25/11/2017
סרטים חדשים בספרייה
חדשים בלו-ריי
חדשים מתרוגמים
הוצאות מחודשות
סרטים ישראלים חדשים
הסרטים המבוקשים
אלבומים חדשים LP/CD
  1. King Gizzard
  2. Robert Plant
  3. Richard Dawson
  4. Jeff Lynne's ELO
  5. דודו טסה
חדשים בג'אז באוזן
  1. James Blood Ulmer
  2. Joe Henderson
  3. Ambrose Akinmusire
  4. Blue Note All-Stars
  5. Kamasi Washington
  • שתפו בפייסבוק
  • שתפו בטוויטר

דקל שפל צמרת
פעם אחרונה ודי: קורמן מסכם (היה דיסקו), מנתח את הפרסים (בלבול ואכזבה), תוהה על הבחירות (גינסבורג?), בוחר את שלו (טרנטינו, סולימן), והולך לנוח.
תם ונשלם פסטיבל קאן

זהו. נגמר. ברגשות מעורבים בהחלט. כל הבמאים שחיכיתי להם בקוצר רוח אכזבו, אלה שמהם ציפיתי לפשל, הפציצו. למזלי הרב, הסרט האחרון שראיתי, זה שאני אסחוב איתי את ההרהור בו עד שאשוב לארץ, הוא סרטו החדש והמופתי של קוונטין טרנטינו. כמעט אין צורך להעניק לסרט הקדמה או להמליץ לכם לראות אותו, רוב חובבי הקולנוע הרי ילכו לא משנה מה אומר עליו, כי הרי עם או בלי קאן, זהו הפופולרי ביותר מבין סרטי התחרות הרשמית השנה. אני חשתי שבסרט זה, בו טרנטינו ממחזר לא מעט מהטריקים התסריטאיים בהם השתעשע בכל סרטיו הקודמים, הוא מצליח ליצור היתוך מושלם ומענג בין טרנטינו של כלבי אשמורת וספרות זולה ובין טרנטינו של להרוג את ביל ו-חסין מוות. אקשן היסטרי, דיאלוגים מושלמים, טוויסטים מפתיעים, פאתוס, תצוגת תכלית של שחקנים, אהבה נדירה ועמוקה לקולנוע. לפי הסרט נדמה שהוא הבמאי היחיד בפסטיבל שבאמת נהנה לעשות את מה שהוא בא להציג בפנינו.
בערב היה טקס הפרסים, האירוע החם של השבוע. בשורה התחתונה: בלבול ואכזבה.
להלן סקירת הפרסים לפי סדר חשיבותם\הצגתם בטקס -
פרס הסרט הקצר:
לדאבוני, לא הלכתי לראות את תחרות הסרטים הקצרים הרשמית. בדרך כלל היא די משעממת לעומת תחרות הסטודנטים, שגם היא לפעמים קצת משעממת. השנה זכה בציון לשבח הסרט The Six Dollar Fifty Man, בבימוים של מארק אלביסטו ולואיס סאת'רלנד הניו זילנדיים, ובדקל הזהב לסרט קצר: Arena, בבימוי ז'ואו סלביזה, בחור בן 25 מפורטוגל.
פרס מצלמת הזהב:
זה הפרס המוענק לסרט ראשון של במאי מבטיח. בתחרות הרשמית היו השנה רק שני במאים של סרטים ראשונים. האחד הוא חיים טבקמן, במאי עיניים פקוחות, שיצא מקאן בידיים ריקות. השני, וורוויק ת'ורנטון האוסטרלי, במאי שמשון ודלילה, אותו תכננתי לראות אך פספסתי. למזלי הרב הסרט זכה בפרס מצלמת הזהב, מה שאומר שהוא יזכה להפצה די זריזה ברחבי העולם. לפרס זה מועמדים גם מתמודדים ממסגרות אחרות, וממש בשל עובדה זו הצליחו לגרוף את הצל"ש לסרט ראשון, סקנדאר קופטי וירון שני, עם סרטם עג'אמי. זוהי הגאווה הישראלית השנייה השנה, אחרי זכייתה של יעל קיים במקום שלישי בתחרות הסטודנטים.
