25/11/2017
סרטים חדשים בספרייה
חדשים בלו-ריי
חדשים מתרוגמים
הוצאות מחודשות
סרטים ישראלים חדשים
הסרטים המבוקשים
אלבומים חדשים LP/CD
  1. King Gizzard
  2. Robert Plant
  3. Richard Dawson
  4. Jeff Lynne's ELO
  5. דודו טסה
חדשים בג'אז באוזן
  1. James Blood Ulmer
  2. Joe Henderson
  3. Ambrose Akinmusire
  4. Blue Note All-Stars
  5. Kamasi Washington
  • שתפו בפייסבוק
  • שתפו בטוויטר

שובה של הכבשה השחורה
והיא אכן שבה, שוב ושוב: דרמות קולנועיות על אדם שהתרחק ממשפחתו אך שב אליה, בדרך כלל עקב אירוע דרמתי, הם עניין שבשגרה, אבל שלוש שיצאו לאחרונה,  ישראלית, צרפתית ואמריקאית, מדגימות איך זה עובד. ענת הררי בעקבות רייצ'ל

אין ספק שסרטי קולנוע על מפגש משפחתי עצוב-שמח-כואב-מרגש הם מצרך נגיש. במילון אבן שושן לקולנוע, אם היה כזה, בואך ערך 'עלילות קולנוע שנפגוש לנצח', קצת אחרי 'סיפור אהבה בלתי אפשרי', שורה או שתיים לפני 'שוד בנק מתוחכם', נמצא הסיפור על המפגש המשפחתי הטעון ושובה של הכבשה השחורה.
זה לא סותר, כמובן, את היכולת של יוצרים כאלה ואחרים להפיק מהסכימה הזו את המיטב. רסיסי חיים הנפלא של בוב רפאלסון, החתונה המוקדם יותר ופארק גוספורד המאוחר יותר של רוברט אלטמן (מומחה למפגשים טעונים באשר הם), טרילוגיית הסנדק של פרנסיס פורד קופולה, שנכנסת ויוצאת ממפגשים משפחתיים שהם כבר מיתוס בפני עצמו, ומיס סאנשיין הקטנה העצמאי והעכשווי יותר - הם רק חלק קטן מרשימה גדולה של יצירות אמריקאיות שעסקו בנושא. אבל לא רק האמריקאים: החגיגה הדני של תומס וינטרברג, חתונת מונסון ההודי/קנדי של מירה נאיר, לילסדה הישראלי של שמי זרחין ו-Still Walking של הירוקאזו קורה-אדה, מוכיחים באופן טבעי שהעיסוק במשפחתיות אינטנסיבית הוא עניין אוניברסלי ועדיין מרתק. 
לכן, כשסרטו החדש של ג'ונתן דמי, רייצ'ל מתחתנת, מצליח בכל זאת לתפוס את הבטן ולרגש, על אף שהוא סוחב מאחוריו מסה לא קטנה של סרטים כמעט זהים עלילתית ואפילו סגנונית, אין זה מובן מאליו.
"רייצ'ל מתחתנת" מתמקד למעשה בקים (אן האת'אוויי), אחותה הקטנה של רייצ'ל (רוזמרי דווייט), אם כל הכבשים השחורות באשר הן. היא חוזרת הביתה באמצע תהליך גמילה כדי להשתתף בחתונת אחותה, מהורהרת ומעורערת, ומעלה על פני השטח, מעצם נוכחותה, טרגדיה משפחתית מן העבר, עם הרבה כעס ורגשות אשם. המצקצקים בלשונם ומסננים 'אבוי, הולמרק', אנא המתינו קטנה - מערכת היחסים של קים עם אביה המגונן (ביל אירווין), אחותה הכועסת ואמה המרוחקת (דברה ווינגר) הייתה יכולה להיות סנטימנטלית עד בחילה, לולא בחר דמי דווקא בסגנון ריאליסטי, דוגמתי משהו, כשהוא נע ממצלמות כתף למצלמת וידאו כזו או אחרת, המתופעלת לכאורה ובחלקים בידי אחד האורחים.

