17/11/2017
סרטים חדשים בספרייה
חדשים בלו-ריי
חדשים מתרוגמים
הוצאות מחודשות
סרטים ישראלים חדשים
הסרטים המבוקשים
אלבומים חדשים LP/CD
  1. Primus
  2. Pearl Jam
  3. Kevin Morby
  4. Love Sculpture
  5. ג'נגו
חדשים בג'אז באוזן
  1. James Blood Ulmer
  2. Joe Henderson
  3. Ambrose Akinmusire
  4. Blue Note All-Stars
  5. Kamasi Washington
  • שתפו בפייסבוק
  • שתפו בטוויטר

הבל היופי
שאלה: מה מחבר בין “מחבואים” ו“רגעים” לבין פורנו לסבי, פסטיבל אינטימדאנס ורגעים מופלאים של כיעור קולנועי? תשובה: קורמן, כמובן, רגע לפני שיפרוץ במחול

עונת הפסטיבלים עוטפת אותנו במלוא הדרה, בחום ובזיעה. אם הייתי מחובבי הקיץ הייתי עכשיו ודאי אדם מאושר; בקושי הספקתי להירגע מקאן, וכבר אני מוצא את עצמי מוקף בפסטיבלים רבים אחרים. לפסטיבל הקולנוע הצרפתי לא הלכתי, גם לפסטיבל האוסטרלי לא, למרות שעוד יש הזדמנות, הוא נמשך עד אמצע יולי. השבוע הסתיים לו פסטיבל הקולנוע ההומו-לסבי-טראנס-בי ובעוד שבועיים כבר מתחיל לו פסטיבל ירושלים. הקיץ הוא ללא ספק הסופרמרקט הגדול של צרכני התרבות. הבעיה היא, שככל שיש יותר מה לעשות מחוץ לבית, כך נהיה יותר ויותר בלתי נסבל לצאת ממנו.
בפסטיבל הקולנוע ההומו-לסבי-טראנס-בי, ראיתי, לבושתי, רק סרט אחד, בוקרות פוסט אפוקליפטיות שמו, וביימה אותו מריה ביטי, במאית סרטי פורנו לסביים שהייתה גם אורחת של הפסטיבל השנה. למרות תחושת המרמור הבלתי נמנעת שלוותה אותנו ביציאה מהסרט (הלכתי עם לירון זוגתי), בראייה לאחור הייתה זו חוויה מרעננת בסך הכל, הרי לא כל יום נתקלים בסרט פורנו שנוצר בידי ועבור נשים. עובדה זו, בניגוד למה שקורא גברי עשוי לדמיין להנאתו בראשו כשהוא קורא את צירוף המילים "פורנו לסבי", הופכת את הסרט לבלתי רלוונטי לצופה הגברי. הנשים בסרט (זוג גם בחיים האמיתיים) לא ענו על תכתיבי האסתטיקה המקובעים אותן נסחה החברה הפאלוצנטרית, וחוץ מזה, כשהן לא היו עסוקות באקטים סאדו-מזוכיסטיים, הן כל הזמן התנשקו בתשוקה. גברים, מה לעשות, לא באמת יודעים מה לעשות עם גילויי אהבה בפורנו שלהם, זה לא חלק מהזא'נר.
אחד האירועים היפים בפסטיבל הזה השנה היה הענקת פרס הוקרה למיכל בת אדם עבור סרטה רגעים ולדן וולמן עבור סרטו מחבואים. בהתאמה מסתורית יצרו השניים בשנת 79', לחוד, את שני הסרטים הללו, שיחרתו לנצח בהיסטוריה של הקולנוע הישראלי כראשונים לעסוק בסוגיות הומו-לסביות. שני הסרטים, אגב, מומלצים ביותר, ומדהים להיווכח בעוצמה הגלומה בהם, שלא התיישנה.
עם ובלי קשר, בחירתי הוורודה של השבוע, מתוך מדף הסרטים החדשים של האוזן, הוא הסרט התיעודי Derek, אשר סוקר את הביוגרפיה של הבמאי הקווירי דרק ג'רמן שמת מאיידס בשנת 1994 ויכול לספק יריית פתיחה נפלאה להיכרות עם עבודותיו המורכבות והאקספרימנטליות (לאלה שלא מכירים). למעריציו אדווח שבמדף ההוצאות המחודשות ניתן למצוא את סרטו The Garden, לראשונה בדיוידי.