פרס חבר השופטים:
פרס זה הוא מאין מקום שלישי, אליו מגיעים סרטים שבלטו אבל לא התאימו למשבצת המאוד מסוימת שנדרשים למלא הסרטים הזוכים בדקל ובפרס הגדול. זכו בו השנה שני סרטים, Fish Tank של אנדריאה ארנולד ו-Thirst של פארק צ'ן ווק. לכאורה החלטה משונה להעניק את הפרס לשני סרטים אלה, ביניהם אין שום קשר. מצד שני, אני יכול להבין את ההחלטה הזו. סרט הערפדים של צ'ן ווק היה תצוגת בימוי מפעימה ומטורפת כפי שרק הוא יודע, אבל לא באמת הצליח להתמודד עם התימות המורכבות בהן הוא עסק. הוא התמסר ליצירת חוויה קולנועית הזויה, מפתיעה ואכזרית, וויתר על התמודדות קונקרטית, נרטיבית ואסתטית עם הרעיון הטעון של כומר שהופך לערפד ועומד בפני דילמה מוסרית קשה, לרצוח או למות. סרטה של ארנולד היה מהסרטים האהובים עליי בפסטיבל, בפשטות המרגשת שלו. מצד שני, הוא היה גם גיבוב של כל קלישאות הדרמה הבריטית העכורה. בשורה יוצאת דופן אין פה, קולנוע מרגש, יש גם יש, ובכמות שלטעמי מעפילה על הסרט שזכה בדקל הזהב. אבל על כך בהמשך.
פרס התסריט:
כאן מתחיל הבלגאן. זכה בפרס פנג מיי, עבור הסרט Spring Fever בבימוי לו יה. את הסרט הסיני הזה, שהוקרן ביום הראשון של הפסטיבל, לא הלכתי לראות, אחרי שכמות לא מבוטלת של אנשים שאני סומך על דעתם אמרו שהוא משעמם וסתמי. הנה הוא זכה לו. אין לי מושג מה קורה בסרט ואני אבדוק איך הוא ברגע שיגיע לארץ. אמנם לא ראיתי את כל הסרטים, אבל את פרס התסריט אני הייתי מעניק דווקא לקוונטין טרנטינו, שלמרות תחושת הדה ז'ה וו עדיין הצליח להזכיר לנו כמה הוא טוב בלחבר מילים למשפטים ולסצנות. ייתכן ופרס זה היה החלטה פוליטית, ללכת דווקא על סרט קטן ודל תקציב מסין. מצד שני, להעניק אותו לטרנטינו היה פוליטי עוד יותר, לפחות כפי שאני רואה את זה. מבלי לחשוף יותר מדי פרטים הסרט, אני חייב לציין שמה שהיה כל כך נהדר וחסר בושה בו, הוא שהוא בחר במלחמת העולם השנייה, בשואה היהודית, כדי לעסוק באותן שטויות בהן עסק ב“להרוג את ביל“. מסע של זעם ונקמה אלימה. גם כאן, גיבורה בלונדינית היא הנוקמת חסרת המעצורים; ההבדל היחיד הוא שהפעם שמה הוא שושנה דרייפוס. טרנטינו כותב מחדש את ההיסטוריה, אולי כפי שהיה רוצה שתהיה, כשהצופים עומדים לאורך הסרט באופן חד משמעי לצידם של היהודים, על אף מעשי הנקמה הכמעט פסיכוטיים שלהם. אורי קליין טען בעיתון הארץ שהסרט יתקבל באהדה בחוגי הימין בשל תוכנו הפרו-יהודי המובהק. מצד שני, אחת הטענות המרכזיות של מכחישי השואה ברחבי העולם היא שהשואה, אחרי המלחמה, נכתבה מחדש בידי התסריטאים היהודיים של הוליווד. עובדה זו הופכת את פעולת שכתוב ההיסטוריה שמבצע טרנטינו לרדיקלית ומאתגרת . תוסיפו לזה גם את חוסר הבושה המשווע העומד מאחורי הרעיון של ניצול אירוע היסטורי רגיש לטובת בידור לחובבי פופקורן, וקבלו לא פחות מגאונות תסריטאית.
פרס הבימוי:
בפרס הזה זכה הבמאי הפיליפיני ברילנטה מנדוזה, עבור סרטו Kinatay. זה היה הסרט עליו המבקרים הכריזו כי הוא הגרוע ביותר מבין כל סרטי התחרות. גם אנשים רבים שראו אותו המליצו לי בחום לוותר על התענוג. סרטו הקודם של ברילנטה, Serbis, שהוצג פה שנה שעברה, גרם לי לסבל נוראי, ואחרי שפגשתי כמה אנשים שאהבו את הקודם וסבלו בנוכחי, הבנתי שזה לא משהו שאני באמת צריך לראות. טעות! עכשיו, אחרי שזכה באחד הפרסים הנחשקים ביותר, בו זכו בעבר במאים דוגמת מיכאל הנקה וברונו דמון הנפלאים, אני אהיה חייב לראות במה מדובר. לא ברור אם מה שהנחה את חבר השופטים היה אהבה והערכה אמיתית וכנה לעשייתו של מנדוזה (שבסרט זה הציג בפני צופיו פעורי הפה סצנות אונס וביתור גופות של בחורות מסכנות) או אם רצו לעורר פרובוקציה ולעצבן את הקהל. מיותר לציין כי קריאות בוז רמות נשמעו ברחבי קאן עם הכרזת הפרס הזה. אם אני הייתי יכול לבחור, מי שהיה מקבל את הפרס הזה הוא איליא סולימן הפלסטיני, שסרטו לא היה סוחף רגשית אבל כן היה עשיר, חד ומקורי יותר מכל סרט אחר שראיתי השנה.