את שני צידיו של הקולנוע של דמי אפשר לראות בסרט היטב: האחד קולנוע הוליוודי מעניין, עשוי היטב, שחוטא לעיתים לשוליים החוץ הוליוודיים: מהקומדיות המצוינות משהו פראי ונשואה למאפיה בשנות השמונים, עבור בשתיקת הכבשים המעולה, פילדלפיה פורץ הדרך  וחמדת - שלא קיבל את ההערכה שהוא ראוי לה - בשנות התשעים ועד עיבודים כושלים למדיי לקלאסיקות בשנות האלפיים - האמת אודות צ'ארלי (עיבוד לחידון בחרוזים של סטנלי דונן) והמועמד ממנצ'וריה.
הצד השני של דמי היוצר הוא זה של סרטים דוקומנטריים, בעיקר מוזיקליים, בראשם סרטו על ה-Talking Heads כמובן, וגם Storefrunt Hitchcock (שימו לב - המוזיקאי רובין היצ'קוק מופיע לשיר או שניים ב“חתונה של רייצ'ל“), וניל יאנג - לב של זהב (שגם אותו מתיך דמי אל תוך עלילת רייצ'ל – כחלק משבועת החתונה של החתן לאשתו הטרייה). בדוקומנטריים צריך לציין גם את  The Agronomist, על לוחם זכויות אדם שנרצח בהאיטי, וכן – Jimmy Carter Man From Plains שמלווה את מסע קידום מכירות ספרו האחרון של ג'ימי קרטר נגד הכיבוש הישראלי בשטחים.

דמי, שכאמור, פוזל לעיתים אל השוליים אך שומר על איזשהו סטטוס קוו הוליוודי מובהק (לפחות בסרטיו העלילתיים), בוחר ב"רייצ'ל מתחתנת" להיות ריאליסטי כמעט לחלוטין. בהשראת קסווטס הוא משתהה על פעילויות יומיומיות ומתמקד, לאט ובסבלנות, בדמויות שלו. בהשראת אלטמן הוא מביא את הבליל הגדול של קולות רקע, שיחות מקבילות ואנשים שיוצאים ונכנסים ומנתבים את העלילה במידה כזו או אחרת; ובהשראת דוגמה 95, הוא מנסה וגם מצליח להיות הכי בלתי אמצעי שהוא יכול: הסרט מתרחש כמעט כולו במקום אחד, נראה שללא תאורה מלאכותית, וגם הסאונד, מוזיקלי מאוד ככל שיהיה, מגיע מהעולם הפנימי-ריאליסטי של העלילה. בקטע מסוים בסרט, שהוא מין חזרה גנרלית ומסיבת אירוסין גם יחד, ישנו שלב שבו האורחים מסובים לשולחן להרמת כוסית ("החגיגה" של וינטרברג הדני מקבל פה ניסוח אמריקאי מעניין). דמי עובר בסבלנות מאורח לאורח, מרצינות ורגשנות להומור משוחרר והכל בטבעיות רבה, עד השלב שבו הצופה מרגיש כאחד האורחים. לכן, כשמגיע תורה של קים לברך, הבטן מתכווצת במבוכה וכל כולך דרוך, כי הנה משהו מתנדנד כאן על הקצה ועוד רגע, אולי, הוא יתפוצץ מולנו ממש.
תסריט הסרט נכתב דרך אגב, על ידי ג'ני לומט (הבת של...) וגם הוא נע באופן מסוים על הגבול שבין קיטש סנטימנטלי לרגעים מזוככים של מפגש נוגע ללב בין הדמויות. לעיתים קרובות זה מתבטא דווקא בדברים שלא נאמרים וקופאים שם בין השורות (בעיקר במערכת היחסים שבין הבנות לאב ולאם), או באלה שנאמרים והם נטולי דיוק או קוהרנטיות, כמו שקורה לעיתים קרובות בעימות משפחתי. הרי כמעט תמיד נתקשה להגיד את הדבר הנכון כשאנחנו כועסים, אפילו יותר כשמדובר במישהו קרוב, ורק לעיתים רחוקות הקולנוע זוכר זאת כך.

לסרט, כאמור, יש גם פסקול ממשי; הוא מעוגן אמנם בעולם הריאליסטי של העלילה, שכן הן הכלה והן החתן הם ככל הנראה מוזיקאים, והחתונה כולה מרופדת היטב במוזיקה מסוגים וצבעים שונים (בכלל, יש בסרט מגוון אתני רחב של דמויות וסאונד שהיה עלול להיות מרגיז למדי אם הוא לא היה עובד נכון, אך על אף העומס ואולי דווקא בגללו – זה אכן עובד) - אך הוא פסקול לכל דבר. זה מאפשר לדמי להוסיף נדבך נוסף של מורכבות לסיפור מבלי לדחוף אותו קדימה באגרסיביות, שכן המוזיקאים שעושים חזרות ומנגנים יחד בכל חלקי הבית מאפשרים בעדינות, לעיתים ניגוד ולעיתים הרמוניה לדמויות עצמן, וכמעט תמיד נמצאים שם ברקע. לכן, באחת מן הסצינות המרתקות בסרט, כשמגיע תורם של הדברים הקשים באמת להיאמר, יש בקשה ספציפית של אחת הדמויות להפסיק את המוזיקה, ודמי בוחר להקדיש לאקט הזה את מירב הזמן הנדרש, כאילו על מנת להכין אותנו לעומד לבוא. יותר מכך, על אף שדבר כמעט לא השתנה והיחסים בין הדמויות נותרו ברובם קשים מנשוא, השימוש הרגיש הזה במוזיקה מצליח לסיים את הסרט בהרבה חמלה ובלא מעט אהבה.