על אף כמות היסטרית של פסטיבלים לקולנוע שסובבים אותנו, את שארית הטור החלטתי להקדיש השבוע דווקא לפסטיבל המחול "אינטימדאנס" שמתרחש השבוע בתיאטרון תמונע, בניהולם האמנותי של נאוה צוקרמן ואריאל אפרים אשבל. כבכל שנה מתהדר הפסטיבל בנושא מרכזי סביבו סובבות כל העבודות, והשנה נושא זה הוא "כיעור". מהיכרות עם אריאל אפרים אשבל (גילוי נאות: חוץ מזה שהוא חבר טוב אני גם חבר בקבוצת התיאטרון שלו) אני בטוח שהפסטיבל יהיה מאתגר, משעשע ומעורר מחשבה. הוא נפתח ביום חמישי הקרוב ומסתיים ביום ראשון. במהלך הפסטיבל עולות שמונה עבודות קצרות (עשר דקות עד רבע שעה) המחולקות לשתי תוכניות. כל העבודות נראות מרתקות והתמה המרכזית מבטיחה חוויה חושנית. בתוכניית הפסטיבל ישנו טקסט כתוב בנושא, שכתבו צוקרמן ואשבל, וחושף את העובדה שמלאכת החיפוש אחר מהות הכיעור הובילה את המנהלים האמנותיים והיוצרים לשאול שאלות אודות מהות היופי, וכמו כן, לבחון את הגדרת הכיעור\יופי לא רק בהקשר סובייקטיבי (הדמות) אלא ביחס לפעולת הריקוד עצמה, היינו פעולת היצירה שלהם. למרות שמחול אינו בהכרח כוס התה שלי, נדמה לי ששיח מרתק כפי שיבוא לידי ביטוי בפסטיבל זה הוא משהו שאני לא יכול להרשות לעצמי לפספס והשאלה המרכזית: מהי יצירה יפה ומהי יצירה מכוערת, היא בסיס לדיון מרתק בכל תחום אמנות שהוא. אח! כמה כיף היה אם יכולנו ליהנות מפסטיבלי קולנוע הסובבים סביב נושא מרכזי אחד ומציגים סרטים שונים שבוחנים את השאלות השונות שנושא זה מעלה. בהשראת מחשבה זו, הרי לכם מספר אופציות לסרטים הסובבים סביב “כיעור", איתן תוכלו לארגן לעצמכם פסטיבל "אִינְטִימַ-פִילְם" קטן בבית:
האופציה הנוסטלגית: מסכה – סרט האייטיז הנפלא של פיטר בוגדונוביץ', שזיכה את שר בפרס השחקנית בפסטיבל קאן. אריק סטולץ באחד מתפקידיו המכוננים, כרוקי, ילד הלוקה בעיוות חמור בגולגולת. שר בתפקיד ראסטי, אמו החזקה שמגנה עליו מהקשיים שמוסכמות החברה המודרנית כופה עליו.
האופציה הקלאסית: סיראנו דה ברז'ראק – לסיפור על המשורר העליז בעל האף הארוך במיוחד, שמתאהב עד עמקי נשמתו בבת דודתו רוקסן בעת שהוא משדך אותה לחברו העילג כריסטיאן, יש שלוש גרסאות שונות. הראשונה אילמת משנת 1925, טרום עידן הצבע בראינוע. גרסה צרפתית-איטלקית זו מרהיבה במיוחד בשל העובדה שכל פריים נצבע ידנית כדי לשוות לסרט מראה של ציורי רנסאנס. הגרסה השנייה נעשתה באמריקה ב-1950, בה מגלם חוזה פרר (לורנס איש ערב) את דמותו האלמותית של ברז'ראק. בגרסה השלישית שנעשתה בצרפת ב-1990 מגלם אותו ז'ראר דפרדייה הגדול.
