23/11/2017
סרטים חדשים בספרייה
חדשים בלו-ריי
חדשים מתרוגמים
הוצאות מחודשות
סרטים ישראלים חדשים
הסרטים המבוקשים
אלבומים חדשים LP/CD
  1. Primus
  2. Pearl Jam
  3. Kevin Morby
  4. Love Sculpture
  5. ג'נגו
חדשים בג'אז באוזן
  1. James Blood Ulmer
  2. Joe Henderson
  3. Ambrose Akinmusire
  4. Blue Note All-Stars
  5. Kamasi Washington
  • שתפו בפייסבוק
  • שתפו בטוויטר

הערבי, היהודייה, הסערה והמשפחה
פטריוטיזם מזרח-תיכוני בכלל וישראלי בפרט אוחז בבעל הטור, שבין צפייה ב"היסטוריה של הקולנוע הישראלי" המרתק של רפאל נג'ארי, לבין הידיעה על הזרוע-להפקת-קולנוע של החמאס, מגיע למסקנה שכאן נולד וכאן הוא נשאר
החוויה הקולנועית החזקה ביותר שנרשמה אצלי בשבוע האחרון היה סרטו התיעודי בשני חלקים של רפאל נג'ארי, היסטוריה של הקולנוע הישראלי. למרות שמבחינה תיאורטית היא לא הפתיעה בפרשנויות ותובנות חדשות ובסך הכל נבנתה כסקירה היסטורית את המהלך האסתטי, חברתי ופוליטי שעבר על הקולנוע בישראל מהקמתו ועד שנת 2007, הרגישות ובחירת הסרטים שנידונו בה היו מדויקים להפליא ואין ספק שסרט זה חייב להיכנס לתוכניות לימודי הקולנוע בארץ כמה שיותר מהר.
לצד תחנות מעבר מובנות מאליהן, בהן הקולנוע הפופולרי המוקדם של מנחם גולן ואפרים קישון, עבור דרך אברהם הפנר, ג'אד נאמן ושאר יוצרי "הרגישות החדשה", אחריהם סרטי הבורקס וסרטי אורי זוהר ולבסוף הקולנוע הפוליטי "מבריח הקהל" של שנות התשעים והתחייה המחודשת של הקולנוע, אותה מסמנים עבור נג'ארי קדוש של גיתאי, חתונה מאוחרת של קוסאשווילי, כנפיים שבורות של ברגמן, שנת אפס של פיצ'חדזה ואור של ידעיה, התייחס נג'ארי לכמה אספקטים שאליהם מעולם לא נחשפתי כסטודנט לקולנוע בתיכון או בבית הספר. מדהים היה לגלות את הדמיון העצום של הקולנוע הישראלי המוקדם (טרום הקמת המדינה) לקולנוע המהפכני של הסובייטים שרווח כעשור או שניים לפני כן ואחראי לכמה מהמהפכות האסתטיות המשמעותיות ביותר עבור האמנות השביעית. כמו כן, בחלק מסקירתו את הקולנוע הפוליטי של שנות התשעים, התמקד נג'ארי בשני סרטים שלבושתי לא ראיתי או למדתי מעולם - גירוש של אבי מוגרבי, סרט עלילתי פוליטי ומסוגנן אחריו פרש הבמאי לעשייה התיעודית ניסיונית המזוהה עמו, וסרטו של רם לוי חירבת חיזעה, שהיה אחת מאבני הדרך המשמעותיות בקולנוע הישראלי, כשטיפל באופן ישיר ובלתי מתפשר, לראשונה, בעימות של הישראלים עם הפלסטינים שהיו פה לפני 48. מדהים היה לגלות שהסרט, שהקרנתו בערוץ הראשון הייתה מאורע מעורר מחלוקת, נגנז אחרי הקרנה זו למשך שנים רבות. לשמחתנו הרבה הוא קיים במארז המיוחד של סרטי רם לוי שיצא ממש בימים אלה באוזן.
היציאה מהקרנת שני החלקים של "היסטוריה של הקולנוע הישראלי" הייתה לא פחות ממעוררת השראה. המבט החיצוני-פנימי של נג'ארי, שאינו יליד הארץ אך חי ויוצר כאן כבר מספר שנים, הצליח להפיח גם בסרטים שעדיין מעלים בראשי קונוטציות שליליות,  בתור מי שגדל על קולנוע ישראלי , כמו על הנטייה שהיתה לאורך שנים רבות לבוז ולזלזל בו, והיה נופך רענן, חריף ומלהיב בקטעי הסרטים שנבחרו, שכמעט הביך אותי. בתור סטודנט לקולנוע בתחילת שנות האלפיים, רגע לפני הרנסאנס של השנים הנוכחיות, תמיד ניסיתי לחקור ולנתח את הסיבות למצבו העגום דאז של הקולנוע הישראלי. אני חושב שאפילו יש לי איפשהו עבודה מהקורס לניתוח טקסטים בה ניסיתי לקשור בין הדיאלקטיקה של הגל, "מסעודה משדרות" ושיטת הקרנות הישראליות, או משהו כזה... בכל מקרה, עם תום שלוש וחצי השעות של נג'ארי, הבטתי לתוך עצמי בבושה ושאלתי: האם זה יכול להיות? האם בעצם, מאז ומתמיד, הייתה כאן שפה? נשזרו להן שאלות פוליטיות ואסתטיות זו בזו? במאים נלחמו בממסד, אתגרו את הצורה המקובלת, ללא אף זר דפנה נוח לרפואה?