שני סרטים נוספים שהגיעו לאחרונה אל מדפי האוזן, וקשורים גם הם קשר בל ינתק באותו נושא הם שבעה הישראלי של רונית ושלומי אלקבץ וכן סיפור חג הצרפתי של ארנו דספלשאן, והם מובאים כאן כמעט באותה הנשימה משום שעל אף ההבדלים, יש משהו בגרעין הקשה של השלושה שהוא אחיד כמעט.  
"שבעה" שכבר דובר בו רבות, מספר על ימי השבעה של משפחת אוחיון לאחר מות האח הבכור וגם הוא מפרק ופורס בפנינו מערכת יחסים טעונה בין האחים והאחיות, המעניינת שבהם היא דווקא זו שבין ויויאן (רונית אלקבץ) לאחותה (חנה אזולאי-הספרי) וגם היא מלאה בשנאה כשם שהיא מהולה באהבה. בסרטו של דספלשאן סיפור המסגרת הוא מפגש משפחתי של חג המולד. אם המשפחה חולה וזקוקה לתורם, מה שמחזיר לחיק המשפחה את אחד הבנים, שנודה על ידי אחותו שנים קודם לכן מסיבות כאלה ואחרות. מורכבות היחסים המשפחתיים הטעונים כאן היא כפולה; קצת כמו ב"רייצ'ל מתחתנת", מדובר באח ואחות שנדמה שהשנאה ביניהם תהומית במיוחד, וכן באמהות ובנים, משום שמערכת היחסים שבין האח המנודה לאימו היא מורכבת לא פחות וזו שבין אחותו לבנה מהדהדת אותה במובן מסוים.
חשוב לומר שדספלאשן שועט קדימה עם המטען הזה באינטנסיביות רבה יותר מדמי. חילופי הדברים בין הדמויות ב"סיפור חג" הן לעיתים קרובות קשים במיוחד, דווקא היכן שטבעי שהקשר יהיה אוהב יותר, כלומר בין האם המבוגרת (קתרין דנב המופלאה) לבנה, שהוא עוף מוזר כשלעצמו (מתיה אמלריק המוכשר כשד). אפילו ב"שבעה" נותרת התחושה שהכעס והשנאה דומיננטיים כל כך עד שכמעט ואינם ניתנים לתיקון. דמי, על אף שהוא עושה מעשה לא הוליוודי באופן מובהק, עדיין כבול במידה מסוימת לגישה האמריקאית, זו שאינה מסוגלת שלא להרפות מעט מן הצופה ולהעניק לו סוג של הקלה, מעודנת יותר או פחות. 

כך או כך, מעניין לראות באיזה אופן מצליחים שלושת הסרטים הללו, האמריקאי, הצרפתי והישראלי, להתבונן בפיכחון על יחסיה של המשפחה המודרנית. יש נטייה להבין באופן רציונלי יותר יחסי אהבה ושנאה בין בני זוג בקולנוע, אך בכל הקשור לקשר דם, לפחות בזרם המרכזי, עדיין רווחת התפיסה שהאהבה/הקרבה המשפחתית אמורה להיות טוטאלית, מתמידה וללא עוררין. שלושת הסרטים האלה, לעומת זאת, מביאים לנו בחפיפה אחת שנאה, תיעוב ומירמור ממשי בתוך המשפחה, ורק בהבזקים קטנים ונדירים ממש, גם אהבה טהורה ואמיתית. אולי דווקא משום כך, על אף שלכאורה אין כל חדש במה שהוא עושה, מצליח דמי לעורר עניין ואמפתיה ממשיים.


ענת הררי (02/06/09)

רייצ'ל מתחתנת. חף מסנטימנטליות
דמי מביים. ממצלמת כתף לוידיאו
רייצ'ל מתחתנת. שתי אחיות
המוזיקאים תמיד ברקע
האב ובתו. מפגש נוגע ללב
האם ובנותיה. שנאה תיעוב מרמור
המוזיקאים. חלק בלתי נפרד
אן האת'אוויי. מהורהרת ומעורערת 
בסופן של דבר, גם חמלה ואהבה
שבעה. ויויאן ואחותה
סיפור חג. האם המבוגרת ובנה המוזר
דנב . חילופי דברים קשים במיוחד