פרס השחקנית:
שוד ושבר! הענקת הפרס לשרלוט גינסבורג עבור תפקידה ב-Antichrist של לארס פון טרייר, כמוה כאמירה לשחקניות באשר הם – כל שאתן צריכות לעשות כדי לזכות בקאן זה לצרוח, להתפשט ולאונן כמו כלבות שחוטות בשלולית בוץ. אולי בשל התיעוב שחשתי לסרט בעת הצפייה בו, גינסבורג דחתה ועצבנה אותי כל הסרט. כמו כן, אין דבר נורא מצרפתייה שעושה תפקיד באנגלית עם מבטא בריטי מעצבן. אני יכול למצוא הרבה סיבות למה היא קבלה את הפרס – יכול להיות שאיזבל הופר ואסיה ארג'נטו, שידועות בתפקידי המתפשטות המופרעות שהן מגלמות מדי פעם, חשו הזדהות והעריכו את הניואנסים של ההיסטריה שלה. יכול להיות שהן חמלו עליה כי הן יודעות כמה נורא זה להתמסר בצורה כל כך טוטאלית לבמאי ועוד בסרט רע, אז שלפחות תצא עם פרס. אני הייתי מתלבט בין קייטי ג'ארביס מ-Fish Tank לבין קים אוק ווין מ-Thirst, שנתנו הופעות מרגשות ומגוונות פי כמה מתצוגת הנשיות הדפוקה של גינסבורג.
פרס השחקן:
זה הפרס היחיד שבאמת חשתי שמחה אמיתית לגביו. כריסטוף וולץ, השחקן הגרמני שגילם אצל טרנטינו את צייד היהודים הנאצי, אחת מהדמויות המושלמות ביותר שטרנטינו כתב מעולם, היה יכול בקלות רבה להישאר קבור בקולנוע ובתיאטרון בגרמניה. אני חוזה לו עתיד מזהיר בקולנוע העולמי בעקבות המפגש עם טרנטינו, עליו אמר וולץ עם קבלת הפרס, כי הפיח בו מחדש את תחושת השליחות המקצועית שלו. אני צופה לשחקן הבאמת מהפנט הזה ש-Inglorious Basterds יעשה לו את מה שעשה Shine לג'פרי ראש הבריטי בסוף שנות התשעים, וימצב אותו בראש רשימת גדולי השחקנים בעולם עד שכבר נרצה להקיא ממנו.
הפרס הגדול:
זהו למעשה הפרס השני בחשיבותו. דווקא פה החליטו השופטים להסכים עם דעת הרוב, הם המבקרים והקהל. הסרט שזכה הוא Un Prophete בבימוי הצרפתי ז'אק אודיאר. הוא היה ההימור הגדול של הפסטיבל השנה לאחד הפרסים המרכזיים הישר מהרגע בו הוקרן. לא ראיתי אותו, אבל סביר להניח שממש בקרוב הוא יגיע למסכים בארץ. אודיאר הוא במאי לא צעיר, אך זהו סרטו החמישי בלבד, בדומה למקרה לורן קנטה, שזכה בשנה שעברה בדקל עם בין הקירות. אחרי שנים של קולנוע צרפתי משמים, שתר ללא הצלחה אחרי רעיונות חדשים, פתאום מגיעים, בזה אחר זה, שמות פחות מוכרים, ודוחקים הצידה את הדור הקודם של הגאונים הקולנועיים של העולם. דבר זה נכון גם לגבי פרס הבימוי אותו גרף במאי די חדש עם סרטו השישי סך הכל. אודיאר ומנדוזה דחקו הצידה את פון טרייר, מינג ליאנג, רנה, לי, בלוקיו, לואץ', קמפיון, טו, אלמודובר וטרנטינו, הוותיקים ועטורי הפרסים. עידן חדש בפתח.