את הקרנת הסרט הנ"ל ליוו מספר אירועים מרתקים; בבכורת כלת הים (אותו ערכתי) שהתקיימה באותו הערב בסינמטק, היתה תחושה טובה מאוד והופתעתי לגלות כמה הסרט הזה, עליו עבדתי באופן אינטנסיבי בחודשים האחרונים, מהותי לקולנוע הישראלי. אחרי עבודת עריכה, שהיא למעשה פיענוח דרמטי וסגנוני טהור, המבוסס על היתוך של רגש ואג'נדה, פתאום נחשפתי לאספקטים הכה ישראליים של הסרט, אלה שהיו כה בולטים בשלב התסריט ואותם הספקתי כמעט לשכוח בעבודת העריכה, שלא מאפשרת באמת לחרוג לגבולות המחקר התרבותי ברמת השיח, מעצם מהותה הצורנית-רגשית. שני המוקדים המהותיים של "כלת הים" - סיפור האהבה הבלתי אפשרי בין הערבי והיהודייה והסערה הפנימית המתרחשת בתוך תוכה של המשפחה הישראלית הקרועה מבפנים - נידונו בסרטו של רפאל נג'ארי, ופתאום נפלה עליי מחדש התייחסות הסרט למסורת הקולנועית המקומית. חשבתי שאני עורך מחווה לסרטים המצריים, בעוד שלמעשה ערכתי מחווה לקולנוע הישראלי... בעצם, יש בכלל הבדל? איני עיוור לתגובות המעורבות שהסרט מעורר, בקרב הקהל, המבקרים, גם בקרב צוות השיפוט של וולג'ין, אני מניח, ובכל זאת אין בחילוקי הדעות האלו בכדי לבאס ממש. אין לי ספק שהדיון הקריטי שהסרט מעלה באותן תימות מסורתיות, עוד יהדהד רבות בקרב צופים ישראליים או לא ישראליים, תלמידי קולנוע או לא תלמידי קולנוע, וכמובן, מאוד מאוד מסקרן לראות מה יהיה כשהסרט יצא לבתי הקולנוע בארץ.
במהלך הקרנת הסרט התפרסמה ההודעה הרשמית, חוק הקולנוע עבר, הפדיחה הרגעית של מפלגת קדימה תוקנה ובעזרת השם, שנה הבאה תהייה עשירה וסוערת לפחות כמו השנה הנוכחית. הפסטיבל הסתיים עם זכייתו הצפויה והמוצדקת של עג'אמי בפרס וולג'ין, ובגזרת הקצרים, עם זכייתו המוצדקת ופחות צפויה של סיור מודרך המדהים של בנימין פרידנברג מסם שפיגל, עליו אכתוב בהרחבה כשתצא אסופת הקצרים של וולג'ין 2009 בהוצאת האוזן בעתיד הקרוב. היא לא הייתה צפויה, הזכייה, כי הייתי בטוח שכמו שהיה בקאן, גם כאן יעל קיים עם סרטה הפוליטי דיפלומה תיקח את הפרס, אך עוצמתה של השפה האישית והבלתי מתפשרת של פרידנברג חדרה את שכבת הפוליטיקה, וקיים, שבטח תככב עם סרטה ברחבי העולם, הסתפקה רק בציון לשבח.
מיד אחרי הכרזת הפרסים הגיעה לה הקרנת הבכורה הישראלית של הזמן שנותר, האחרון בטרילוגיה של איליא סולימאן אודות ההיסטוריה של משפחתו תחת הכיבוש הישראלי משנת 48 ועד היום. ולאחר מכן הגיע הדובדבן שבקצפת, הידיעה על כך שזרוע החמאס פותחת מרכז תקשורת בעזה ומתחילה להפיק סרטים עלילתיים מגויסים בתקציבים מפתיעים. לשבוע החדש הזה מצאתי את עצמי מתעורר עם טעם חדש בפה. הקולנוע המזרח תיכוני הולך ונהייה חריף, מורכב, פוליטי ואישי יותר מתמיד. יפו, עזה, נצרת וירושלים על המפה. ובניגוד להבל הפה המחניק שאפיין את הקולנוע של שנות התשעים, שגרם לי, כסטודנט טרי לקולנוע לרצות לעוף מפה למזרח אירופה או ניו-יורק, הפעם אין ולו בזיק של ספק: הקולנוע המעניין ביותר בעולם יוצא מכאן.

חדש! קבוצת הפייסבוק של הטור - The KormanOzen Group

אסף קורמן (19/07/09)
kormanozen@gmail.com

לטור הקודם


טור 6
בראשית היו מנחם גולן ואפרים קישון
קדוש. התחייה המחודשת
חרבת חיזעה. אבן דרך
כלת הים. מחווה לקולנוע ישראלי
עג'אמי. זכייה מוצדקת
סיור מודרך. עוד זכייה מוצדקת
הזמן שנותר. מ-48 ועד היום