האופציה האמנותית: בתחום האמנות הפלסטית, הדוגמה הקיצונית ביותר לעיסוק בכיעור\יופי היא אמנית הגוף הצרפתייה אורלן. אין סרטים על עבודתה להשאלה בספריה, אבל האתר הרשמי שלה http://www.orlan.net, כמו גם סרטון קצר ביוטיוב, מספקים הצצה למיצגיה המחרידים, בהם היא עוברת ניתוחים פלסטיים שנועדו לכער ולעוות אותה.
האופציה הסליזית: מגניבות בע"מ – קומדיה רומנטית מצחינה במיוחד, מועמדת לפרס ראזי לסרט הגרוע ביותר לשנת 2008, בכיכובה של פאריס הילטון. מדובר בסיפור הברווזון המכוער, אודות בחור שיוצא לחפש את הילדה שבה היה מאוהב בילדותו. הבעיה היא שכמו כל פאריס הילטון בעלת חמוקיים ססגוניים, חייה קשורים קשר אמיץ ובלתי אמצעי בחברה טובה עם שפם, פרונקלים, שיניים רקובות ופטריות ברגליים, שרק אם תגרום לה להתאהב בך תזכה בחסדיה של חברתה הענוגה. הדבר המעולה ביותר בסרט הוא העובדה שפאריס הילטון, שאמורה לייצג את כל מה שהוא יפה עלי אדמות, מזכירה בסרט זה שהיא אחת הנשים הדוחות ביותר בעולם, במבטה החלול ומשחקה המביך במיוחד. למרות שהמועמדות לראזי בהחלט מוצדקת, אציין שמזמן לא צחקתי בקול רם כל כך במהלך סרט.
האופציה המתבקשת: הייתי כותב כאן בהרחבה על סרטי טוד סולונדז ומייק לי, אשר מתמקדים תדירות בגיבורים כעורים, אך כבר עשיתי זאת בעבר כאן וכאן. שמות רבים עולים לראש בהקשר של העיסוק בכיעור, בהם פליני, קוסטריצה, ווטרס, אבל אם שואפים, בהשראת אינטימדאנס, למצוא סרטים שבוחנים מושגים אלה בהקשר של העשייה הקולנועית עצמה, בחירתי הראשונה תהיה דווקא סרטי דוגמה 95, אשר קוראים לבטל כל מניפולציה אסתטית (תאורה, שימוש בחצובה, מוסיקה, עיבוד תמונה) ולזקק את הקולנוע לכדי פעולות דרמטיות טהורות. במאי הדוגמה נאלץ לוותר על כלי העזר שמאפשרים לו לייצר שוטים יפים ולהיכנע לצילום וידיאו רועד ללא תאורה או תיקוני צבע (או במילה אחת: מכוער) מה שבהחלט מאפשר את העברת משקל הכובד לתחום הדרמטי. בין סרטי הדוגמה הרבים שנוצרו ישנם טובים יותר ופחות, אם משום מה לא חלשתם כבר על גל חדש ישן זה, אתם יותר ממוזמנים לבדוק את אלו שטומנים בכיעורם כמה רגעים של יופי קולנועי נדיר: החגיגה, האדיוטים, השיר האחרון של מיפונה, אהבות פתוחות, ג'וליאן דונקי בוי וזרים, סרט הדוגמה הישראלי הראשון.

חדש! קבוצת הפייסבוק של הטור - The KormanOzen Group

אסף קורמן (28/06/09)
kormanozen@gmail.com

לטור הקודם

טור 3
הבוקרות. סטרייט לא יבין זאת
רגעים. פרס הוקרה לבת-אדם ולוולמן
מחבואים. עוצמה שלא התיישנה
ג'רמן. כדאי להתחיל כאן
מסכה. שר בדרך לקאן
סיראנו. גרסת דפרדייה
מגניבות בע“מ. מי המכוערת?
חגיגה. כיעור בהקשר של עשיית קולנוע