דקל הזהב:
אם מוציאים לרגע את אלן רנה בן ה-87, מהקולות הבולטים של הגל החדש בשנות השישים ובמאי יצירות מונומנטליות כגון הירושימה אהובתי והחיים הם שיר, שקיבל פרס מיוחד מהפסטיבל השנה, אז ניתן לומר כי הפרס החשוב ביותר הוענק למעשה לבמאי החשוב ביותר בתחרות. הבעיה היחידה בבחירה זו, לטעמי, היא העובדה כי הסרט עליו קיבל את הפרס לא מביא לידי ביטוי את הסיבות שבגללן הוא הבמאי החשוב ביותר בתחרות.
עבורי The White Ribbon, שזכה בפרס דקל הזהב ואכן מכיל אלגוריה חזקה וחכמה לעלייתו של הפאשיזם האירופאי ברמה החברתית והמנטלית, חסר את העוצמה שהייתה גלומה בסרטיו הקודמים. הגאונות של מיכאל הנקה מבחינתי היא היכולת לבעוט את הצופה לתוך מצב של כאב בטן אמיתי, כשהוא עושה שימוש בשפה קולנועית פשוטה ובסיסית מאוד. בסרטו החדש לא חשתי אף לא קמצוץ של כאב בטן. מקסימום התחלה של צרבת. בעיקר כאבו לי העיניים שרדפו אחרי כמויות מסיביות של טקסט, שהיה מעניין ומושחז כמובן, אך עדיין, טקסט.
מצד שני, גם פולנסקי, מורטי, לינץ' ולבטח עוד כמה במאים נוספים, קבלו את הדקל הנחשק דווקא עבור יצירות שאינן נחשבות החשובות והמעניינות באמת בקריירה שלהם. הדקל השנה היה גם הוא דקל שכזה. לא אכחיש שהתרגשתי למראה חיבוקם החם של איזבל הופר, יושבת ראש חבר השופטים, ומיכאל הנקה. השחקנית שקיבלה ממנו את התפקיד והפרס אולי החשובים בקריירה שלה, מעניקה לבמאי את הפרס אולי החשוב ביותר בקריירה שלו. לעומת הדקלים של 2007 ו-2008, 4 חודשים, 3 שבועות ויומיים ו“בין הקירות“, שהיו אמירות חזקות גם ברמה הפרקטית, שתיהן הפקות קטנות וצנועות מאוד, קאמריות, שבכוחן לעודד עשייה קולנועית חברתית אמיצה השואפת לדרכי עשייה חדשות, הסאבטקסט הקולנועי של הדקל של 2009 מבחינת עשייתו, לא באמת מספק, בשל היותו סרט טעון, המספר סיפור קלאסי א-לה ציד המכשפות מאת הנרי מילר, באמצעים קולנועיים ארכאיים לחלוטין, אותם הנקה לא טורח לנער מהאבק ואליהם הוא מתמסר, מבלי לנמק למה. ובכל זאת, נזכור לו את הקיצוניות המטלטלת של שלושת סרטיו הראשונים ובראשם  הוידיאו של בני, שהוצג בשנת 92', כמובן, במסגרת המעניינת באמת בפסטיבל, השבועיים של הבמאים, זו שממנה יצאו הבשורות האמיתיות של השנה- Oxhide II הסיני, Humpday האמריקאי, I Killed My Mother הקנדי ועג'אמי הישראלי.
זהו זה.
אני הולך לנוח.
אולי נתראה שנה הבאה.
אולי לא.
בכל מקרה, היה דיסקו.


אסף קורמן (25/05/09)
 
לכתבה הראשונה - ההכנות לקאן
לכתבה השנייה - ההתחלה: גובאדי, קורה-אדה, קופולה
לכתבה השלישית - ארנולד, צ'ן-ווק, שלטון
לכתבה הרביעית - בכורת “כלת הים“
לכתבה החמישית - לונגין, ג'ון הו ויאנג-דמי 
לכתבה השישית - פון טרייר פון טרייר פון טרייר
לכתבה השביעית - חמישייה רומנית, ביקור בעיראק, ופספוסים
לכתבה השמינית - דניאלס, רטנרואנג, טבקמן
לכתבה התשיעית - שני, הנקה והתגלית מבייג'ינג
לכתבה העשירית - דיפלומה, גספר נואה, ואיליא סולימן
לכתבה האחת עשר - הזוכים

אדיו, קאן
Inglorious B.הנקמה גרסת טרנטינו
Inglorious B. משכתב ההיסטוריה
קיל ביל, גרסת מלחה“ע ה-II
עג'מי. ציון לשבח
Fish Tank. פשטות מרגשת
Thirst. הזוי, מפתיע, אכזרי
טרנטינו. ראוי לפרס התסריט
סולימן. ראוי לפרס הבימוי
גינסבורג. להתפשט לצרוח לאונן
וולץ אצל טרנטינו. ראוי גם ראוי
Un Prophete. ההימור של כולם
The White Ribbon. איפה הכאב