו ויאנג-דמי 
לכתבה השישית - פון טרייר פון טרייר פון טרייר
לכתבה השביעית - חמישייה רומנית, ביקור בעיראק, ופספוסים
לכתבה השמינית - דניאלס, רטנרואנג, טבקמן
לכתבה התשיעית - שני, הנקה והתגלית מבייג'ינג
לכתבה העשירית - דיפלומה, גספר נואה, ואיליא סולימן

הלפני אחרון
I Killed My Mother. בדרך למצלמה
במאי I Killed בן ה-20
לדג'ר אצל גיליאם. כולם רצים לראות
To Die Like A Man. חרופ
Faces. החלש ביותר של מינג ליאנג 
Faces. מורו ושאר הגברות
Persian Cats. גובאדי במקום 3
Father of My Chldren. בת 27